בית ספר גם למופנמים וגם למוחצנים:
אין פעמון בסדברי-ואלי. אין זמני שיעורים.
הזמן אשר מקדישים לכל פעילות נובע מתוך כל משתתף. זה תמיד משך הזמן הנחוץ והרצוי לכל אחד. זו תמיד כמות הזמן הנכונה.
בית-הספר נפתח ב-8:30 בבוקר, ונסגר ב-5:00 אחרי הצהריים. שכיח למדי לראות מישהו נכנס לחדר החושך ב-9:00, שוכח מהזמן, ויוצא משם ב-4:00 כאשר עבודתו הושלמה.
יעקב מתיישב מול האבניים. הוא בן שלש-עשרה שנים. השעה 10:30 בבוקר. הוא מתכונן, ומתחיל לעשות כדים. עוברת שעה. שעתיים. פעילויות רוחשות סביבו. החברים שלו מתחילים לשחק כדורגל, בלעדיו. שלש שעות. בשעה 14:15 הוא קם מהאבניים. היום, אין לו שום דבר להראות כתוצאה ממאמציו. אפילו כד אחד לא השביע את רצונו.
למחרת, הוא מנסה שוב. הפעם, הוא קם ב-13:00, לאחר שגמר שלשה כלים אשר מצאו חן בעיניו.
תומס ונתן, בני האחת-עשרה, מתחילים משחק של מבוכים ודרקונים (Dungeons and Dragons) ב-9:00. בשעה 17:00 המשחק טרם הסתיים. גם ב-17:00 למחרת לא נגמר. ביום השלישי, בשעה 14:00, הם אורזים את המשחק.
שירלי, בת התשע, מתכרבלת בכסא ומתחילה לקרוא ספר. היא ממשיכה בבית, וכן במשך שלשת הימים הבאים, עד שהיא גומרת.
סינדי ושרון, בנות השש, יוצאות לטיול ביער. זה יום אביב נהדר. הן חוזרות אחרי ארבע שעות.
דן משליך את חכתו הראשונה השכם בבוקר סתיו אחד. אחרי שלש שנים, הוא עדיין דג.
זמן איננו מיצרך בסדברי-ואלי. לא "משתמשים" בו, לא בצורה טובה ולא בצורה רעה. הוא לא "מבוזבז" או "נחסך".
זמן פה הוא מידת קצב פנימית של החיים, עם כל המורכבות שלו. כשרצף של אירועים קורה, הזמן המתאים לרצף זת מתמשך עימו.
אין הפסקת אוכל. להיפך, כל זמן הוא זמן-אוכל, במידה והינך רעב. עשר וחצי, שתיים- עשרה, שתיים וחצי, חמש. לפו-הדוב היה שעון-קיר שמזמן נעצר על השעה 11:00. לגבי דידו, הרעב תמיד, השעה אחת-עשרה תמיד היתה "זמן למשהו קטן", וכל זמן יכול היה להיות השעה אחת-עשרה.
בבית-הספר התבוננתי, שנה אחרי שנה, כיצד צמיחתו של כל ילד מותאמת לזמנו שלו. ראיתי אנשים פורצים קדימה, ולאחר מכן נשארים יציבים במקום למשך זמן אשר נראה נצחי. ראיתי אנשים חולמים, ולאחר מכן אט-אט נסחפים בחזרה לאדמה.
אם תלמידים זקוקים לזמן בנוסף לזמן שאנחנו נותנים להם, הם מקבלים מפתחות לבית- הספר. אחדים באים מוקדם, אחדים נשארים מאוחר, אחדים באים בשבתות ובחגים.
הכבוד אשר בית-הספר רוכש לקצב הפרטי אינו מופר. הוא מבטיח שכל אחד, "במוקדם או במאוחר", יגיע לקשר עם האני הפנימי שלו. התלמידים מודעים היטב ליחס הזה כלפי הזמן הפרטי. הם נהיים תלויים בו, ומוקירים אותו. כמה פעמים שמעתי מאחד התלמידים הבוגרים יותר אומר, "יותר מכל דבר אחר, בית-הספר נתן לי את הזמן למצוא את עצמי".
ריכוז חזק גורם לבן-אדם לאבד לגמרי את תחושת הזמן. נדהמתי כאשר קראתי לראשונה על התנהגותו של רנטגן בזמן שגילה, במיקרה, את הקרניים החודרניות באופן מיסתורי שבקרוב תקראנה "קרני-X". נסחף על ידי ההתרגשות וסקרנות נלהבת, פיזיקאי פשוט ועד אז אפרורי זה, נעל עצמו במעבדתו, את ארוחותיו השאיר מחוץ לדלת, והופיע אחרי שבעה ימים, מוכן עם דיווחו המרעיד-אדמות.
הדימוי של הגאון היצירתי תמיד מלווה בסיפורינו ואגדותינו בדימוי של ריכוז מוחלט וחוסר התייחסות גמור לזמן. "זה לגאונים", אנחנו אומרים, בהערצה. כולנו בדרכנו גאונים יצירתיים. בכולנו קיים אותו הפוטנציאל ללהט המעורבות, אותו צורך להתעלם משעוני העולם החיצוני ולהפנות עינינו לשעונינו הפנימיים.
הזמן הציבורי בבית-הספר הוא מדויק באותה מידה שהזמן הפנימי הוא רופף, זה הכל ענין של כבוד. כאשר מספר אנשים קובעים עיסקה לעשיה משותפת במקום נתון, ובזמן נתון, הנימוס מחייב שימלאו את התחייבויותיהם. עליהם לתאם את הזמנים שלהם, ליצור זמן משותף לקבוצה.
אסיפת בית-הספר מתחילה בכל יום חמישי בשעה 13:00 בדיוק. אל תבואו אם אין ברצונכם להיות שם, אולם אם ברצונכם להיות בה -- בואו בזמן. שיעורים מתקיימים בדיוק בשעה אשר נקבעה, או שהם אינם מתקיימים. טיולים יוצאים בדיוק בשעה אשר נקבעה, או שהם מקורקעים. אם מישהו מאחר, הוא נשאר מאחור. אין מקום לקצב פרטי כאשר נקבעה עיסקה עם אחרים.
תחושה של זמן בלתי מוגבל בבית-הספר היא סיבה חשובה לכך שהגילים מתערבבים היטב. זה פשוט נראה כל כך לא לענין לדאוג כמה ימים או שנים עברו מאז שמישהו נולד. בני שש, בני-עשרה, בוגרים, מורים, והורים מתייחסים בחופשיות ובפתיחות למהותו של כל אחד אחר, דבר אשר איננו מכיר גיל. מספרים על המדען האגדי נילס בור אשר יכול היה, בפגשו חבר ללימודים לאחר עשר שנות פרידה, להמשיך את השיחה שהיתה להם בפעם האחרונה. בסדברי-ואלי, אגדה זו היא מציאות רגילה.
בסדברי-ואלי, לכל אחד יש זמן.
[ פרק 18, מספיק זמן, מתוך הספר: סוף-סוף חופשי, בית-הספר סדברי-ואלי, מתוך חלק א': לומדים, מאת, דניאל גרינברג 1987. ]
[ Chapter 18, Time Enough, Free at Last, The Sudbury Valley School, Daniel Greenberg, 1987. ]
הוספת תגובה על "בזכות המופנמות"
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה