הוא יבוא, מתי שהוא..., בין אם ארצה בו ובין אם לאוו. מכאן, שהוא אינו מטריד אותי במיוחד...

צטט: לחפשולאבד 2012-07-13 15:34:39

אפרופו העניין של שוויץ,זאת שערורייה שצריך לנסוע לשם כדי למות בכבוד. צריך שיהיה מקום כזה בכול מדינה.ושלא יתחילו לחרטט לי עכשיו על קדושת חיי אדם כי אני אתחיל לירות....ואני בטוחה שיצטרפו אלי עוד לכיתת יורי תגובות לקשקוש המתחסד הזה.

 

לא צריך לנסוע לשום שוויץ.

יש דרך פשוטה,  שקטה, לא אלימה, שלא אפרט פה כי איני בטוח שזה לא פלילי.

אגיד רק שלפני כ 20 שנה בערך, מנהלת מחלקת אונקולוגית בהדסה עין כרם , גילתה לעצמה סרטן.

פתרה את הבעיה תוך יממה, בשקט, בכבוד.

לכי למקומון "כל העיר", הכל מפורט שם.

שבת שלום

יעק

עדן שלום היחס למוות איש אחד חלם שהוא מת קם בבוקר וגילה שזה אמת. אני מעדיף חי חי מאשר חי מת בתקופה האחת שקיבלנו להעביר על הכדור.

מוות

ראיתי הרבה מוות. מולי. לידי. בעיקר מוות אלים. לא רק. סבים, אב...

חשבתי שאני מחוסן. אבל לא. אדם נורמלי לא יכול להיות אדיש למוות.

אז מדחיקים. זה טבעי.

כשהמועד קרב, אי אפשר כבר להדחיק. ואז נכנס הפחד. ושאיש לא יגיד שאינו פוחד. כי ישקר לנו או לעצמו.

אני רואה שני "מועמדים" למוות. האדם המאמין והאדם הלא מאמין.

אני מקנא באדם המאמין באמת. באמונתו, המוות הוא מעבר ולא סוף. לא משנה מעבר למה. הוא, ימשיך להתקיים. נשמתו, רוחו...

אי אפשר לנו, הלא מאמינים , להפנים מעבר מה"אין" ל"יש", ולכן, לרוב, אין אנו מאמינים באל.

באותה מידה, אין אנו יכולים להכיל מעבר מה"יש" ל"אין", שזה המוות. ולכן המוות בלתי נסבל.

אישית, אני הולך לפי שיטה פשוטה, שאימצתי לפני הצניחה הראשונה שלי : עד היום, מתו סביבות 15 מיליארד איש, פלוס מינוס. וזה בלי החיות, הבהמות, השרצים, הבקטריות...

אז לא אהיה הראשון.....

מה הקשר לזוגיות ?

א. בזיון נורמטיבי, הזכר נותן לנקבה סביבות 3 מיליון ספרמטוזואים.

הם שוחים בכל מאודם לכיון הביצים. י להניח שיש להם רצון. חיים.

מהם, 2 מיליון 999999 מתים תוך יום או פחות.

כמה אנחנו חיים ? 70, 80, 90 שנה ? מצבנו לא רע

ב. הקהילה, לדעתי, בחודש האחרון, נכנסה למצב של מוות קליני.

משתי סיבות:

-אין  - כמעט- דיון מעניין, שאינו לעוס ומשעמם מוות.

-אין מפגשים, שהיו למלט הקהילה.

אני מברך אותך על ניסיונך להחיות את הקהילה

יעקב

 

 

 

 

עדנושה, קודם כל... חיבוק ענק על החיים הלא פשוטים שחווית, מוות של ההורים, גידול של האח ועכשיו... החברה. אין נכון ולא נכון, מוות הוא משהו קשה להתמודד איתו ואחרי מות קרובים החיים משתנים, בין אם בחרת לשנות אותם ובין אם לא. כשאמי נפטרה, גם היא מסרטן, כשהיא ממש צעירה ואני... ממש ילדה, קראתי את ספר החיים והמתים הטיבטי. לא בקלות קראתי אותו. רוב הזמן בכיתי, קראתי פסקה ושוב את אותה פסקה, עד שהאסימון ירד...ולפעמים בפרקי זמן של ימים שלמים... לתפקיד שאת עושה כרגע, מלווה נפש שפוחדת מהמוות ויודעת שהוא קרב... יש משמעות ניכרת. יש שם לא מעט כלים שאפשר להשתמש בהם במשפחה מזרחית כמו בכל משפחה אחרת בעולם. מאחלת לך חיים ארוכים וטובים, מוארים ומאושרים, משמעותיים שילוו בשחוק וזמר הרבה לפני שיפזרו את האפר שלך...

בתור חולת סרטן, המוות מלווה אותי בשנים האחרונות בצורה זו או אחרת.

 

מה שאני יכולה לייעץ לך הוא שתקיפי את עצמך באנשים שאוהבים אותך.

 

התרחקי מהמרעילים שבחבורה.

 

החיים קצרים מכדי לבזבז עליהם את הזמן.

חלק בלתי נפרד מהחיים.

לא חוששת מהמוות, הוא חלק מגלגל החיים, יש לי כרטיס אדי, הגוף בשבילי הוא קופסא, ואם אני יכולה לעזור למישהו אז בכיף:-)
הפעם הראשונה והאחרונה שנתקלתי במוות בסביבתי הקרובה או ראיתי מישהו מת במה עיני היה אבי ז"ל, הוא קם בבוקר עשה את טיול הבוקר שלו עם אמי, חזרו, אכלו ארוחת בוקר, הוא התרחץ, הלך לישון ולא קם.
המסר שהוא השאיר לי הוא הזמניות שלנו בחיים, ואת זה שאנו צריכים לחיות כל יום כמה שיותר בשמחה ובטוב, כי אף אחד מאיתנו לא יודע מה ילד יום.

מי שיותר מפריעה לי היא המחשבה של להיות לנטל על אחרים, או לחיות חיים נטולי איכות חיים, כמו מחלות קשות, או זקנה מאוחרת שכבר הגוף לא נענה לנו, אז אעדיף ליטול את חיי במה ידיי, או לבחור כמו חברתך לנסוע לשוויץ, אבל אני חכמה לפני מעשה, אולי אחשוב אחרת כשאגיע לרגע, מי יודע?

המוות - אינו מפחיד אותי, מפחידה אותי חוסר הידיעה איך אתמודד איתו לכשיגיע עם הקרובים לי.

עדנה יקרה, איזו משפחה מדברת בגלוי על "המחלה" בגלוי ? לא הרבה..

אני חושבת שדווקא מה שרשמת על אחרי שתסיימי את המסע שלך כאן הוא יפה!

יש במוות המון צער וכאב ובעיקר חלל שלא קל למלא
אבל זה נושא שחייבים לדבר עליו,אסור להשאיר אותו כמו תעלומה לא פתורה במיוחד לא אצל ילדים, זה מאוד עוזר אח"כ כדי להתגבר על האובדן בדרך הנכונה וגם לזכור את אותו אדם אהוב.
"נפגשנו" כבר באירועים קרובים, לא בא לי לפגוש אותו שוב אבל גם לא מפחדת מהמוות ואין לי בעיה לדבר עליו.

כשיגיע זמני אני מקווה שתהיה הצדקה לכרטיס "אדי" שיש לי צמוד לת"ז ואוכל תרום כמה שיותר, מה שישאר שישרפו ויפזרו בים שאני אוהבת, נראה לי הדרך הכי טובה לסגור מעגל.

- שולחת לך חיבוק ענק. אני חושבת שלעבור את הפרידה האינטימית הזו איתה זה לא פשוט אבל היא ( ואת ) נותת לה ולו מעט סיומת עם חיוך,לדעת שחברה טובה נמצאת איתה ברגעים האחרונים ללא פחד, אמיתית ואמיצה.

יש משפט שאני מאוד מאמינה בו ( גם אם בא לי לבעוט לו לפעמים ) שמישהו אמר לי פעם: 

אלוהים שולח מבחנים למי שיוכל לעמוד בהם. לא סתם היא פנתה דווקא אלייך ונענית ברצון.

 

רק בשורות טובות ומשמחות.

אם זה היה תלוי בי אז ... לשרוף ולשתול בעציץ שלי צמח עם פריחה לכל השנה.

לצערי אני באה מבית דתי וזה מסוג הדברים שאסור לי להתלוצץ עליהם אפילו

חתמתי לפני שנים על כרטיס אדי - שיקחו כל מה שרק אפשר כדי לעזור ולהציל אחרים ולתולעים ישאר פחות

לא מפחדת מהמוות - עובדה שאף אחד לא חזר משם :)

ובהחלט לא מתכננת להעלם בשנים הקרובות

יש לי עוד המון מה לעשות כאן ולהנות מכל רגע.

אני מומחית בהדחקות ולי כמובן זה לא יקרה. בקיצור לא מתעסקת בזה.

מצד שני, אח שלו, מנהל מרפאה מרכזית של כמה ישובים, מקים עכשיו גם בית אבות במסגרת המרכז הרפואי.

בעוונותי אתמול, בצהרים משפחתית במסעדה, הזמנתי כתוספת פירה...  כשראה את אותי ואת בתו מחסלות קערית פירה נזכר בכל דיוני התזונה והמראות מבית האבות, הוא אמר לשתיחייה שלצידו "כשאגיע לאכול מחיות ודייסות... סדרי לי איזה כרטיס לשוויץ..."

כולנו כמובן גינינו אותו על הבדיחה חסרת הטעם ועוד ליד ילדים ועוד אצלינו בפולניה....

אבל כשחושבים על זה, הלוואי שאפשר יהיה לבחור בין עינוי ממושך עם מלחמה על כל פעימה וכל שאיפת אויר ובין קיצור העונש בנסיבות מסוימות ומוגדרות היטב.