נתקלתי בכתבה הזו שמאירה את המצב שבו נתון הדינוזאור שנקרא משרד החינוך וכמה הוא לא מחובר למציאות לדוגמא האיסור של יצירת קשר בין מורים לתלמידים בפייסבוק

ובהחלט מסביר חלק מהקושי של המורים, ליצור דיאלוג עם התלמידים שמדברים בעולם מושגים שונה כל כך

 

http://www.hayadan.org.il/33-digital-skiils-for-future-300612/

 

 

 

לידיעת משרד החינוך

 

 

כישור אחד שכל מורה במאה ה-21 נדרש לו:  

 

 

היכולת לאפשר לכל בן-אדם להחליט בעצמו כיצד להשתמש בזמנו? זה מגדיל את הסיכויים שהאנשים יגדלו כאשר הם ממלאים את הצרכים החינוכיים הייחודיים של עצמם מבלי שאנחנו המבוגרים נבלבל אותם, שהרי לא יכולנו לעולם לדעת מספיק או להיות מספיק נבונים על מנת לייעץ להם כיאות. 

 

תהליך ההכוונה העצמית, או לפרוץ את דרכך, באמת לחיות  את חייך במקום להעביר את הזמן, הוא טבעי אך לא מובןֶ מאליו לילדים ונוער אשר גדלים בתרבות שלנו. בכדי להגיע למצב נפשי זה הם זקוקים לסביבה שהיא כמשפחה, בקנה-מידה יותר גדול מהמשפחה הבסיסית, אולם תומכת ובטוחה באותה מידה. המבוגר, בהיותו קשוב ודואג ובו בזמן לא מכוון וכופה, מקנה לילדים ונוער את האומץ והתנופה להקשיב לאני הפנימי שלהם. הם יודעים שאנחנו מסוגלים כמו כל מבוגר להדריך אותם, אולם הסירוב שלנו לעשות כן הוא כלי חינוכי בשימוש פעיל על מנת ללמד אותם להאזין לסביבתם אולם להקשיב רק לעצמם, לא לאחרים אשר במקרה הטוב, יודעים רק מחצית מהעובדות עליהם.

 

המנעות המבוגר מלומר לתלמידים מה לעשות אינה נתפשת על ידם כהעדר משהו, כריקנות.  להפך, זה כוח הדחיפה אשר מביא אותם לפרוץ את דרכם לא תחת ההדרכה שלנו אלא תחת דאגתנו התומכת. כי זה דורש עבודה ואומץ-לב לעשות מה שהם עושים למען עצמם ובעצמם.  זה דבר שאינו ניתן לעשותו בחלל ריק של בידוד. זה דבר הצומח בקהילה חיה וסבוכה אשר המבוגר מיצב ומנציח.

 

 

 

 

זה מאיר את המצב שבו נתון הדינוזאור שנקרא משרד החינוך וכמה לא מחובר למציאות

לדוגמא האיסור של יצירת קשר בין מורים לתלמידים ובין תלמידים לבין עצמם בבית הספר ובהחלט מסביר חלק גדול מהקושי של המורים, ליצור דיאלוג עם התלמידים הכלואים, כבולים וכפויים נוסף לכך שמדברים בעולם מושגים שונה כל כך: 

 

 

מדוע ללכת לבית הספר?

לאנשים אשר אוהבים לחשוב בעצמם על השאלות החשובות בחיים מראשיתן ועד סופן, בית-הספר עליו אני מדבר עומד כקורא תיגר לתשובות המקובלות.

 

היסודות החברתיים 

לפני זמן מה הפך להיות אפנתי לבקש מבתי-הספר שלנו לדאוג לאיקלום החברתי של התלמידים. תלמדו אותם להסתדר. תשחררו את החברה שלנו מאנשים בלתי מתאימים ובלתי מסוגלים מבחינה חברתית על ידי כריתתה של הבעיה בניצניה, בבית-הספר. שאפתני? אולי. אולם, כמה רבים הם האנשים אשר נאבקו עם הדיווחים של בית-הספר על התאמתם והסתגלותם או חוסר התאמתם וחוסר הסתגלותם החברתית שלהם עצמם או של ילדיהם!  מוזר, הלא כן, כמה קשות אנשים דופקים לעתים את מה שהם עושים? אני מתכוון, לנסות שהאנשים יהיו חברתיים זה מספיק קשה;  אולם נראה שבתי-הספר באופן כמעט שיטתי יצרו דרכים להכשיל מטרה זו.

קחו הפרדה גילית, לשם ההתחלה. איזה גאון הביט סביבו והעלה את הרעיון שלהפריד אנשים באופן חד לפי גילים הוא דבר בעל משמעות? האם הפרדה כזאת קיימת באופן טבעי היכן שהוא? בתעשייה, האם כל הפועלים בני ה-21 שנים עובדים בנפרד מבני ה-20 או מבני ה-23 שנים? בעסקים, האם ישנם חדרים נפרדים למנהלים בני 30 ולמנהלים בני 31 שנים? האם בני שנתיים מתבדלים מבני שנה ומבני שלש שנים במגרשי המשחקים? היכן, היכן עלי האדמות נברא הרעיון הזה? האם יש דבר המזיק יותר מבחינה חברתית מלהפריד ילדים לפי שנתונים במשך ארבע עשרה -- לעתים שמונה עשרה -- שנה?

או קחו את ההפרדה לעתים תכופות לפי מין, אפילו בבתי-הספר של החינוך המעורב (בנים-בנות), למגוון פעילויות. או הפער העצום בין ילדים ומבוגרים (האם הבחנתם פעם כמה אוניברסלי הוא עבור ילדים שלא להביט על המבוגרים בעיניים?).

וכעת הבה נציץ במצב החברתי אשר נוצר עבור ילדים בתוך קבוצת הגיל שלהם עצמם. אם בתי-הספר עושים לכמעט בלתי אפשרי לבן ה-12 שנה ליצור קשר באופן נורמלי ואנושי עם בני ה-11 שנה, בני ה-13 שנה, עם מבוגרים, וכד', מה בקשר לבני ה-12 שנה האחרים?

אין לנו מזל כזה. צורת הקשר העיקרית והכמעט בלעדית אשר בתי-הספר מטפחים בין ילדים מאותה כיתה היא -- תחרות! תחרות עד כדי שחיטה. מסדר-הניקור הוא כולם עם כולם (מסדר הניקור - הדפוס הבסיסי של הארגון החברתי בתוך להקת עופות בו, כל עוף מנקר עוף אחר הנמוך בסולם בלי חשש ממעשה גמול, ונכנע לניקורו של עוף ממעמד גבוה יותר). מיהו טוב יותר ממי, מי יותר פיקח, מהיר, גבוה, נאה -- וכמובן מי יותר גרוע, טיפש, אטי, נמוך, מכוער.

אם אי-פעם עוצבה שיטה ביעילות בכדי להפיק אנשים תחרותיים, נתעבים, חסרי- ביטחון, פרנואידים, בלתי מתאימים מבחינה חברתית, בתי-הספר הנוכחיים הצליחו בכך. 

בחזרה לדברים הבסיסיים.

בעולם המציאות, התכונה החברתית החשובה ביותר לחברה יציבה ובריאה היא שיתוף הפעולה. בעולם המציאות, צורת התחרות החשובה ביותר היא: נגד עצמך, נגד יעדים הנקבעים על ידי ועבור מישהו כדי שישיגם הוא בעצמו. בעולם המציאות, תחרות בין-אישית לשם התחרות עצמה, מוכרת באופן נרחב כמחוסרת-תכלית והרסנית -- כן, אפילו בחברות עסקיות גדולות ובספורט.

בעולם המציאות, ובבית-הספר עליו אני מדבר, שהוא בית-ספר עבור עולם המציאות.

 

 

היי תומר

 

אמנם קיימת בעייה של התעדכנות מורים בטכנולוגיות חדשות .

  

אבל , לפי דבריך זהו המקור לחוסר הדיאלוג בין מורים ותלמידים.

אפשר להסיק שעד שנכנסה הטכנולוגיה הדיגיטאלית - היה דיאלוג . . .

 

ממש לא.

 

עם כל החשיבות של הכנסת מיחשוב לבית הספר , לתלות את מכלול הבעיות המצויות במערכת החינוך בבעיית ציוד , מיכשור , ושימוש או אי שימוש בו - זו טעות חמורה .

 

גם משרד החינוּק , המנסה לפתור בעיות יסוד אקוטיות ע"י הכנסת טכנולוגיה והכשרת מורים להשתמש בה , מנסה לעשות לעצמו חיים קלים ( וגם יקרים ) .

 

הבעיה היא   ק ו נ ס פ ט ו א ל י ת   ונוגעת להנחות מוצא , לאקסיומות פעולה , ולדפוסי התנהלות וחשיבה שאינם כרוכים בכלל בטכנולוגיה , שהתפתחותה אכן , רק מחריפה ומדגישה את חוסר הרלוונטיות של הקונספט " החינוכי " הקיים , שהתקבע במציאות קיומית וחברתית מסויימת שהייתה קיימת לפני למעלה ממאתיים שנה , ומאז , הנחות היסוד של הקונספט הזה  ודפוסי החשיבה וההתנהלות שלו כמעט ולא השתנוּ .

 

ביי

 

אלי

 

 

הבעיה אכן  ק ו נ ס פ ט ו א ל י ת: 

 

האם משרד החינוך והממשלה יודעים את זה ?

 

 

Hanging Out, A Critical Step in Becoming "A Fearless Communicator." * 

(Interpersonal Communication) 

* The voices of the 21 Fearless Communicators in the Sudbury Valley School graduating class of ‘01. 

http://www.educationfutures.org/fearless.htm  

 

Sudbury Valley's Secret Weapon: Allowing People of Different Ages to Mix Freely at School, Daniel Greenberg, The Sudbury Valley School Experience, p. 121. 

 

האם אינטליגנציה חברתית היא בסיס מידע פחות חיוני (והייתי אומר אפילו יותר חיוני) מכתיבה וקריאה ? האם בתי הספר, כפי שהם בנויים כיום, מפתחים אינטליגנציה חברתית ? האם בתי הספר, כפי שהם בנויים כיום, מאפשרים --כבר לא לדבר על מטפחים -- אִינְטֶרְאַקְצְיָה ויחסי גומלין בין האנשים ? 

 

וראה, בין היתר:  

 

"The Preeminent Intelligence - Social IQ." Raymond H. Hartjen. (see with Explorer) 

Free democratic schooling philosophies espouse not only a lifelong love of learning but social intelligence success. 

http://www.educationfutures.org/Social_IQ.htm  

 

"....Traditional classrooms do not permit the interaction of complex social behavior.  Instead children in traditional settings are treated as learners who must be infused with more and more complex forms of information.  One need only look at the "Standards" that have been created by each of the subject specialties to become aware of the vast amounts of factual knowledge that a student should have acquired by various stages of their progress through school...." 

 

כיצד מפתחים אינטליגנציה חברתית ? 

 

על ידי החופש: חופש בחירה, חופש פעולה וחופש לשאת בתוצאות הבחירה, ברגע שנעשתה ובתוצאות הפעולה ברגע שבוצעה -- שלשת מרכיבי החופש אשר מהווים את האחריות האישית. 

 

 

שלום אלי ודוד לא לחינם הגדרתי את זה כחלק מהבעיה ולא כל הבעיה. אז בואו נבהיר משהו לפי תפיסת עולמי שום אמצעי טכנולוגי לא יחליף קשר אישי בין תלמיד ומורה ובין תלמיד לתלמיד. אבל ילדים מדברים היום דרך רשתות חברתיות ואמצעים טכנולוגיים ומורה שרוצה להיות עם אצבע על הדופק צריך לשלוט באותם אמצעים. גיליתי המון מידע על תלמידים שלי דרך הרשתות החברתיות שבמידה והייתי יודע זאת מוקדם יותר הייתי יכול לשלב חלקים מהמידע הזה בשיעורים שלי אין ספק שיש לשנות את תפיסת החשיבה וההתנהגות לפני שבאים להחליף ציוד. אבל תסכימו איתי שגם ימי הגיר והלוח חלפו להם.

צטט: סמוג 2012-07-08 04:11:32

שלום אלי ודוד לא לחינם הגדרתי את זה כחלק מהבעיה ולא כל הבעיה. אז בואו נבהיר משהו לפי תפיסת עולמי שום אמצעי טכנולוגי לא יחליף קשר אישי בין תלמיד ומורה ובין תלמיד לתלמיד. אבל ילדים מדברים היום דרך רשתות חברתיות ואמצעים טכנולוגיים ומורה שרוצה להיות עם אצבע על הדופק צריך לשלוט באותם אמצעים. גיליתי המון מידע על תלמידים שלי דרך הרשתות החברתיות שבמידה והייתי יודע זאת מוקדם יותר הייתי יכול לשלב חלקים מהמידע הזה בשיעורים שלי אין ספק שיש לשנות את תפיסת החשיבה וההתנהגות לפני שבאים להחליף ציוד. אבל תסכימו איתי שגם ימי הגיר והלוח חלפו להם.

 

 

זה לא העיקר תומר. קרא להלן כישור העיקרי של המורה (הקטע השלם) -- צריך ללמוד מהם לעניות לדעתי: 

 

 

        "היכן את עובדת?"

 

        "בבית-הספר סדברי-ואלי."

 

        "מה את עושה?"

 

        "כלום."

 

        ל א   לעשות מאומה בסדברי-ואלי דורש המון אנרגיה ומשמעת, והרבה שנות ניסיון.  אני משתפרת בזה משנה לשנה, ומשעשע אותי לראות כיצד אני ואחרים נאבקים בסכסוך הפנימי הבלתי נמנע המתעורר בנו. הסכסוך הוא בין הרצון לעשות דברים למען אנשים, להעביר להם  את הידע שלך ואת הבינה שקשה כל כך היה לרכשם, לבין ההכרה שילדים חייבים ללמוד בכוחות עצמם ובקצב שלהם. השימוש  בנו  מוכתב על ידי רצונותיהם, לא על ידי רצונותינו. עלינו  להיות שם כאשר אנו מתבקשים להיות שם, ולא כאשר אנחנו מחליטים שעלינו להיות שם.

 

        ל ל מ ד, להפיח השראה, ולייעץ, הן כולן פעילויות טבעיות שנראה כי מבוגרים מכל התרבויות והמקומות עוסקים בהן מסביב לילדים. בלי פעילויות אלו, על כל דור היה להמציא הכל מחדש, החל מהגלגל וכלה בעשרת הדיברות, מעבודות המתכת ועד החקלאות. בני-אנוש   מעבירים את הידע שלהם לצעירים מדור לדור, בבית, בקהילה, בעבודה -- וכביכול בבית-הספר.  לצערנו ככל שבתי-הספר מתאמצים ומשתדלים  להעניק הדרכה יחידנית לתלמידיהם, יותר נזק  הם גורמים לילדים. הצהרה זו דורשת הסבר, היות והיא סותרת לכאורה את מה שזה עתה אמרתי, היינו, שמבוגרים תמיד עוזרים לילדים ללמוד כיצד להיכנס לעולם ולהיות לתועלת בו.  מה שאני למדתי, בצורה איטית מאד ומכאיבה במשך השנים, שילדים מקבלים החלטות  חיוניות  בעצמם בדרכים שאין באפשרותם של המבוגרים לחזותן מראש או אפילו לדמיינן.

 

        ח ש ו ב  על העובדה הפשוטה שבבית-הספר סדברי-ואלי, תלמידים רבים מחליטים להתמודד עם אלגברה ולא בגלל שעליהם לדעת אלגברה, או בגלל שזה מעניין אותם, אלא בגלל שהם מתקשים בזה, זה משעמם, והם גרועים  בזה. הם חשים צורך להתגבר על פחדם, על הרגשתם שהם אינם מתאימים, על העדר משמעת אצלם. פעם אחר פעם, תלמידים שקיבלו  החלטה זו משיגים מטרתם המוצהרת  ועושים  צעד ענק בבניית האני שלהם, ביטחונם, ואופיים.

 

        א ז  מדוע זה לא קורה כאשר כל הילדים נדרשים או מעודדים ללמוד אלגברה בבית-הספר התיכון? התשובה היא פשוטה. על מנת לגבור על משוכה פסיכולוגית כלשהי עלינו להיות מוכנים לקחת על עצמנו התחייבות אישית מסוימת. מצב נפשי כזה מושג רק אחרי ֶהתבוננות  אינטנסיבית וניתוח עצמי, ולא יכול להיות מוכתב על ידי אחרים ולא ניתן  ליצור  אותו  עבור  קבוצה. כל מקרה הוא מאבק אישי וכאשר הוא מצליח זה ניצחון אישי. מורים יכולים לסייע רק כאשר הם מתבקשים לעשות כן, ותרומתם לתהליך היא קטנה לעומת העבודה שהתלמיד משקיע.

 

        ק ל  לתפוש את המקרה של אלגברה. למרות שהוא לא כל כך מאיר עיניים כמו אותן שתי דוגמאות שעלו לאחרונה בהגנה על תזות: נערה אחת שהייתי מאד קרובה אליה ושבקלות יכולתי להשלות את עצמי במחשבה ש"הדרכתיה" גרמה לי להלם אמיתי כאשר בניגוד  ל"בינתי" מצאה יותר תועלת להשתמש בזמנה בבית-הספר בלהתרכז ביצירת קשר חברתי וארגון מסיבות ריקודים במקום ללטש את כישורי הכתיבה שיהיו נחוצים לה במקצוע  שבחרה כעיתונאית. לא היה עולה על דעתו של איש מהמבוגרים המעורבים בחינוך של התלמידה המסוימת הזאת לייעץ או להציע לה את דרך הפעולה שהיא כל כך בחכמה בחרה לעצמה, מודרכת על ידי הידע הפנימי והאינסטינקטים שלה בלבד. היו לה בהתחלה בעיות שהיא הבחינה בהן בבירור, ואז היא עברה לפותרן בדרכים יצירתיות ואישיות. בהתעסקותה הישירה עם אנשים במקום להתבונן בהם מהצד, היא למדה יותר על האנשים וכתוצאה מכך השיגה יותר עומק והבנה פנימית שבבוא הזמן הביאו אותה לכתיבה משופרת. האם תרגילי כתיבה בשעורי אנגלית היו מאפשרים לה להשיג זאת טוב יותר? אני מסופקת.

 

        א ו  מה בנוגע לנערה שאהבה לקרוא ואיבדה את אהבת הקריאה אחרי זמן מה של שהייה בביה"ס סדברי-ואלי? במשך זמן ממושך היא הרגישה שאיבדה את שאיפתה, תבונתה, ואהבתה ללמוד כי כל מה שעשתה היה לשחק בחוץ. אחרי שנים רבות היא הבחינה שהיא קברה  את עצמה בספרים כבריחה מהתמודדות עם העולם החיצון. רק אחרי  שהיא הייתה מסוגלת להתגבר על בעיותיה החברתיות, ורק אחרי שהיא למדה ליהנות מהפעילות בחוץ ומפעילות גופנית, רק אז היא חזרה לספריה האהובים. עכשיו הם לא בריחה, אלא חלון לידע ולחוויות חדשות. האם אני או מורה אחר היינו יודעים כיצד להדריך אותה באותה תבונה כמו שהיא הדריכה את עצמה? חושבתני שלא.

 

        ת ו ך   כדי כתיבה זו נזכרתי בדוגמה נוספת מלפני שנים רבות. היא מדגימה כיצד סוג העידוד החיובי וההעשרהֶ המקובלים יכולים להביא לתוצאות הפוכות ומאד מגבילות. התלמידֶ נשוא הדוגמה היה כמובן חכם, חרוץ  ולמדן. כל בחינה בראשיתֶ חייו הייתה מראה אותו כבעל כשרון רב במתמטיקה. מה שבעצם הוא עשה בעיקר בעשר שנות שהותו בביה"ס סדברי-ואלי היה להשתתף בספורט, לקרוא ספרות, ויותר מאוחר בשנות העשרה בחייו, לנגן מוסיקה קלאסית בפסנתר. הוא למד אלגברה, לרוב בעצמו אולם כנראה שהקדיש מעט מזמנו למתמטיקה. כעת, בגיל עשרים וארבע, הוא בוגר במתמטיקה מופשטת ומצליח מאד, באחת האוניברסיטאות הכי טובות. צמרמורות עוברות בי לחשוב מה היה קורה איתו לו היינו "עוזרים" לו  במשך שנותיו פה לצבור ידע במתמטיקה, על חשבון הפעילויות שהוא בחר להעדיף. האם  היה  לו כילד קטן, הכוח הפנימי לעמוד בפני שבחנו וחנופתנו ולעמוד על דעתו לקרוא ספרים, להתבטל בספורט  ולנגן  מוסיקה? או היה בוחר באופציה להיות "תלמיד מצטיין" במתמטיקה ובמדע והיה מתבגר עם המשאלה הבלתי מסופקת לדעת בתחומים אחרים? או היה מנסה לעשות הכל?  ובאיזה מחיר?

 

        כ ע ז ר   ש כ נ ג ד  לדוגמה  הקודמת ברצוני להביא מקרה אחר אשר מאיר עוד היבט של גישתנו.  לפני שנים מספר, נערה בשנות העשרה שלה שהייתה תלמידה בביה"ס סדברי-ואלי מאז היותה בת חמש, אמרה לי במידה מסוימת של כעס שהיא בזבזה שנתיים ולא למדה  כלום.  אני לא הייתי תמימת דעים עם הערכת עצמה, אולם לא רציתי להתווכח עמה, לכן, רק אמרתי, "אם למדת כמה רע זה לבזבז זמן, אז לא יכולת ללמוד שעור טוב יותר כה מוקדם בחייך, שעור שיהיה לך יקר ערך לכל ימי חייך". תשובה זו הרגיעה אותה, ואני מאמינה שהיא דוגמה טובה לערך שיש לאפשר לצעירים לעשות טעויות וללמוד מהן, במקום לכוון את חייהם במאמץ למנוע טעויות.

 

        מ ד ו ע   שלא נאפשר לכל בן-אדם להחליט בעצמו כיצד להשתמש בזמנו? זה היה מגדיל את הסיכויים שהאנשים יגדלו כאשר הם ממלאים את הצרכים החינוכיים הייחודיים של עצמם מבלי שאנחנו המבוגרים נבלבל אותם, שהרי לא יכולנו לעולם לדעת מספיק או להיות מספיק נבונים על מנת לייעץ להם כיאות.

 

        ל כ ן   אני  מלמדת  את  עצמי לא לעשות מאומה, וככל שיותר  מסוגלת אני לעשות זאת, עבודתי יותר טובה. נא לא להסיק את המסקנה שהצוות הוא מיותר. יכולת לומר לעצמך שהילדים כמעט מנהלים את בית-הספר בעצמם, אז מדוע להחזיק צוות גדול כזה, רק בשביל לשבת ולא  לעשות כלום. האמת היא שבית-הספר והתלמידים זקוקים לנו. אנחנו שם על מנת להשגיח ולהזין את בית-הספר כמוסד ואת התלמידים והיחידים.

 

        ת ה ל י ך  ההכוונה העצמית, או לפרוץ את דרכך, באמת לחיות  את  חייך במקום להעביר את הזמן, הוא טבעי אך לא מובןֶ מאליו לילדים אשר גדלים בתרבות שלנו. בכדי להגיע למצב נפשי זה הם זקוקים לסביבה שהיא כמשפחה, בקנה-מידה יותר גדול מהמשפחה הבסיסית, אולם תומכת ובטוחה באותה מידה. הצוות, בהיותו קשוב ודואג ובו בזמן לא מכוון וכופה, מקנה לילדים את האומץ והתנופה להקשיב לאני הפנימי שלהם. הם יודעים שאנחנו מסוגלים כמו כל מבוגר להדריך אותם, אולם הסירוב שלנו לעשות כן הוא כלי חינוכי בשימוש פעיל על מנת ללמד אותם להאזין לסביבתם אולם להקשיב רק לעצמם, לא לאחרים אשר במקרה הטוב, יודעים רק מחצית מהעובדות עליהם.

 

        ה מ נ ע ו ת נ ו  מלומר לתלמידים מה לעשות אינה נתפשת על ידם כהעדר משהו, כריקנות.  להפך, זה כוח הדחיפה אשר מביא אותם לפרוץ את דרכם לא תחת ההדרכה שלנו אלא תחת דאגתנו התומכת. כי זה דורש עבודה ואומץ-לב לעשות מה שהם עושים למען עצמם  ובעצמם.  זה דבר שאינו ניתן לעשותו בחלל ריק של בידוד. זה דבר הצומח בקהילה חיה וסבוכה אשר הצוות מיצב ומנציח.

 

 

["האמנות לא לעשות מאומה  - תפקידו של המורה בבית-הספר סדברי ואלי ", מאת, חנה גרינברג, הניסיון של בית-הספר סדברי-ואלי .] 

 

[ .The Art of Doing Nothing , by Hanna Greenberg, The Sudbury Valley School Experience ]

 

 

דוד שינית את השם הוא היה זכויות הפרט אם אני זוכר נכון את הקטע הזה וקטעים אחרים שלך קראתי לא הבנתי הרבה כי הם כל כך גדושים ומלאי מלל ושיצא שכרך בהפסדך הם מפספסים לחלוטין את הרעיון שלשמו הם נוצרו. בהחלט צריך,רצוי ומומלץ ללמוד מתלמידים אחרת לא נתקדם. את קישורי האינטרנט למצגות הפאוורפוינט שלי בכיתה למדתי לעשות מתלמיד כיתה ט שלי כי היה לי ברור שהוא מבין בזה הרבה יותר ממני לא לא הייתה לי בעיה להגיד לתלמידים שלי אני לא יודע באו תלמדו אותי.

צטט: סמוג 2012-07-09 06:33:25

דוד שינית את השם הוא היה זכויות הפרט אם אני זוכר נכון את הקטע הזה וקטעים אחרים שלך קראתי לא הבנתי הרבה כי הם כל כך גדושים ומלאי מלל ושיצא שכרך בהפסדך הם מפספסים לחלוטין את הרעיון שלשמו הם נוצרו. בהחלט צריך,רצוי ומומלץ ללמוד מתלמידים אחרת לא נתקדם. את קישורי האינטרנט למצגות הפאוורפוינט שלי בכיתה למדתי לעשות מתלמיד כיתה ט שלי כי היה לי ברור שהוא מבין בזה הרבה יותר ממני לא לא הייתה לי בעיה להגיד לתלמידים שלי אני לא יודע באו תלמדו אותי.

 

 

זה לא בדיוק "האמנות לא לעשות מאומה". 

 

הנה סיפור: 

 

עץ האלון

מאת: חנה גרינברג

 

בבוקר נהדר אחד בסתיו האחרון "ראיתי" את עץ האלון בפעם הראשונה. זה יכול להישמע כהצהרה מדהימה כאשר היא באה ממישהי אשר נמצאת בסדברי ואלי כבר שמונה-עשרה שנה -- מדהים, אם כי אמת. כמו כל אחד אחר, ראיתי את העץ בסתיו כאשר העלים שלו הופכים לאדומים ואז נושרים, ומאפשרים לענפיו להראות, במשך החורף, את המבנה הנהדר שלהם. הייתי גם עדה לצמיחה החדשה של האביב כאשר ניצני העלים משרים על העץ הילה ורודה ולאט לאט משנים את צבעם לירוק  כהה. 

ראיתי גם דור אחרי דור של זאטוטים מטפסים על העץ האדיר, עולים יותר ויותר גבוה, לפעמים מגיעים לצמרת, ונתלים שם במשך שעות. אולם זה קרה רק בשבוע ההוא שבאמת "ראיתי" את העץ, שבאמת הבנתי אותו. בתור מבוגר, לא ידעתי לחוות באמת את העץ, עד שילדה קטנה לימדה אותי כיצד. וכך זה קרה. 

יום אחד, שרון, פניה זוהרות, הודיעה לי (כמו שעשו הרבה קטנים אחרים לפניה) שסוף-סוף היא מסוגלת לטפס על העץ לבדה. היא סיפרה שג'ויס לימדה אותה, ושכעת היא תראה לי כיצד. יצאתי יחד אתה היות ורציתי להיות שותפה לאושרה ובגלל שהבוקר היה כל כך יפה עם צבעים נפלאים ושמש מהודרת שנצנצה מתוך הטל שעל העלים האדומים והצהובים. שרון הראתה לי כיצד היא טיפסה וכיצד היא ירדה, ובהמשך היא הורתה לי לעשות כמוה.  עד עתה, אני עזרתי לעשרות ילדים לטפס ולהרבה יותר לרדת כאשר הרגישו שנתקעו, אולם אף פעם לא ניסיתי לטפס על העץ בעצמי. 

שרון איננה מקבלת "לא" בקלות, וידעתי שאם רציתי לשמור על הערכתה כלפי, היה עלי לבצע את הדבר! היא הראתה לי בסבלנות ובבהירות רבה, צעד אחרי צעד, כיצד לטפס וכיצד לרדת, ואני עשיתי זאת בפעם הראשונה בחיי.

כאשר הגעתי למפלס הראשון נדהמתי מיופיו של המקום. אינני מסוגלת לתאר את הענפים האדירים, את החלל המרווח, או את רגשות היראה ששטפו אותי. מספיק אם אומר שהבחנתי בכך ש"ראיתי" את העץ בפעם הראשונה. אנחנו המבוגרים חושבים את עצמנו לידענים, ואת  ילדינו כזקוקים ללמוד ושילמדו אותם, אולם במקרה הזה הייתי מתערבת שכל ילד בבית-הספר סדברי ואלי היה נדהם מבורותנו ומחוסר הרגישות שלנו לגדולה שישנה שם אשר כולנו יכולים לראותה אך אנחנו מתעלמים ממנה. שרון הייתה מורה טובה ואני תמיד אהיה אסירת תודה לה על מה שהיא לימדה אותי.

 

 

היי תומר

 

השימוש בהגדרה " חלק מהבעיה " הוא אכן שימוש זהיר ונכון , לטעמי.

 

ומכאן התרעתי – מדובר בחלק קטן לחלוטין.

 

אם נציב את העניין כך :

 

 האם ניתן ליצור תהליך חינוך איכותי , ואינטראקציות חינוכיות איכותיות בין איש חינוך ( לא מורה !!! ) ללא שימוש במחשב , אך ע"י שינוי קונספטואלי מהותי ?

 או

האם ניתן להשיג את אותם יעדים תוך כדי שימוש במחשב , אך ללא שינוי קונספטואלי עמוק ?

 

תשובתי חד משמעית :

 

ניתן להשיג את יעדי האיכות ע"י שינוי קונספט , ויהיה קושי להשיג את אותם יעדים אם אשתמש רק ביכולות המחשב , ללא שינוי קונספטואלי עמוק.

 

איך אני קובע זאת ? כי אני עושה זאת כבר 20 שנה ומעלה , ו . . . אני צופה באחרים שעושים זאת.

 

אינני מתנגד להכנסת טכנולוגיה עכשווית לכיתה , ואינני מעודד מורים ( לא אנשי חינוך !!! ) להמשיך בדרכי ההוראה המפגרות והארכאיות שלהם .

 

העניין הוא בכך , שלוּח וגיר או לוח מחיק וטוש מחיק כחלק מקונספט דחיסת מידע , הערכה מכשילת תלמיד ולמידה , והתמקדות בהכשרה ליעד המטופש של מיצ"ב / בגרות כמראית עין של מערכת חינוך איכותית – כבר עשרות שנים שהם אינם רלוונטיים .

 

החשש הוא ששוב נעשית כאן מתיחת פנים קוסמטית - הלבשת טכנולוגיה חדישה על פנים זקנות ועייפות .

  

העולם השתנה , ואין כל ספק שמערכת החינוך חייבת להתעדכן ולהשתמש בצורה אפקטיבית ופרודוקטיבית באמצעים הטכנולוגיים שמציאות המאה ה21 מציעה .

 

אולם הבסיס לכל התחדשות פני מערכת החינוך והלימתה ליעדי ההווה והעתיד , ולא למציאות המאות ה 18 ו ה 19 , הוא קודם לכל שינוי קונספטואלי .

 

על השימוש ברשת בחינוך כבר דנתי רבות , כולל במאמר " שימוש ב web 2 – סקירה והצעות "

 

http://cafe.themarker.com/topic/1994100/

   

שכולל גם את הדרישה ממורים להכיר את הסכנות הטמונות ברשתות החברתיות , כולל סכנת זליגת האלימות אל הרשתות , שפגיעתה הולכת ומתגברת .

 

על צרכי מערכת החינוך במאה ה21 כבר כתבתי בדיונים רבים כולל השניים האחרונים –

 

על הבדלים בין קונספט עידן החינוך הישן לעידן החינוך החדש - חלק א     וחלק ב , עם כל ההפניות הנלוות .

   

אין כאן גינוי של הצורך בכך שאנשי חינוך יתעדכנו בשימושי הטכנולוגיה , ו/או יסתייעו בהם , אלא יש כאן התרעה מפני הניסיון  , הנעשה בעיקר ע"י אנשי משרד החינוך , לראות באותם שינויים בשימוש בטכנולוגיה - את חזות הכול , בו בזמן שהכלב קבור באי ההלימה הקונספטואלית של הגישה החינוכית .

 

כפי שציינתי – אם הקונספט ישתנה , איכות החינוך ( שאיננו קיים כרגע ) וההוראה ישתנו באופן רדיקאלי גם ללא שימוש בטכנולוגיה מתקדמת .

 

ברור שאני בעד שילוב , כפי שציינתי במכלול הדיונים שלי.

   

אישית , ביחס אליך – אשמח ללמוד על העקרונות החינוכיים וההוראתיים שאתה מחזיק בהם , ומכאן לדעת האם אתה כן תולה את יהבך על השימוש בטכנולוגיה , או שאתה גם דוגל בשינוי מהותי של הקונספט.

 

מתוך הדיון שלך , ומההַפניה למאמר – פשוט אינני יכול ללמוד על עמדתך הכוללת , כך שנותר לי רק להתריע שאימוץ שימושי טכנולוגיה ללא שינוי קונספטואלי מעמיק – שוב יפספס את היעד של בניית מערכת חינוך איכותית , ההולמת את צרכי ההווה והעתיד.

 

ביי

 

אלי

שלום אלי אומנם הוותק שלי ביה"ס הוא רק שש שנים וכרגע אני בכלל בארה"ב. אבל בתחום החינוך אני עוסק גם כן כ 15 שנה במסגרות שונות. בהחלט מסכים איתך שהצגת השינוי הטכנולוגי כחזות הכל הוא מקסם שווא. בקשר לשינוי הקונספט החינוכי אנחנו תמימי דעים, טכנולוגיה היא רק כלי עזר ולא השינוי המהותי, בבית הספר בו למדתי השתמשתי באמצעים טכנולוגיים כאלה ואחרים אבל פרוייקט הדגל שלי היה הקמת גינה לימודית בה ניסיתי להטמיע שיטות הוראה וחינוך אחרות שמתבססות על חקר וסקרנות. לצערי נאלצתי לעזוב אבל גאוותי היא שהתלמידים שסייעו לי להקים את הגינה ממשיכים לפתח ולבנות אותה, בנקודה הזו הבנתי שהצלחתי לעשות שינוי.

צטט: סמוג 2012-07-09 19:16:41

שלום אלי אומנם הוותק שלי ביה"ס הוא רק שש שנים וכרגע אני בכלל בארה"ב. אבל בתחום החינוך אני עוסק גם כן כ 15 שנה במסגרות שונות. בהחלט מסכים איתך שהצגת השינוי הטכנולוגי כחזות הכל הוא מקסם שווא. בקשר לשינוי הקונספט החינוכי אנחנו תמימי דעים, טכנולוגיה היא רק כלי עזר ולא השינוי המהותי, בבית הספר בו למדתי השתמשתי באמצעים טכנולוגיים כאלה ואחרים אבל פרוייקט הדגל שלי היה הקמת גינה לימודית בה ניסיתי להטמיע שיטות הוראה וחינוך אחרות שמתבססות על חקר וסקרנות. לצערי נאלצתי לעזוב אבל גאוותי היא שהתלמידים שסייעו לי להקים את הגינה ממשיכים לפתח ולבנות אותה, בנקודה הזו הבנתי שהצלחתי לעשות שינוי.

 

 

בבית הספר, כל המלכודות של תמיכה חיצונית אשר מהוות מקום מבטחים לחלש, כל המלכודות של סמכות חיצונית אשר מהווה תחליף להכוונה העצמית הפנימית, כל המלכודות של לחץ מוסרי חיצוני אשר מהוות תחליף להתפתחות המוסרית הפנימית, כל הכוונות הטובות של האביזרים אשר מחלישים ולעתים משתקים את הרצון האינדיבידואלי של תלמידים ומורים כאחד, חייבות להיעלם לגמרי. 

 

יחידת הבניה הבסיסית בבית הספר, חייבת להיות האדם האחראי אשר תחושת החיים שלו נגזרת מהעובדה שהוא התגבר בכוחות עצמו על המכשולים הענקיים הטעויות והפיתויים אשר נזרעו בדרכו, ואשר קיומו קיבל צורה כתוצאה ממאמציו היצירתיים.

 

 

צטט: דודרובנר 2012-07-10 11:09:32

צטט: סמוג 2012-07-09 19:16:41

שלום אלי אומנם הוותק שלי ביה"ס הוא רק שש שנים וכרגע אני בכלל בארה"ב. אבל בתחום החינוך אני עוסק גם כן כ 15 שנה במסגרות שונות. בהחלט מסכים איתך שהצגת השינוי הטכנולוגי כחזות הכל הוא מקסם שווא. בקשר לשינוי הקונספט החינוכי אנחנו תמימי דעים, טכנולוגיה היא רק כלי עזר ולא השינוי המהותי, בבית הספר בו למדתי השתמשתי באמצעים טכנולוגיים כאלה ואחרים אבל פרוייקט הדגל שלי היה הקמת גינה לימודית בה ניסיתי להטמיע שיטות הוראה וחינוך אחרות שמתבססות על חקר וסקרנות. לצערי נאלצתי לעזוב אבל גאוותי היא שהתלמידים שסייעו לי להקים את הגינה ממשיכים לפתח ולבנות אותה, בנקודה הזו הבנתי שהצלחתי לעשות שינוי.

 

 

בבית הספר, כל המלכודות של תמיכה חיצונית אשר מהוות מקום מבטחים לחלש, כל המלכודות של סמכות חיצונית אשר מהווה תחליף להכוונה העצמית הפנימית, כל המלכודות של לחץ מוסרי חיצוני אשר מהוות תחליף להתפתחות המוסרית הפנימית, כל הכוונות הטובות של האביזרים אשר מחלישים ולעתים משתקים את הרצון האינדיבידואלי של תלמידים ומורים כאחד, חייבות להיעלם לגמרי. 

 

יחידת הבניה הבסיסית בבית הספר, חייבת להיות האדם האחראי אשר תחושת החיים שלו נגזרת מהעובדה שהוא התגבר בכוחות עצמו על המכשולים הענקיים הטעויות והפיתויים אשר נזרעו בדרכו, ואשר קיומו קיבל צורה כתוצאה ממאמציו היצירתיים.

 

 

וכמה מורים אתה מכיר שעונים להגדרה הזו ?