"אתיקה" (ערכים) היא שיעור אשר ניסיון החיים מלמד.   

ההצעה, שיש ללמד מוסר (ערכים) בבתי-הספר הממלכתיים שלנו, נדונה בעצמה מעל דפי העיתונות במיוחד מאז שמתפרסמות ידיעות על האלימות במדינה -- אלימות בבית, אלימות בבית-הספר, בסביבה ובחברה. לצערנו, סוגיות מורכבות אחדות התבלבלו בוויכוח זה.

ראשית כל, חשוב להבין שבתי-הספר שלנו כפי שהם בנויים כיום אכן מלמדים את התלמידים מגוון שלם של ערכים, והם כלולים בדפוס התנהגות מוגדר היטב. האינדוקטרינציה היא גלויה, והמעקב ממצה. למעשה, רבות נכתב בימים אלה על הנושא, לרוב בצורה ביקורתית.

למשל, בתי-ספר מלמדים את הערך של ציות לסמכות, ציות מוחלט וללא עוררין. הם מטיפים להתאמה ולהסתגלות (לקונפורמיות), ותומכים בזאת על ידי סוללה מדהימה של מבחנים סטנדרטיים, אשר ניתנים כמעט בכל בתי-הספר בארץ, לילדים מכל הגילים. הם מטביעים באופן שאינו ניתן למחיקה את הערך של תחרותיות הורסת, ואת הגישה הנלווית לו ש"חבר'ה בעלי מרפקים חלשים מסיימים אחרונים". הם לועגים ומבטלים את ערכי האינדיבידואליות, החופש, הסובלנות, והשוויון.

אני יכול לשמוע את מקהלת ההתנגדויות של מחנכים ממערכת החינוך הציבורית, אשר זועקים שאין לי מושג מה באמת קורה, וכד', וכד'. אולם קוראי מסה זו, ילדים ומבוגרים, יודעים שמה שאני אומר הוא נכון, ואם אני חוטא במשהו, הוא בכך שאני נוקט בלשון המעטה. וזה מה שהיה לומר לאחד מנציגי החינוך הציבורי הטובים ביותר בארצות הברית, ג'ון גטו (John Gatto), מורה-השנה של ניו-יורק בשנת 1991, בנאום חשוב שהוא נשא בפני קהל: "האמת היא שבתי-הספר אינם מלמדים למעשה דבר מלבד כיצד לציית להוראות".

כמובן, מה שהמבקרים ממליצים למעשה היא הוראת ערכת ערכים שונה, שהיא יותר לטעמם. מזכירים כדוגמאות, את הוראת המסורת היהודית או הבודהיסטית או הוראת המוסר של קוהלברג; למבקרים אחרים, יש עדיפויות אחרות. קשה למתוח ביקורת על כל אחת מהבחירות הללו, אולם הנקודה העיקרית היא שעצם הרעיון "להורות" לילדים בבית-הספר, על פי ערכת ערכים כלשהי, הוא נטול-בסיס. האנשים אינם לומדים ערכים על ידי הוראה בכיתות. במקרה הטוב, הילדים רואים הוראה כזו כמשעממת וכבלתי שייכת; במקרה הגרוע, הם מתייחסים אליה כאל הטפה מעוררת דחייה.

שיטת החינוך של היפנים למשל, היא הוכחה לכך. נכון ששיעורי מוסר הם חלק בלתי נפרד מהחינוך היפני, עם זאת, אנחנו תמהים על יעילותם. אכן, התנהגותם של היפנים במחצית הראשונה של המאה הזאת, במשך כל מלחמת העולם השנייה, לא הייתה מביאה איש להצביע עליהם כדגמים להתנהגות מוסרית. גם היום אינני כל כך בטוח שהייתי עושה זאת. אגב, המדינה השנייה אשר זכורה כמצטיינת במשך זמן רב, מעל מאה שנה, בהוראת הפילוסופיה והאתיקה הייתה גרמניה. ואין צורך להרחיב את הדיבור.

דבר המביא אותי לנקודה השלישית והעיקרית: אנתרופולוגים ופילוסופים הבחינו זה זמן מה שהאופן בו מועברים ערכי מוסר לילדים הוא דרך הפעילות היומיומית, על ידי דגמים בעלי תפקיד של מבוגר ועל ידי הילדים. זו הסיבה מדוע המשפחה היא מוקד החינוך המוסרי: ילדים חשופים בקביעות להתנהגות של הוריהם ושל אחיהם ואחיותיהם, וקולטים, על ידי חיקוי ועל ידי התהליך של בנית מושגים, את המסגרת המוסרית שביסוד המעשים של "מוריהם". ובמסגרת הבית, ילדים מעורבים בקביעות במעשים אשר הם ומשפחותיהם מעריכים במונחים מוסריים.

החינוך המוסרי שייך לבית. כמובן שהוא שייך לשם, אולם האם זה מוציא אותו מרשות בית-הספר ?

זה בוודאי אינו מוציא את החינוך המוסרי מרשות בית-הספר !!

הדרך היחידה שבה בתי-הספר יכולים להפוך לספקים משמעותיים של ערכים מוסריים היא במידה והם יעניקו לתלמידים ולמבוגרים ניסיונות חיים-אמתיים אשר נושאים עימם משמעות מוסרית. ניסיונות כאלה נעדרים באופן בולט מהשגרה היומיומית של בתי-הספר הציבוריים כיום. ניסיונות אלה כוללים, למשל, תלמידים אשר במסגרת בית-הספר, בוחרים בעניינים שהם בעלי חשיבות עבורם; בחירות כגון, כיצד לחנך את עצמם להיות מבוגרים פוריים. הם כוללים תלמידים אשר מפעילים שיפוט בנושאים בעלי השלכות כגון, כללי בית-הספר או משמעת. יכולתי להמשיך ולהאריך במתן דוגמאות, אולם העניין הוא פשוט, ונחוצים מעט הסברים: כדי ללמד תלמידים מוסר, חייב שתהיינה להם הזדמנויות לבחור בין נתיבי פעולה אלטרנטיביים שהם בעלי משקל מוסרי שונה, וחובה שיורשה להם להעריך ולדון בתוצאותיהן של בחירות אלו.

בתי-הספר יפתחו את ערכי הסובלנות וכבוד האדם, את המודעות העצמית ואת האחריות של התלמידים, ויהפכו למעורבים בהוראת המוסר כאשר יהפכו לקהילות של אנשים אשר מכבדים באופן מלא והדדי את זכותם של האחרים לבחור. פירוש הדבר, שגם למורים וגם לתלמידים יינתן ייפוי-כוח במידה כזאת שעד כה מחנכים מקצועיים לא חשבו עליו. עד אשר יינתן ייפוי-כוח כזה, הערכים שבתי-ספר מלמדים, ימשיכו להיות בעימות חריף עם אלה שרוב הרפורמטורים היו רוצים לראותם נלמדים על ידי הנוער בחברה יהודית ודמוקרטית.

צטט: זכויות הפרט 2012-06-14 13:16:16

 

 

"אתיקה" (ערכים) היא שיעור אשר ניסיון החיים מלמד.   

ההצעה, שיש ללמד מוסר (ערכים) בבתי-הספר הממלכתיים שלנו...  

האמת היא שציפיתי למצוא אותך כאן. סתירות רבות בדבריך. נשמע לי כמו "בעל זבוב" - ילדים חסרי דוגמה הורית או חינוכית למוסר, עם "נתיבי פעולה אלטרנטיביים שהם בעלי משקל מוסרי שונה", יבחרו אם נכון להם לגנוב/לא לגנוב, לרצוח/לא לרצוח, לפגוע מינית/לא לפגוע מינית, לשקר/לא לשקר/לשקר-רק-קצת/לשקר-קצת -הרבה וכן הלאה... ככה לא יוצרים חברה מוסרית דמוקרטית. (החברה "היהודית" שלנו מורכבת מכ-7 דתות לפחות: היהודית, הנוצרית, המוסלמית, הבודהיסטית, הדרוזית, הבהאיית, הסיקית, ובטח יש עוד... ומרוב חילוני עם קשר רופף או ללא כל קשר לדת לכלשהי. לא נראה לי שזה משנה מאוד למישהו שהרוב היהודי יחגוג את חגיו באופן הרשמי והדומיננטי כפי שנהוג היום.)

הדלאי לאמה, מורה העולם למוסר ולחמלה, אומר: ללמוד מוסר מהגן לאוניברסיטה. אפשר ללמוד ואפשר בהחלט לתת שיעורי בית משמעותיים. נכון היה לכבד את הדיון על ידי עיון בחוברת ומתוך התיחסות לחוברת. היית מגלה שבסופו של כל פרק מוצע תרגיל מעשי או שניים. אני מזמינה אותך ליישם את חוברת הלמידה בבית ספרך או בכל מסגרת אחרת ולאחר תרגול באמצעות חוברת הלמידה ובאמצעות הספר של הדלאי לאמה, אם יהיה לך מה להוסיף ולשפר, אני בטוחה שתרומתך תתקבל באהדה על ידי קרן הדלאי לאמה. 

צטט: shabat shalom 2012-06-16 18:10:06

העלת כמה נקודות חשובות ומעניינות לגבי לימוד המוסר. תודה. 

אתיקה ומוסר ניתן לגבש וללמוד על בסיס נסיון האנושות מהעבר.

בהחלט. (כתב אמנה אוניברסלי לחמלה - קרן ארמסטרונג היא היסטוריונית, כך ש"ניסיון האנושות מהעבר" מאוד משמעותי ומורגש בפרוייקט הזה שהיא יזמה.)

אני לא יודע אם בן האדם נולד טוב או "רע" מלכתחילה.

תלוי מי זה. הרגלי התודעה הם לפי הקארמה שאנו נושאים מגלגולים הקודמים. לכן, ילד אחד בא לעולם כאשר הוא עורף ראשים של כלבים וחתולים כבר בגיל 3-4, "כדי לראות מה יש בפנים", וילד אחר צמחוני כבר מגיל 7, כדי לא לפגוע בשום יצור חי. מה שיותר חשוב מאיך באים לעולם הזה, הוא איך אנחנו יוצאים ממנו, דהיינו, האם הצלחנו ללמוד וליישם דבר-מה במעבר בחיים האלה. ניתן לשנות הרגלי תודעה, גם את הנוראיים ביותר, על ידי תרגול עקבי ומתמיד של התודעה. המוסר הוא שלב א', הבסיס לתרגול התודעה. המוסר הנו בסיס הדרך לאושר בר-קיימא, שהוא ההארה. (מגובה ראיות מדעיות של חוקרי מוח ומיושם בבתי ספר בתכניות לימוד לחמלה ולמוסר.) 

פתגמי מוסר הם טובים אבל אם הם נשארים פתגמים ולא מלוים בסיפורי חיים ניתן להשליך אותם בקלות - וזה בהחלט חבל.

פתגמים הם מאוד חשובים ומאוד תורמים להזכיר לנו, במהלך התנהלותנו היומיומית, לנהוג באופן מוסרי, כל עוד מלוא משמעות הפתגם מובן למתרגל. מקום המחנך, המורה, ההורה, הספר, להביא את סיפורי החיים הנלווים, "בכל דור ודור". יש ג'נר שלם של ספרות טיבטית, נאמטאר, שהוא סיפורי החיים של המורים הרוחניים, אשר משמשים מודל להתנהגות מופתית וראויה לחיקוי. גם שפה באופן כללי יכולה להיות כלי נהדר להעברת ערכים ומוסר, כאשר מעמידים אותה על כנה, כפי שהיתה. כשטהרה הופכת ל"טיהור כפר", אפשר להבין שירדנו לגמרי מהמסילה הישרה. 

אוסיף שכשלמדתי המון מוסר כילדה בבית הספר (יהודי), ולקחתי כל שיעור וכל הצעה וכל פתגם ללב באופן אישי, היה מי שישב לידי וככל הנראה לא למד ולא הפנים כלום... אנחנו, כחברה, צריכים לתת את הדעת לכיצד דבר כזה קורה. יש מסר של לגיטימציה חברתית לנוכלות. ככל שהמסה הקריטית להתנהלות מוסרית תטה את הכף, ותהיה צנזורה חברתית לפעילות לא מוסרית, גם אלה שגוררים את הרגליים בסוף הטור יוכלו להשיג ולצעוד בשורה אחת יחד עם כולנו. 

הנה סיפור: 

היה אחד שתרגל את תודעתו (מורה מפורסם בטיבט). כאשר התחיל, נהג להערים כל יום אבנים. היו לו אבנים שחורות ואבנים לבנות. בכל פעם שחשב מחשבה שלילית, היה מערים אבן שחורה אחת. בכל פעם שחשב מחשבה חיובית, היה מערים אבן אחת לבנה. כאשר התחיל לתרגל כך, ערימת האבנים השחורות היתה גדולה מאוד והיו רק אבנים לבנות בודדות בערימה השניה. כל יום, תירגל באותו האופן, במשך שנים ארוכות. כעבור תקופה, שתי הערימות היו שוות, חצי ממחשבותיו היו שליליות, שחורות, וחצי חיוביות, בעלות כוונות טובות וכנות, לבנות. כעבור עוד תקופה ארוכה של תרגול באופן הזה, עם תשומת לב מירבית לכל מחשבה ומחשבה שחלפה בתודעתו, לבסוף היה מערים רק אבנים לבנות מדי יום. ערימת האבנים השחורות נעלמה כליל. כבר לא חלפה בתודעתו מחשבה שלילית אחת! 

נ.ב. לגבי התיחסותי לגלגולים למעלה, בתגובה ליוסי (shabat shalom), משתפת בתגובתה של מרב (ברשותה ובהסכמתה):

מרב 1956:

קראתי את תגובתך בקהילת חינוך

ואהבתי אותה.

הקטע של הגלגול לא מקובל עלי, אך הוא זניח

לעומת כל מה שכתבת שאני מעריכה.

 

חנה וייס:

 

תודה! 

לגבי גלגולים זה פשוט זר לנו - כתבתי על זה - לא תרגמתי את שלושת הסרטים, אולי שווה להשקיע את המאמץ...

חיים קודמים - מדע ותיעוד - שלושה סרטים

יש לך הסבר אחר למה ילד אחד נולד חומל והשני אכזר?

גלגולים זה אמיתי, מסתבר, וההסבר מדעי...

אושר למען כולם

 

מרב 1956:

תודה חנה

מדוע ללכת לבית הספר?

לאנשים אשר אוהבים לחשוב בעצמם על השאלות החשובות בחיים מראשיתן ועד סופן, בית-הספר עליו אני מדבר עומד כקורא תיגר לתשובות המקובלות.

היסודות המוסריים   

כעת אנחנו מגיעים לנושא רגיש. על בתי-הספר להפיק אנשים טובים. זה כל כך מובן מאליו כמו -- אימא ועוגת תפוחים.  כמובן, אין אנו רוצים שבתי-ספר יפיקו אנשים רעים. כיצד להפיק אנשים טובים? ופה הקושי. הייתי מעז לומר שלמעשה איש איננו יודע את התשובה, לפחות ממה שאני רואה מסביבי. אולם לפחות אנחנו יודעים משהו על הנושא.  אנחנו יודעים, וידענו (שוב פעם) משכבר הימים. המרכיב החיוני לעשייה המוסרית; המרכיב אשר בלעדיו המעשים הם נטולי-מוסר במקרה הטוב, ובלתי-מוסריים במקרה הגרוע,

המרכיב הוא אחריות אישית. 

כל התנהגות מוסרית טומנת בחובה הנחה קודמת זו. על מנת להיות מוסרי עליך להיות מסוגל לבחור מסלול איזשהו ולקבל על עצמך אחריות מלאה על הבחירה ועל תוצאותיה. אינך יכול לטעון שהנך כלי סביל בידי הגורל, בידי אלוהים, בידי אנשים אחרים, בידי כוח עליון; טיעון כזה הופך מיד את כל ההבדלים בין טוב לרע לריקים מתוכן וחסרי משמעות.  החומר אשר קיבל צורה של הכד היפה ביותר בעולם איננו יכול לטעון לסגולה.

תורת המוסר מתחילה בהנחה שאדם אחראי למעשיו. זה דבר נתון. בתי-ספר אינם יכולים לשנות זאת או להפחית ממנו.  בתי-ספר יכולים, לעומת זאת, להכיר בדבר או להכחישו.

לדאבוננו, למעשה כל בתי-הספר היום בוחרים להכחיש שלתלמידים יש אחריות אישית למעשיהם, אפילו בזמן שהמנהיגים של בתי-הספר האלה משלמים מס שפתיים למושג. ההכחשה היא משולשת: בתי-הספר אינם מאפשרים לתלמידים לבחור את דרך פעולתם במלואה;  הם אינם מאפשרים לתלמידים לצאת לדרך, לאחר שנבחרה; ואינם מאפשרים לתלמידים לשאת בתוצאות הבחירה, ברגע שנעשתה ובתוצאות הפעולה ברגע שבוצעה. חופש בחירה, חופש פעולה, חופש לשאת בתוצאות הבחירה והפעולה – אלה הם שלשת מרכיבי החופש אשר מהווים את האחריות האישית.

זה לא חדש שבית-הספר מגביל, כעניין של מדיניות בסיסית, את חופש הבחירה והפעולה. אולם האם זה מפתיע אותך שבית-הספר מגביל את החופש לשאת בתוצאות של מעשינו? אין זה צריך להפתיעך. זה הפך להיות עקרון של החינוך המודרני שנפש התלמיד ניזוקה במידה והיא מוכה על ידי שתי הרעות החולות: הצרה והכישלון. "הצלחה מצמיחה הצלחה" היא השיבולת היום; עידוד, להקל על האדם המדוכא, למנוע כשלנות מאכזבים, הרשימה ארוכה. 

אין זה פלא שבתי-הספר שלנו אינם מצטיינים בחינוכם המוסרי. הם מתרצים את כישלונותיהם באומרם שהחינוך המוסרי שייך לבית. כמובן שהוא שייך לשם. אולם האם זה מוציא אותו מרשות בית-הספר?

בחזרה לדברים הבסיסיים. בבית-הספר עליו אני מדבר שלשת מרכיבי החופש פורחים. האחריות קיימת אצל כל אחד.  האחריות היא אוניברסלית, תמיד-נוכחת, אמתית. אם יש לך ספקות, בוא ותתרשם בבית-הספר. תביט בתלמידים בפעולה. תלמד את מערכת השיפוט. תהיה נוכח בסיום הלימודים, בו על התלמיד לשכנע את עמיתיו שהוא מוכן להיות אחראי על עצמו בקהילה בכללותה, בדיוק כפי שהוא היה בבית-הספר.

האם בית-הספר עליו אני מדבר מפיק אנשים טובים? חושבני שכן. וגם אנשים רעים. אולם גם הטובים וגם הרעים הפעילו אחריות אישית למעשיהם כל הזמן, והם מודעים לכך שהם חייבים בדין וחשבון מלא למעשיהם. זה מה שמבדיל את בית-הספר עליו אני מדבר מהאחרים.

The Challenge of Educational Freedom 

Anthony Burik and Connie Reiss 

(Anthony Burik is a staff member at Diablo Valley School (DVS). Connie Reiss is the parent of a DVS student.) 

http://www.sudval.com/essays/062012.shtml  

צטט: דודרובנר 2012-06-27 06:54:37

 

 

האם בית-הספר עליו אני מדבר מפיק אנשים טובים? חושבני שכן. וגם אנשים רעים. אולם גם הטובים וגם הרעים הפעילו אחריות אישית למעשיהם כל הזמן, והם מודעים לכך שהם חייבים בדין וחשבון מלא למעשיהם. 

 

בעיה בשיטה. בלתי מספקת אם היא מפיקה גם אנשים רעים. גם ההתיחסות הנונשלנטית להפקת אנשים רעים מעוררת תהייה ודאגה ודורשת התבוננות והתיחסות. עבודה רוחנית מתחילה מהתבוננות פנימה. לא מספיק ללמוד מוסר. לפי דבריך, אף לא מספיק "להתנהג מוסרי", עם אחריות אישית, כלפי חוץ. צריך להרהר ולגם למדוט על מוסר על מנת להפנימו ולהטמיעו בתודעה. 

צטט: חנה וייס 2012-06-28 05:32:11

צטט: דודרובנר 2012-06-27 06:54:37

 

 

האם בית-הספר עליו אני מדבר מפיק אנשים טובים? חושבני שכן. וגם אנשים רעים. אולם גם הטובים וגם הרעים הפעילו אחריות אישית למעשיהם כל הזמן, והם מודעים לכך שהם חייבים בדין וחשבון מלא למעשיהם. 

 

בעיה בשיטה. בלתי מספקת אם היא מפיקה גם אנשים רעים. גם ההתיחסות הנונשלנטית להפקת אנשים רעים מעוררת תהייה ודאגה ודורשת התבוננות והתיחסות. עבודה רוחנית מתחילה מהתבוננות פנימה. לא מספיק ללמוד מוסר. לפי דבריך, אף לא מספיק "להתנהג מוסרי", עם אחריות אישית, כלפי חוץ. צריך להרהר ולגם למדוט על מוסר על מנת להפנימו ולהטמיעו בתודעה. 

כאילו שהשיטה של הדלאי לאמה, או כל שיטה אחרת, היא מושלמת ומפיקה רק אנשים טובים. הבה נהיה מציאותיים.

Ethics can't be taught   

They are a code you either subscribe to or choose to ignore  

BY PETER WORTHINGTON  

http://www.torontosun.com/comment/columnists/peter_worthington/2010/06/04/14264071.html 

"Teachers and schools tend to mistake good behavior for good character. What they prize is docility, suggestibility; the child who will do what he is told; or even better, the child who will do what is wanted without even having to be told. They value most children what children least value in themselves. Small wonder that their effort to build character is such a failure; they don't know it when they see it." 

-- John Holt 

How Children Fail

צטט: דודרובנר 2012-06-28 09:26:51

צטט: חנה וייס 2012-06-28 05:32:11

צטט: דודרובנר 2012-06-27 06:54:37

 

 

האם בית-הספר עליו אני מדבר מפיק אנשים טובים? חושבני שכן. וגם אנשים רעים. אולם גם הטובים וגם הרעים הפעילו אחריות אישית למעשיהם כל הזמן, והם מודעים לכך שהם חייבים בדין וחשבון מלא למעשיהם. 

 

בעיה בשיטה. בלתי מספקת אם היא מפיקה גם אנשים רעים. גם ההתיחסות הנונשלנטית להפקת אנשים רעים מעוררת תהייה ודאגה ודורשת התבוננות והתיחסות. עבודה רוחנית מתחילה מהתבוננות פנימה. לא מספיק ללמוד מוסר. לפי דבריך, אף לא מספיק "להתנהג מוסרי", עם אחריות אישית, כלפי חוץ. צריך להרהר ולגם למדוט על מוסר על מנת להפנימו ולהטמיעו בתודעה. 

 

 

כאילו שהשיטה של הדלאי לאמה, או כל שיטה אחרת, היא מושלמת ומפיקה רק אנשים טובים. הבה נהיה מציאותיים.

 

מקבלת. זה טיעון שאני מקבלת וזה דיאלוג. אני שמחה להיות איתך בדיאלוג כנה ופתוח. יש שיטות רבות והן מתאימות לאנשים שונים ומתאימות בזמנים שונים של חייהם וגם מביאות לתוצאות שונות. חושבת שהדיאלוג ועצם ההרהור והעיסוק בנושאי המוסר והחמלה יש בהם ערך, על היבטיהם השונים ומגישות שונות, העיקר לעסוק בהם, וכל המרבה לעסוק בהם, מכל כיוון שהוא, הרי זה משובח. 

                          כפיה היא הדרך למלחמה 

"כיצד מערכת החינוך יכולה להעביר מסר לאוכלוסייתה, ממין זכר וממין נקבה כאחד שאין להשיג את הדברים באמצעות הכוח -- כאשר מערכת החינוך עצמה בנוייה על "אינוס" אוכלוסייתה כדי להשיג את יעדיה, דבר הנותן

כמובן לגיטימציה לשימוש בכוח!!?"

כפיה בבתי הספר היא דבר מיושן

אחת התופעות המפליאות והמביכות ביותר שעל הבמה החינוכית הנוכחית בארץ היא הפופולריות הגוברת של הכפיה, בצורה זו או אחרת, בשימוש בה ככלי לגיטימי לקידום מטרות החינוך. בזמן שהעולם כולו נראה כי מגביר באטיות, אולם יותר מתמיד, את מודעותו לעובדה  שכוח הוא לא שיטה יעילה כדי להשיג יעדים בני-קיימא, פלח אחד מתרבותנו -- פלח מאוד חשוב, הממונה על הכנת הדור הבא -- נראה שהוא מכוון בעקשנות לכיוון ההפוך.

למעשה, בזמן שאנחנו עוברים דרך העשור השני של המאה ה-21, אנחנו עדים לתופעה אשר לפני שבעים שנה בקושי, איש שפוי לא היה חולם שהיא תופיע. מי, בשלהי מלחמת העולם השניה, היה אומר בביטחון כלשהו שהשימוש בכח על מנת לישב סיכסוכים בין מעצמות-העל יהיה לנחלת העבר? מי היה מנחש, בעיצומה של מלחמת קוריאה, שאפילו המימסדים הצבאיים הגדולים והמודרניים ביותר יהיו במהרה מחוסרי אונים בנסותם לכפות את רצונם אפילו על המדינות הקטנות ביותר כמו קפריסין, לבנון, ניקראגואה, אפגניסטן, קובה והאיטי לאחרונה, ואלה הם רק כמה מהן? מי, בשיא עוצמתו של סטלין בשנות ה-40 המאוחרות, היה מספיק טיפש כדי לנבא שאחדות מהרודנויות הקומוניסטיות יודחקו הצידה על ידי אותה אוכלוסיה אשר פעם שלטו בה ביד ברזל? נכון, את השרידים הכואבים של הכוח הברוטלי אפשר לראות בשפע בעולם של היום במרכז אמריקה, במזרח אירופה, בסין, בדרום-מזרח אסיה, בעירק, באירן, ובמקומות שונים באפריקה. אולם בכל מקום, אפילו האנשים שבשילטון (בעלי השררה) יודעים שהפעמון מצלצל ללא רחם לסמכותיות הבלתי מרוסנת, ואנשים בעלי אמון וסבלנות אין קץ יגעים בשקט ובחריצות על מנת   ל ע ק ו ר   א ת   ה כ ו ח   מ ת ו ך   י ח ס י   ה א נ ו ש .

כל זה ברור למשקיף הקפדני, אשר אפילו ריבוי העצים אינו מפריע לו לראות את היער. אולם למרות שהעולם מתקדם ומקבל את חופש הדיבור, את חופש הבחירהואת הדיון הפתוח כשיטות פוריות יותר לפתרון בעיות ולקידום הגזע האנושי,האנשים האחראים על חינוך ילדינו תובעים בקול, יותר מתמיד, את החלתן של משמעת ומגבלות יותר מחמירות. אני אינני יכול לראות כל הגיון בדבר, האם הינכם יכולים? אם כפיה איננה מפיקה תוצאות בכל תחום אחר, מה מביא מחנכים, אשר נולדו וגדלו בארץ, לחשוב שהיא תפיק תוצאות בבתי הספר כאן?

אני ער כמו כל אחד אחר לבעיות אשר בתי ספר מתמודדים עימן. במילה אחת, הם אינם מפיקים את הסחורה. הלקוחות שלהם, התלמידים, נמלטים מהם במספרי שיא; אלה שנשארים נראה שאינם עושים מה שנדרש מהם. בוגרים הם לעיתים קרובות בלתי חברתיים, בלתי מוסריים, ובלתי כשירים. איזושהי מחלה כללית מתפשטת בכל המערכת, החל ממנהלים וכלה במורים ותלמידים. מה שאנחנו מוצאים היא הסימפטומטולוגיה של מערכת על סף קריסה ערכית כתוצאה מהתישנות וחוסר שייכות. אין תרופה אשר ניתנה במשך השנים האחרונות ואשר פעלה. ריפוי קסמים כלשהו איננו נראה באופק. כל אלו הן חדשות מדכאות.

מה שקורה בין מחנכים הוא שהם איכשהו דורכים על המקום מתוך המצב המיואש שלהם. כמובן, במקום לבדוק, לחדש, ולבנות מחדש את מערכת החינוך מהיסוד ועד הטפחות, כפי שהיה עליהם לעשות, הם מחפשים עוד פלסטר להדביק.  מה שלא כל כך מובן הוא הכיוון אשר רבים  מהם  נראה כי נעים לעברו, הכיוון של הגברת הלחץ על התלמידים -- בדיוק סוג המהלך עליו כולנו מותחים ביקורת כאשר הוא נעשה בהקשר אחר כלשהו. כך, אנחנו רואים הצעות החל ממשמעת יותר חמורה, יותר שיעורי-בית, יותר קורסי חובה, יותר שליטה על הזמן הפנוי, וכלה ביותר עונשים על עבודה אקדמית ירודה בבית הספר. אף אחד מהשיעורים של העבר ושל ההווה כנראה לא משפיע על האנשים אשר מציעים את ההצעות האלו. היכן הם היו כל השנים האלו? האם המחנכים אשר מציעים את ההצעות האלו עברו את הקורסים בהיסטוריה שלהם? האם הם קיבלו ציונים טובים ב"אקטואליה"?

עלי לומר בבירור, כדבר אשר חל באופן אוניברסלי, שבבתי הספר אצלנו, כמו בכל מקום אחר, כל הצעה לרפורמה המבוססת על צורה כלשהי של כפיה, מועדת לכישלון, והיא מוטעית במהותה. זו בדיקת לקמוס אשר אפשר להשתמש בה לאורך ולרוחב. הגיע הזמן שהקהל יבהיר לועדות בית הספר, למנהלים, למורים ולמשרד החינוך שהצעות כגון אלה הן בלתי מקובלות, ואין להביאן בחשבון. אינני מאמין שיש מרפא-כל פשוט כלשהו לבעיותיהם של  בתי הספר היום, אם כי מה שאני כן יודע הוא, שמה שלא ננסה, חייב להיות מבוסס על כיבוד החופש של התלמידים ושל המורים לבחור לעצמם את נתיביהם, ולהביע את דעתם. 

צטט: דודרובנר 2012-07-02 09:24:36

 

 

 

 

                          כפיה היא הדרך למלחמה 

 

כנות, יושר, שקיפות הם רכיבים של דיאלוג כנה ולשחרור מכפייתיות, משליטה ומשטלתנות. חופש - מלווה באחריות אישית, בערכי מוסר, חופש המכבד את הזולת.