ברצוני לכתוב בקיצור נמרץ על נושא אשר כמעט אינו מוזכר בפרסומים של בית-הספר סדברי ואלי, מסיבות טובות, לדעתי. בעצם, אינני לגמרי בטוחה שזה נבון לכתוב קטע קטן זה!

כאשר בית-הספר היה בשלבי פיתוח לקראת פתיחתו וכן בשנים הראשונות לקיומו, הקדשנו רבות ממחשבתנו לדבר שהטוב ביותר לכנותו, "זכויותיהם של הילדים" במובן הפוליטי חברתי. חשיבתנו כפי שהשתקפה בכתובים שלנו התמקדה אז במבנה בית-הספר כמוסד דמוקרטי המקדיש עצמו לאפשר לילדים את מימוש זכויותיהם המלאות, אשר נשללו מהם יום-יום בכל בתי הספר האחרים --  כגון זכותם לצדק ושוויון בפני החוק כן זכותם להשתמש בזמנם בהתאם לרצונם. אנחנו ניסחנו ערכת כללי התנהגות משלנו, וכך  כרכנו את הקהילה כולה, ילדים ומבוגרים כאחד. "אדם איננו יכול להפר את זכויותיו של אחר" "אדם איננו יכול להפריע בפעילויותיו של אחר" "אדם איננו יכול להשתמש ברכושו של אחר ללא הסכמתו". "אדם איננו יכול לסכן את בטחונו של האחר". וכן הלאה באותה הנימה. מערכת שיפוטית פותחה על מנת להגן על זכויות אלה וכדי להבטיח הגינות וצדק.

בנוסף לכך ארגנו את בית הספר כך שיאפשר חופש מרבי מהתערבותם של המבוגרים בחיי היום-יום של התלמידים. כל זמן שהילדים אינם פוגעים באחרים, הם יכולים לעשות כרצונם עם זמנם בבית-הספר. המבוגרים בבתי ספר אחרים עורכים תכנית לימודים, מלמדים את החומר לתלמידים ואחרי כן בוחנים ונותנים ציונים לנלמד. המבוגרים בבית הספר סדברי ואלי הם שומרי הראש של חופש הילדים לעסוק במה שמעניין אותם וללמוד מה שהם רוצים. הם גם נמצאים שם על מנת לענות על שאלות ולהקנות מיומנויות מסוימות או ידע כאשר הם מתבקשים לעשות זאת על ידי התלמידים.

המבנה של סדברי ואלי מספק את הבסיס להיבט שני של בית-הספר אשר בדרך כלל אנחנו לא מדברים הרבה עליו, למרות שהוא אחד המאפיינים החשובים של בית הספר: יצירה ושמירה על סביבה מזינה בה ילדים מרגישים שדואגים להם. מלכתחילה, נמנענו מלכתוב על האווירה החמימה אשר יצרנו. אני מאמינה שנמנענו מלדבר על היבט זה מסיבות רבות. ברצוני להתייחס לאחדות מהן:

ראשית כל והחשובה ביותר, אנו פועלים על פי ההנחה שאם נבטיח שהצדק והחופש ישררו, אזי התלמידים יצמחו. הם ירגישו מספיק מוגנים ובטוחים כדי לפתח את אופיים וכדי למפות את מסלולם לאורך החיים בדרך בריאה ומרגשת, לא משנה מה אנחנו נעשה כמבוגרים, העיקר שלא נפריע להם.

שנית, סדברי ואלי תוכנן להיות בית-ספר יום אשר משלים את משפחתו של הילד אם כי לעולם לא גובר עליה בחשיבותה. אי לכך ההנחה היא שהילד מקבל מנה שלמה של אהבה מקרב משפחתו, ומנצל את בית-הספר כדי לפתח מרחב רחב יותר של יחסים, החל מיחסים קרובים ואינטימיים וכלה ביחסים בלתי אמצעים, כולם כמובן נקבעים על ידי הילדים עצמם.

שלישית, תמיד הרגשנו שבזמן שאפשר לחוקק זכויות, אינך יכול לחוקק רגשות. אם מוסד כלשהו מבטיח מבנה דמוקרטי וכיבוד זכויות הילדים, אפשר לראות מהר מאוד אם הוא מספק את הסחורה. אולם אם הוא מבטיח דאגה אוהבת ורכה, לעולם אין לדעת מה זה אומר באמת. לכן לעולם לא דיברנו על דבר הקשור עם רגשות.

רביעית, אין זה מצופה שבתי ספר בתרבות שלנו יספקו סביבה מתאימה לצמיחה פנימית. מטרתם העיקרית היא להעביר מיומנויות וידע ולהכין את הצעירים לקריירה מוצלחת. בסדברי ואלי, אנו רוצים מקום אשר אינו גוזל מהילדים את זמנם לחקור ולגלות את העצמי הפנימי שלהם. לכן, בכתובים שלנו, התמקדנו במציאות של בתי הספר הקיימים, ודיברנו על זכויות וחופש לעשות מה שהנך רוצה לעשות עם זמנך, ולא דיברנו על נושאים רגשיים, שהם חמקמקים יותר ואשר, למרות הכול, תפסו חלק גדול מהזמן והאנרגיה שלנו מידי יום ביומו.

ממלכת הצמיחה האישית המשתנה כל הזמן, היא בלתי ניתנת למישוש וברת חלוף מדי מכדי לתפשה בדיוק מדעי. בדומה ליופיו של הטבע, היא רגעית והולכת ונעלמת. אומנים משתדלים ומתאמצים ללכוד את הרגע ולהעניק לו חיי נצח, אולם אמנות בשיאה היא התקרבות גרועה למה שהטבע יכול לעשות. בגלל שאיננו יכולים להעריך כמותית חוויה מסוימת נראה שלעיתים אנו ממעיטים בחשיבותה. בעידן התעשייתי טכנולוגי שלנו, אנחנו מודדים את הכול (ציונים, הערכות ותעודות, מחקרים למשל) ומצמצמים את כל המורכבויות לדפי נתונים ממוחשבים. אולם אין למדוד את החיים תוך כדי זרימתם, מבלי שיאבדו את משמעותם. אותו הדבר נכון עם הילדים בבית ספרנו אשר אינם באים לקבל שיעורים אלא באים לחיות את חייהם, לחקור את הטבע, את עצמם ואת תרבותנו. הם עורכים ניסויים, עורכים תצפיות, מנתחים וחולמים. הם גדלים, מתבגרים ומתכוננים לחיים כמבוגרים. אולם הכיצד וה-מה וה-מדוע הם עניין פרטי של כל אחד ואנו איננו מסיגים גבול כדי להעריכם. לכן, אין אנו למעשה יכולים לחקור או לנתח או לשרטט כך שהכול יוכלו לראות את מה שחשבתני שהוא ההיבט החשוב ביותר בבית ספרנו. אנחנו איננו יכולים אפילו להתחיל לתאר כיצד אנחנו מזינים את הצמיחה; כיצד אנחנו תומכים בילדים כאשר הם מרגישים אבודים או מתנהלים בכבדות; כיצד אנחנו מבטיחים להם חזור והבטח ומלמדים אותם שאנחנו מאמינים בהם ושהם יכולים לעשות כל  דבר שהם רוצים במידה והם עובדים קשה כדי להשיג את מטרותיהם.

סדברי ואלי הוא קהילה מורכבת. יעדיו והמבנה שלו משורטטים ומובעים בבירור. אולם מה שגורם לכל זה לעבוד הוא מסתורי ובלתי ניתן למישוש. הוא עשוי ממעשים קטנים רבים, אשר כולם ביחד יוצרים מוסד חינוכי חי ומשתנה תמיד. זה מקום בו התלמידים יכולים ללמוד כיצד להיות הם עצמם -- עם הכרה עצמית, עם ביטחון, ועם שמחת חיים, הכול מחוזק על ידי ההכרה שלמבוגרים שמסביבם יש מחויבות להזין את צמיחתם.

[ "הגורם הדומם", מאת, חנה גרינברג, הניסיון של בית הספר הדמוקרטי סדברי ואלי, 1987. ]