חברה הסובבת אותי היא למעשה ההקשר הנורמטיבי שלי החל מאופנה וכלה בדעה, לכן חשוב שכל אחד יארגן לעצמו את החברה הנכונה, שתתן לו את הצורות הנכונות להתפתחות אופטימלית. למשל אם אני רוצה להיות צייר אז עלי לבחור לי סביבה בהתאם, שהיא תשפיע עלי לפי נטיות ליבי, להיות צייר. ולכן אני גם לא אלך לחברה של הייטק, שהיא תגזול את מירב זמני וגם לא תשפיע עלי להיות צייר.

צריך שלכל אדם, בהתאם לנטיות או האופי שלו, תהיה ההזדמנות להצטרף לאותה חברה מסוימת, בה הוא יכול לפתח את עצמו באופן היעיל ביותר, ולהיות באמת אדם שלם. יוצא מזה, שחינוך היא התשתית ליצירת קבוצות איפיון והתאחדויות שונות שאמורות לשרת את ההתפתחות הרצויה של בני האדם על פי כישוריהם.

 

החל מהגן כולל בתי ספר ואוניברסיטאות, עלינו למצוא את ההתפתחות היצירתית נפשית של כל אדם מתוך המגוון שקיים. אותו חומר גלם שנקרא ילד אמור במהלך שנות החינוך לקחת חלק פעיל במסגרת חינוכו, יתר על כן הוא צריך להיות דומננטי. אנו אמורים תמיד לספק להם את האתגר הבא, ותהליך החיפוש והבנייה זה יהיה החלק המעצב של אישיותו של הילד. למשל במקום לקחת בחינות סתמיות שמבליטות חשש לציון כזה או אחר, אז הרבה יותר כדאי ללכת על עבודת מחקר קבוצתיות.

כלומר כל קבוצה תקבל נושא עבודה בו היא תצטרך ללכת לספריה, לראיין בעלי מקצוע, לחפש באינטרנט, ולהגיש עבודת מחקר שנעשתה בצוות. היתרונות, יוזמה, מחקר, יכולת בטוי בכתב- ובעל פה, עבודת צוות, התמודדות עם מועד סיום, חלוקת אנרגיה פנימית[כלפי עצמו] וחיצונית[כלפי חבריו] למימוש, ועוד.

 

גם תכונות שבהן האדם לא מגלה יכולות מיוחדות, אבל בכדי להעשיר את עולמו הפנימי, כמו במוזיקה, בספרות, בתיאטרון, באמנות, בתרבות.  כל זה תלוי בסביבת האדם. הרי ברור שהרבה דברים אני לא רוצה באופן אישי אבל מאחר שיש סביבי השפעה כזו של חברי, אז אני עלול להיות מושפע באופו טבעי עקב כך. ולא בגלל אהבתי למוזיקה, אלא בגלל המשיכה הטבעית לחברי, שהם הסביבה שלי, וזה אחד מאופני ההשפעה של הסביבה שלי, עד שהרגל נהפך לטבע שני. עוד לפני שהילד מבחין בזה.

לפיכך, יש שני גורמים  שמדריכים ומזינים את האתגרים לפניהם אנו נצבים, המאפיינים הטבעיים והשפעת הסביבה עליהם. לכן,  עלינו להקיף את הילדים שלנו במחנכים מתאימים, בכדי ליצור להם סביבת השפעה אופטמילית, בה  הם יוכלו לחזק את התכונות הטובות שלהם. ואפילו כל נטייה שהיא לא רצויה תתהפך  לחיובית בזכות הסביבה.

המסקנה שלך היא בהחלט נכונה, לצערי הרב זו היא אפשרות אוטופית לגמרה בישראל... לנו אין שום בחירה או השפעה על מערכת החינוך, כל העניין הוא רולטה רוסית, אם התמזל מזלנו לגור באיזור הרישום של מוסד חינוכי הנחשב לטוב, יש תקווה לסביבה תומכת ומפתחת. אנחנו נלחמים מול מערכות אטומות שלא בנויות להעצים את התלמיד, אלא להשאיר אותו סטטי או אף להוריד. וגם כשמנסים לשנות דברים לטובה המערכת המשומנת הזאת והבירוקרטי​ת להפליא, כלל לא מעוניינת לדעת מה קורה עם הילדים בתוך המוסדות החינוכיים שלה וגם לא דואגת לעתידם, שלא לדבר על מיון לפי הרצון והיכולת. לסיכום עלי לציין כי בישראל של היום החינוך מתחיל ונגמר בבית, ולא כל הילדים זוכים לחינוך טוב מסיבות שונות. ההורים שכן משקיעים בילדים שלהם צריכים לעבוד קשה כדי לשמר את החינוך שהם נותנים לילדיהם כי מערכת החינוך מחבלת קשות במאמצינו הרבים לבנות את ילדינו להיות בני אדם עם ערכים ורצונות לשפר את העולם ולא רק לחיות את הממוצע...

 

 

         שוחחנו על ימי-הולדת, אודרי, בן, קריסטי ואנכי.  כל שלשת הילדים זה עתה היו לבני שש שנים והם זכרו את מסיבות יום-הולדת שלהם בשמחה רבה.

 

         עם הבערות הנורמלית של המבוגר שאלתי את סוג השאלות אשר ילדים רואים אותן  כממש טפשיות.  או שהתשובה נשמעת יותר מדי מובנת מאליה או שלשאלה יש משמעות אשר הילדים אינם מסוגלים לרדת לסוף דעתה.  בכל מיקרה הילדים מתיחסים אלי בסלחנות סבלנית ואני עומדת על דעתי היות וזה מסייע לי להבין כיצד הם מרגישים וחושבים.  השיחה המסויימת הזאת הוכיחה את עצמה כמועילה.

 

         אני שאלתי, "האם אתם מרגישים שונה כעת, כשהינכם בני שש?"

 

         קריסטי השיבה בתקיפות:  "מה פתאום!!  מדוע שארגיש אחרת?  אני תמיד אני עצמי, איזה הבדל עושה הגיל שלך?"

 

          "כמה אמת הדבר!"  חשבתי לעצמי והרגשתי גם טיפשה וגם מיוסרת.

 

         אולם, מאוחר יותר במשך היום, כאשר הרהרתי על משמעות הדברים שקריסטי אמרה לי  בזמן שחבריה הסכימו עמה בכל ליבם, הבחנתי שאינני כל כך טיפשה בסופו של דבר.  שאלתי היתה די מתאימה לרבים מתלמידי בית-הספר סדברי-ואלי המבוגרים יותר, באותה מידה כמו לרוב המבוגרים שאני מכירה.  היות ולמען האמת, כה רבים מאיתנו מאבדים במשך השנים, ובזמן שמתרחש תהליך החיברות (סוציליזציה - תהליך התאמה או אימון לצרכים ולשימושים חברתיים, לסביבה חברתית.- מילון וובסטר), את החוש העצמי שלנו.  ככל שטוב יותר  אנחנו לומדים להתאים את צמנו לתבנית, ללכת אחרי מורינו, ולעשות מה שמצפים מאיתנו (להצטיין בצייתנות) -- יותר תועים אנחנו מהעצמי האמיתי שלנו.

 

         אנשים בני כל הגילים, החל מגיל עשר בקירוב סובלים מתקופות של משברי זהות.  הם יכולים להיות בעלי מקצוע מאד מוצלחים על סף הפרישה לגמלאות, עובדי מתכת מובטלים לאחרונה, בוגרי מכללות אשר אינם יודעים לאן לפנות בזמן שעליהם להכנס למעגל החיים בעולם המציאות, או בני-עשרה אשר מנסים לברר מה לעשות כאשר יגדלו.  נראה שבזמן שהחיים זורמים ואנחנו פוגשים שינויים, סוג זה של פרשות דרכים ממתין לכולנו.  אלה מבינינו אשר מכירים את עצמם הם אלה אשר עומדים בפני המשברים הללו ולמעשה מנצלים אותם כזמנים להעמקת ההבנה- העצמית והשיפור העצמי.  אולם אלה אשר הוטו מעצמם מוצאים את הזמנים הללו כמכאיבים ובלתי פוריים.  הם אינם מצוידים רגשית כראוי כדי לבצע שינויים היות והם אינם מרגישים בנוח עם עצמם.  הם כבר אינם מאמינים באמת שיש להם מידה גדולה של שליטה בחייהם.  הם הסכימו וקיבלו על עצמם את מה שהחברה רצתה שהם יסכימו ויקבלו על עצמם.  אולי זה עבד  אצלם תקופה ארוכה יחסית אולם כאשר התנאים החברתיים משתנים פתאום הם מרגישים אבודים. הם מרגישים שהחברה רימתה אותם כאשר היא הבטיחה להם ביטחון ויציבות בתמורה לכך שיעשו את מה שציפו מהם שיעשו.  הם המירו את ההרמוניה הפנימית שלהם תמורת הצלחה חיצונית והם מרגישים שהונו אותם.

 

         בתי-הספר שלנו הם הכלי החשוב ביותר בתהליך זה של עיצוב צעירים.  זו היתה מטרה שימושית ואולי מוצדקת כאשר החברה ידעה אילו הן המיומנויות המסויימות שהיו נחוצות לכלכלתה.  באותם הימים, זה התאים לחלק גדול מהאוכלוסייה לאורך כל חייהם.  היום, הזמנים השתנו.  איננו יכולים עוד לחזות מראש מה טומן בחובו עבורנו העתיד.  איננו יודעים איזה כישורים יהיו בעלי ערך יותר מהאחרים.  כאשר עשיתי מחקר בביוכימיה לפני שלושים שנה, השתמשתי בסרגל חישוב לחישובים שלי.  זה היה תהליך איטי ובלתי מדוייק.  היום, לכל אחד יש מחשבון-כיס בשווי של עשרה דולר והצורך בחשבון הוא מיושן.  אבוי, כמה שעות על גבי שעות בזבזנו בזה!  אותו הדין בנוגע לכתיב ולאיות.  מעבדי התמלילים ביטלו את המטלה הזאת גם כן.

 

         מה שעל בתי-הספר שלנו ללמד את ילדינו היום הוא להיות גמישים במחשבתם, לסמוך על עצמם ביכולתם לקבל החלטות ומעל הכל להרגיש אחראים לחייהם באותה מידה כמו לקהילותיהם.  ידע זה יכול להיות מועבר אך ורק לאנשים אשר יודעים מי הם-הם, לאלה אשר הם-הם עצמם.

 

         אני מאמין שדבר זה קורה בבית-ספרנו.  זה קורה בתוך תוכו של כל ילד בדרך המיסתורית והפרטית שלו.  זה לא אנחנו, המבוגרים, אשר עושים זאת -- אנחנו רק מאפשרים שהדבר יעשה.  עדיין, רבים מתלמידנו מודים לנו על כך שהחזרנו להם את מה שהיה ברשותם כאשר הם היו בני שש שנים ולאחר מכן אבד להם [את האני העצמי (האמיתי) שלהם].  רבים מהם אומרים לי שזו המשמעות עבורם להיות תלמיד בבית-הספר סדברי- ואלי.  התלמידים, אלה אשר באו אלינו בטרם פקדו בתי-ספר אחרים אינם מודעים לתהליך זה, הם רק חוו אותו.  אולם מאלה אשר באו אלינו כילדים מבוגרים יותר אני שומעת לעיתים קרובות ניסוחים שונים למילים בהן ג'ניפר השתמשה כאשר היתה בת שש-עשרה:

 

        "כאשר הייתי בת שש שנים ידעתי מי אני.  ואז, הלכתי לבית-הספר ושכחתי.  היום אחרי שלוש שנים בבית-הספר סדברי-ואלי שוב מצאתי את עצמי ואני יודעת מי אני".

 

 

[היה נאמן לעצמך, מאת: חנה גרינברג, מתוך הספר: הנסיון של בית-הספר סדברי-ואלי, הוצאה לאור של בית-הספר סדברי-ואלי, 1987.]

 

 

בתי-הספר ה"קונבנציונליים" "גוזלים" מרבים מתלמידיהם את האני העצמי (האמיתי) שלהם. [ BELIEVE IT OR NOT ]

 

 

 

 

הנושא החברתי בבית הספר: 

 

היסודות החברתיים 

לפני זמן מה הפך להיות אפנתי לבקש מבתי-הספר שלנו לדאוג לאיקלום החברתי של התלמידים. תלמדו אותם להסתדר. תשחררו את החברה שלנו מאנשים בלתי מתאימים ובלתי מסוגלים מבחינה חברתית על ידי כריתתה של הבעיה בניצניה, בבית-הספר. שאפתני? אולי. אולם, כמה רבים הם האנשים אשר נאבקו עם הדיווחים של בית-הספר על התאמתם והסתגלותם או חוסר התאמתם וחוסר הסתגלותם החברתית שלהם עצמם או של ילדיהם!  מוזר, הלא כן, כמה קשות אנשים דופקים לעתים את מה שהם עושים? אני מתכוון, לנסות שהאנשים יהיו חברתיים זה מספיק קשה;  אולם נראה שבתי-הספר באופן כמעט שיטתי יצרו דרכים להכשיל מטרה זו.

קחו הפרדה גילית, לשם ההתחלה. איזה גאון הביט סביבו והעלה את הרעיון שלהפריד אנשים באופן חד לפי גילים הוא דבר בעל משמעות? האם הפרדה כזאת קיימת באופן טבעי היכן שהוא? בתעשייה, האם כל הפועלים בני ה-21 שנים עובדים בנפרד מבני ה-20 או מבני ה-23 שנים? בעסקים, האם ישנם חדרים נפרדים למנהלים בני 30 ולמנהלים בני 31 שנים? האם בני שנתיים מתבדלים מבני שנה ומבני שלש שנים במגרשי המשחקים? היכן, היכן עלי האדמות נברא הרעיון הזה? האם יש דבר המזיק יותר מבחינה חברתית מלהפריד ילדים לפי שנתונים במשך ארבע עשרה -- לעתים שמונה עשרה -- שנה?

או קחו את ההפרדה לעתים תכופות לפי מין, אפילו בבתי-הספר של החינוך המעורב (בנים-בנות), למגוון פעילויות. או הפער העצום בין ילדים ומבוגרים (האם הבחנתם פעם כמה אוניברסלי הוא עבור ילדים שלא להביט על המבוגרים בעיניים?).

וכעת הבה נציץ במצב החברתי אשר נוצר עבור ילדים בתוך קבוצת הגיל שלהם עצמם. אם בתי-הספר עושים לכמעט בלתי אפשרי לבן ה-12 שנה ליצור קשר באופן נורמלי ואנושי עם בני ה-11 שנה, בני ה-13 שנה, עם מבוגרים, וכד', מה בקשר לבני ה-12 שנה האחרים?

אין לנו מזל כזה. צורת הקשר העיקרית והכמעט בלעדית אשר בתי-הספר מטפחים בין ילדים מאותה כיתה היא -- תחרות! תחרות עד כדי שחיטה. מסדר-הניקור הוא כולם עם כולם (מסדר הניקור - הדפוס הבסיסי של הארגון החברתי בתוך להקת עופות בו, כל עוף מנקר עוף אחר הנמוך בסולם בלי חשש ממעשה גמול, ונכנע לניקורו של עוף ממעמד גבוה יותר). מיהו טוב יותר ממי, מי יותר פיקח, מהיר, גבוה, נאה -- וכמובן מי יותר גרוע, טיפש, אטי, נמוך, מכוער.

אם אי-פעם עוצבה שיטה ביעילות בכדי להפיק אנשים תחרותיים, נתעבים, חסרי- ביטחון, פרנואידים, בלתי מתאימים מבחינה חברתית, בתי-הספר הנוכחיים הצליחו בכך. 

בחזרה לדברים הבסיסיים.

בעולם המציאות, התכונה החברתית החשובה ביותר לחברה יציבה ובריאה היא שיתוף הפעולה. בעולם המציאות, צורת התחרות החשובה ביותר היא: נגד עצמך, נגד יעדים הנקבעים על ידי ועבור מישהו כדי שישיגם הוא בעצמו. בעולם המציאות, תחרות בין-אישית לשם התחרות עצמה, מוכרת באופן נרחב כמחוסרת-תכלית והרסנית -- כן, אפילו בחברות עסקיות גדולות ובספורט.

בעולם המציאות, ובבית הספר סדברי ואלי, שהוא בית-ספר עבור עולם המציאות.