להלן חלק מחוק חינוך חובה בישראל:

”לחנך אדם לאהוב ולהעריך אדם אחר, את עמו ואת ארצו, להיות אזרח נאמן למדינת ישראל, לכבד את הוריו ואת משפחתו, את המורשת והזהות התרבותית בישראל ואת השפה העברית.

להנחיל בקרב האדם את העקרונות שבגללם הוקמה מדינת ישראל ואת ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולפתח יחס של כבוד לזכויות האדם, לחירויות היסוד, לערכים דמוקרטיים, לשמירת על החוק, לתרבותו ולהשקפותיו של הזולת, וגם לחנך לשלום ולסובלנות ביחסים בין בני אדם ובין עמים.”

האם זה ראלי מבחינתנו?

כולנו משפחה אחת

חשיפת מסרים חדשים בארץ ולעולם המבוסס על אחריות הדדית, המבוססים על כך שכולנו כמו במשפחה אחת. ולמשפחה יש חיים משותפים שכוללים בתוכם את כל חלקיה ודעותיה, אפילו אם יש מקרים של בן סורר. ברור שמדובר בתהליך הדרגתי של הטמעת מסרים חיצוניים, המסר לא יעסוק בשלילה, מה לא, אלא בחיוב, במה כן. במילים אחרות סביב המכנה המשותף והמחבר.

דו שיח ציבורי חדש

על ידי שלחן עגול שכרגע מסתמן כפלטפורמה העיקרית להשבת האמון לציבור. להגיע לנקודת שיח חדשה המפגישה את כולם ללא שום מניעות, ימין שמאל, ערבים יהודים, חילונים דתיים, והדבדבן שבקצפת- נוער.

שפה חדשה

המעבר ממציונות אישית למציונות קבוצתית, קהילתית, עירונית, לאומית. תהליך הדרגתי של הטמעה מחודשת של ההתחשבות והאחריות לאחר. חינוך משלים, תנועות נוער, מתנ”סים, כולל כל הארגונים החברתיים בישראל- ויש כאלה מאות.

הנוער כשגרירי החברה

צריך לתת יותר לגטמיציה ושימוש נרחב בנוער למימוש המטרות המשותפות. הנוער של היום למרות הכל, הוא מאוד מיוחד ואסרטיבי. ולכן עליו לקחת חלק פעיל בקבלת המסר בעצמם, ולחלק הפעיל של הטמעתו בישראל ובעולם. כל מה שהנוער רוכש היום היום ונסתר מאיתנו זו היסטוריה בהתהוותה. כל מה שיהיה בדור הבא מתפתח וקורם עור וגידים דרך הנוער של היום. עלינו לנצל את זה ולמנף את היוזמה שלהם לצורך קבלת ומימוש הערכים החינוכיים אותם הם רואים לנכון. אנחנו רק צריך לאתגר אותם, ובעיקר לגבות אותם.

אופני ההתקשרות

המשך ההתקשרות לאחר זמן הלימוד יכול להיות דרך, פייסבוק, טויטר, דף יעדים באינטרנט, מרכז מידע משותף של מערכות הלימוד עצמן וגם חברתיות. מה שנקרא חינוך משלים ותנועות נוער.  עיתון אלקטרוני, ואפילו בחגים וזמנים מיוחדים הדפסת עיתון, שינסה לשקף את הרוח בקרב העם ושאלות חזון, עתיד .

מדוע ללכת לבית הספר?

לאנשים אשר אוהבים לחשוב בעצמם על השאלות החשובות בחיים מראשיתן ועד סופן, בית-הספר עליו אני מדבר עומד כקורא תיגר לתשובות המקובלות.

היסודות החברתיים 

לפני זמן מה הפך להיות אפנתי לבקש מבתי-הספר שלנו לדאוג לאיקלום החברתי של התלמידים. תלמדו אותם להסתדר. תשחררו את החברה שלנו מאנשים בלתי מתאימים ובלתי מסוגלים מבחינה חברתית על ידי כריתתה של הבעיה בניצניה, בבית-הספר. שאפתני? אולי. אולם, כמה רבים הם האנשים אשר נאבקו עם הדיווחים של בית-הספר על התאמתם והסתגלותם או חוסר התאמתם וחוסר הסתגלותם החברתית שלהם עצמם או של ילדיהם!  מוזר, הלא כן, כמה קשות אנשים דופקים לעתים את מה שהם עושים? אני מתכוון, לנסות שהאנשים יהיו חברתיים זה מספיק קשה;  אולם נראה שבתי-הספר באופן כמעט שיטתי יצרו דרכים להכשיל מטרה זו.

קחו הפרדה גילית, לשם ההתחלה. איזה גאון הביט סביבו והעלה את הרעיון שלהפריד אנשים באופן חד לפי גילים הוא דבר בעל משמעות? האם הפרדה כזאת קיימת באופן טבעי היכן שהוא? בתעשייה, האם כל הפועלים בני ה-21 שנים עובדים בנפרד מבני ה-20 או מבני ה-23 שנים? בעסקים, האם ישנם חדרים נפרדים למנהלים בני 30 ולמנהלים בני 31 שנים? האם בני שנתיים מתבדלים מבני שנה ומבני שלש שנים במגרשי המשחקים? היכן, היכן עלי האדמות נברא הרעיון הזה? האם יש דבר המזיק יותר מבחינה חברתית מלהפריד ילדים לפי שנתונים במשך ארבע עשרה -- לעתים שמונה עשרה -- שנה?

או קחו את ההפרדה לעתים תכופות לפי מין, אפילו בבתי-הספר של החינוך המעורב (בנים-בנות), למגוון פעילויות. או הפער העצום בין ילדים ומבוגרים (האם הבחנתם פעם כמה אוניברסלי הוא עבור ילדים שלא להביט על המבוגרים בעיניים?).

וכעת הבה נציץ במצב החברתי אשר נוצר עבור ילדים בתוך קבוצת הגיל שלהם עצמם. אם בתי-הספר עושים לכמעט בלתי אפשרי לבן ה-12 שנה ליצור קשר באופן נורמלי ואנושי עם בני ה-11 שנה, בני ה-13 שנה, עם מבוגרים, וכד', מה בקשר לבני ה-12 שנה האחרים?

אין לנו מזל כזה. צורת הקשר העיקרית והכמעט בלעדית אשר בתי-הספר מטפחים בין ילדים מאותה כיתה היא -- תחרות! תחרות עד כדי שחיטה. מסדר-הניקור הוא כולם עם כולם (מסדר הניקור - הדפוס הבסיסי של הארגון החברתי בתוך להקת עופות בו, כל עוף מנקר עוף אחר הנמוך בסולם בלי חשש ממעשה גמול, ונכנע לניקורו של עוף ממעמד גבוה יותר). מיהו טוב יותר ממי, מי יותר פיקח, מהיר, גבוה, נאה -- וכמובן מי יותר גרוע, טיפש, אטי, נמוך, מכוער.

אם אי-פעם עוצבה שיטה ביעילות בכדי להפיק אנשים תחרותיים, נתעבים, חסרי- ביטחון, פרנואידים, בלתי מתאימים מבחינה חברתית, בתי-הספר הנוכחיים הצליחו בכך. 

בחזרה לדברים הבסיסיים.

בעולם המציאות, התכונה החברתית החשובה ביותר לחברה יציבה ובריאה היאשיתוף הפעולה. בעולם המציאות, צורת התחרות החשובה ביותר היא: נגד עצמך, נגד יעדים הנקבעים על ידי ועבור מישהו כדי שישיגם הוא בעצמו. בעולם המציאות, תחרות בין-אישית לשם התחרות עצמה, מוכרת באופן נרחב כמחוסרת-תכלית והרסנית -- כן, אפילו בחברות עסקיות גדולות ובספורט.

בעולם המציאות, ובבית-הספר עליו אני מדבר, שהוא בית-ספר עבור עולם המציאות.