הניסוי נערך בבית הספר לסיעוד בפיליפינים.

43 מבקרים במרפאה השתתפו בניסוי מהם 30 בעלי רמת סוכר נורמלית ו13 בעלי רמת סוכר גבוהה.

הפונים באו בצום וקיבלו כוס חליטת מורינגה (כפית עלי מורינגה מיובשים וטחונים שנחלטו 5 דקות).

הפונים לא אכלו שום דבר למשך שעתיים. רמת הסוכר בדם נמדדה לפני ושעתיים אחרי שתיית החליטה.

מן הטבלה עולה שריכוז הסוכר בסרום הדם של הפונים הנורמלים לא השתנה בממוצע (השינוי של 4 יחידות הוא מקרי ורמת המובהקות שלו מתחת למה שמקובל). לעומת זאת הרמת הסוכר בסרום של הפונים עם רמת סוכר גבוהה מהנורמלי ירד בצורה משמעותית מ149 ל121 בשעתיים. זוהי תוצאה משמעותית מאד, שהסיכוי לטעות בה הוא פחות מאחוז אחד.

אולם כשמסתכלים על הנתונים בעיין בוחנת יותר עולה תמונה יותר מורכבת: הפיזור של תוצאות רמת הסוכר לאחר שתיית המורינגה עלה מאד. במקום קבוצה שריכוז הסוכר בדם שלה היה בהבדלים קטנים מקבלים קבוצה שהפיזור של התוצאות גדול. גם אם הממוצע ירד משמעותית, לא אצל כל החולים הייתה ירידה, ולא אצל כל החולים הירידה הייתה שווה.

בצד ימין של שני הציורים מופיע הפיזור של רמת הסוכר אצל הפונים עם הסוכר הגבוה.

ממה שאפשר להבין מהציור אז אצל מרבית הפונים האלה רמת הסוכר ירדה, מי יותר ומי פחות. אבל היו אחד או שניים שרמת הסוכר עלתה (לפני המורינגה הפיזור היה בין 140 ל160 אחרי המורינגה הפיזור הוא בין 80 ל180)

לכן המסקנה שלי היא שאם מציעים לחולה בסכרת לשתות טה מורינגה אז צריך לעקוב אחר התגובה שלו במהלך מספר ימים, למדוד את הסוכר בבקר, לשתות טה מורינגה, להשאר בצום עוד שעתיים ולמדוד שוב.

כנראה שאצל חלק מהפונים התוצאה תהיה נהדרת, אצל חלקם טובה, ולחלקם זה לא יועיל.

מה שיכול לשפר את המצב זה להגדיל את כמות המורינגה (בכל הנסיונות מציינים שההטבה תלויה במינון) ולתת לחליטה לעמוד יותר זמן עם בחישה כל דקה שתיים.