מודה ומתוודה. אני לא מבין את ההתנפלות על הטוקבקיסטים באופן שפוגע בכולנו, גם במי שאינו כזה. זה שאנשים מרשים לעצמם לדבר בצורה בהמית, לא מנומסת וסתם מטומטמת לגמרי - דיינו. זו אינה עבירה פלילית כמו גם לא עוולה אזרחית. זה עמנו בקירבו אנו חיים. בשביל סוג דיבור שכזה לחוקק חוק חשיפת פרטים נראה לי חריג וגורף מעל ומעבר לכל מצב סביר. אם מישהו חושב שצריך למנוע מאנשים לדבר רק כי הם מקללים, בוטים ומרגיזים אתכם.... יש הרבה מדינות דיקטטוריות שמתאימות לכך. אני מקווה שישראל אינה כזו. האם צריך לחוקק את החוק כדי לחשוף מי שביצע עבירה פלילית - בוודאי. נדמה לי שעל זה אין איש חולק. מעבר לכך, גם הפסיקה היום די ברורה שבמקרי עבירות פליליות - חושפים את הפרטים. לכל היותר צריך להסדיר את המנגנון הטכני לכך. נשארה נקודת הביניים - הגנה על נפגעי עוולות אזרחיות כמו לשון הרע וזכויות יוצרים. במצבים כאלו, המחוקק ובתי המשפט תמיד לפחות דיברו על איזון בין זכויות, שיקולים ואינטרסים. מצד אחד האינטרסים של הנפגעים מהשיחה הבוטה, ומצד שני האינטרסים של הציבור. החוק הזה נוקט עמדה מאוד חד צדדית ומתעלם לחלוטין מהאינטרסים של חופש הדיבור, רצוננו לקדם שיח בלתי מצונזר והיתרונות שיש באנונימיות לחשיפת עוולות חברתיות. ישנם מקרים רבים מאוד בהם האנונימיות עזרה לאנשים לחשוף עוולות חברתיות, בהם האינטרנט סייעה למי שלא היה לו מקום אחר להתבטא והרחיבה את היקף השיח התרבותי. נכון, יש גם פגמים בכך אבל - האם אנחנו בטוחים שכמה קללות (טוב - הרבה) ושפה מכוערת במיוחד שווים את הויתור על האנטרס הזה? אני לא.

בקריאה ראשונה של הצעת החוק ודברי ההסבר נטיתי להסכים עם האמור בה. כלומר, מדוע ינצל אדם את האנונימיות ויבצע עוולות או הפרות כאוות נפשו ללא צורך לתת דין וחשבון על כך. ואולם, במחשבה שנייה, הרי ודאי יש כאן פגיעה משמעותית בחופש הביטוי. עצם אי הוודאות לגבי אפשרות קיומה של עוולות נזיקית או הפרה של זכות קניין רוחני, והאפשרות להיתבע, תגרום להימנעות של רבים מלהגיב גם תגובות ראויות שאינן מהוות עוולה או הפרה כאמור. יש לשים לב לכך שבהצעת החוק, לכאורה, אין ממש שיקול דעת לבית המשפט, אלא רק לבחון האם יש למבקש עילת תביעה ראויה וסיכוי סביר לזכייה. לדעתי, צריך להוסיף בהצעת החוק כי לבית המשפט יהיה שיקול דעת לבחון את תוכן התגובה והנסיבות ולאזן בין זכות המבקש לפרטיות ולהגנה על זכויותיו לבין חופש הביטוי ואינטרס המפרסם להישאר אנונימי. כלומר, תמיד לבחון גם את ההקשר. רק במידה שהתגובה מהווה עוולה או הפרה ובנוסף הינה חורגת במידה קיצונית מ"מתחם הסבירות" - הרי שיש לאפשר חשיפה של זהות המפרסם.

מה שאתה מתאר נקרא "אפקט מצנן" ומשמשעותו הוא שבגלל החשש והסיכון, נשפוך את התינוק יחד עם המים. אפקט מצנן כזה קיים בהרבה תחומים, והחוכמה הגדולה היא למצוא את נקודת האיזון הנכונה. למיטב הכרתי, רוב הפתרונות החד-צדדיים כמו זה מפספסים את נקודת האיזון, וחבל.