כולנו לומדים מדוגמאות, ומשתמשים אחד מרעיונותיו של השני, אחד מזין את השני אפילו שאנחנו לא חושבים על זה. זה לא שאני צריך להקדיש מחשבה, וגם אם כן, זה לא יעזור. כי מגוון הרעיונות מסתובבים כבר בעולם, והם מתערבבים בין אחד לשני. במוסיקה, ספרות, פוליטיקה, ואפילו עד הרגלי צריכה בסיסיים. נוסיף לכך את העובדה שאנחנו בני האדם להבדיל מיתר בעלי החיים, גם מושפעים אחד מהשני. ובכך נקבל תמונה יותר ברורה של בהכרח קשרים טבעיים בינינו, שהם עובדה.

מהרגע שנולדנו, וככל שאנחנו גדלים, אנחנו כל הזמן מסתכלים על אחרים ומעתיקים מהם. מזה למעשה האדם כלול, האדם הוא תוצאה מהסביבה, הוא מעתיק ממנה כל הזמן התנהגויות, הרגלים וכן הלאה. גם אם נרצה להימנע מכך זה לבטח לא יעלה בידינו, והתהליך הוא כל כך טבעי עד שאנחנו לא מרגישים בכך, או רואים בזה משהו מיוחד, יוצא דופן. ובטח שלא הקדשנו לכך מחשבה יתרה, מפני שזה מוטמע בנו לפי המבנה הטבעי שלנו.

אבל כאשר אנחנו מדברים על תקופת המעבר שבה אנחנו נמצאים, אז אין מאיפה, או ממי לקחת דוגמאות. הדברים עדיין לא יצאו לאויר העולם, ואנחנו עדיין צריכים להגשים את המעבר הזה, גם חומרי וגם נפשי. זמן העיכול והמימוש זה כבר תלוי רק בנו, כי אפשר לחכות לניסים, ואפשר לנסות להתחקות אחר סיכום האירועים האחרונים. ומהם לנסות להסיק מטרות משותפות. החברה הגלובלית שהעולם כולו הופך לכפר קטן, והעובדה שהקשר החברתי בינינו צף בפעם הראשונה בהיסטוריה. צריכים מן הסתם לתת כיון כללי לאן מועדות פנינו.

בכללות הרעיון הוא להתעלות מעל האגו שלך, לפי כללי המשחק הנוכחיים. ולתת לו ביטוי הרבה יותר רחב וחדש, מתוך התקשרות הדדית בינינו. ההתקשרות והאחריות ההדדית היא כבר מולידה דבר חדש, זה לא אחד ועוד אחד=שניים, אלא זה מורכבות חדשה גם רגשית וגם שכלית. ההדדיות היא כלי הפעולה של המעשה, כל מעשה שנרצה לעשות מהיום והלאה.

וכאן כבר אין לנו דוגמא ממה שלפנינו, התהליך ההיסטורי שאנחנו אמורים לעבור יחד כולם, בהדרגה. לצרף נקודה ועוד נקודה, עד שנכלול את כל העולם. עולם אחד שיכול להכיל את כולנו, ולתת לכל אחד את מקומו וכבודו הראוי לו, ועד לפרטים החומריים שיאפשרו חיים הוגנים לכולם. בינתיים יש עוד מרחב תמרון, לא כדאי שנקצר אותו יתר על המידה מפני שאנחנו מתמהמהים מדי. במקרה הנוכחי כדאי להקדים תרופה למכה. כי החיבור הוא התשובה לכל דבר בחיינו.

להיות נאמן לעצמך

או

בריאות הנפש בניגוד למיסטיקה ולהקרבה עצמית.

חייו וההערכה העצמית של האדם תובעים ממנו:

- את ההפעלה המלאה של שכלו ותבונתו
ב נ י ג ו ד
לאמונות טפלות ולשימוש בריגשותיו ככלי-הכרה.
 

- התחושה של שליטה במציאות
ב נ י ג ו ד
לעל-טבעי, לפלאי, לניסי ולמחוסר הסיבתיות.
 

- שהמטרה והדאגה של תודעתו יהיו המציאות וכדור הארץ שלנו
ב נ י ג ו ד
לנשגב, ל"נעלה" ולעולם הבא.
 

- להתגאות בכושרו לחשוב ובכושרו לחיות
ב נ י ג ו ד
לענווה המתחסדת, חוסר הישע וחוסר האונים.
 

- נאמנות לערכיו, למוחו ולשיפוטיו, ולחייו
ב נ י ג ו ד
להקרבה עצמית והרס עצמי.

"אתיקה" (ערכים) היא שיעור אשר ניסיון החיים מלמד. 

ההצעה, שיש ללמד מוסר (ערכים) בבתי-הספר הממלכתיים שלנו, נדונה בעצמה מעל דפי העיתונות במיוחד מאז שמתפרסמות ידיעות על האלימות במדינה -- אלימות בבית, אלימות בבית-הספר, בסביבה ובחברה. לצערנו, סוגיות מורכבות אחדות התבלבלו בוויכוח זה.

ראשית כל, חשוב להבין שבתי-הספר שלנו כפי שהם בנויים כיום אכן מלמדים את התלמידים מגוון שלם של ערכים, והם כלולים בדפוס התנהגות מוגדר היטב. האינדוקטרינציה היא גלויה, והמעקב ממצה. למעשה, רבות נכתב בימים אלה על הנושא, לרוב בצורה ביקורתית.

למשל, בתי-ספר מלמדים את הערך של ציות לסמכות, ציות מוחלט וללא עוררין. הם מטיפים להתאמה ולהסתגלות (לקונפורמיות), ותומכים בזאת על ידי סוללה מדהימה של מבחנים סטנדרטיים, אשר ניתנים כמעט בכל בתי-הספר בארץ, לילדים מכל הגילים. הם מטביעים באופן שאינו ניתן למחיקה את הערך של תחרותיות הורסת, ואת הגישה הנלווית לו ש"חבר'ה בעלי מרפקים חלשים מסיימים אחרונים". הם לועגים ומבטלים את ערכי האינדיבידואליות, החופש, הסובלנות, והשוויון.

אני יכול לשמוע את מקהלת ההתנגדויות של מחנכים ממערכת החינוך הציבורית, אשר זועקים שאין לי מושג מה באמת קורה, וכד', וכד'. אולם קוראי מסה זו, ילדים ומבוגרים, יודעים שמה שאני אומר הוא נכון, ואם אני חוטא במשהו, הוא בכך שאני נוקט בלשון המעטה. וזה מה שהיה לומר לאחד מנציגי החינוך הציבורי הטובים ביותר בארצות הברית, ג'ון גטו (John Gatto), מורה-השנה של ניו-יורק בשנת 1991, בנאום חשוב שהוא נשא בפני קהל: "האמת היא שבתי-הספר אינם מלמדים למעשה דבר מלבד כיצד לציית להוראות".

כמובן, מה שהמבקרים ממליצים למעשה היא הוראת ערכת ערכים שונה, שהיא יותר לטעמם. מזכירים כדוגמאות, את הוראת המסורת היהודית או הבודהיסטית או הוראת המוסר של קוהלברג; למבקרים אחרים, יש עדיפויות אחרות. קשה למתוח ביקורת על כל אחת מהבחירות הללו, אולם הנקודה העיקרית היא שעצם הרעיון "להורות" לילדים בבית-הספר, על פי ערכת ערכים כלשהי, הוא נטול-בסיס. האנשים אינם לומדים ערכים על ידי הוראה בכיתות. במקרה הטוב, הילדים רואים הוראה כזו כמשעממת וכבלתי שייכת; במקרה הגרוע, הם מתייחסים אליה כאל הטפה מעוררת דחייה.

שיטת החינוך של היפנים למשל, היא הוכחה לכך. נכון ששיעורי מוסר הם חלק בלתי נפרד מהחינוך היפני, עם זאת, אנחנו תמהים על יעילותם. אכן, התנהגותם של היפנים במחצית הראשונה של המאה הזאת, במשך כל מלחמת העולם השנייה, לא הייתה מביאה איש להצביע עליהם כדגמים להתנהגות מוסרית. גם היום אינני כל כך בטוח שהייתי עושה זאת. אגב, המדינה השנייה אשר זכורה כמצטיינת במשך זמן רב, מעל מאה שנה, בהוראת הפילוסופיה והאתיקה הייתה גרמניה. ואין צורך להרחיב את הדיבור.

דבר המביא אותי לנקודה השלישית והעיקרית: אנתרופולוגים ופילוסופים הבחינו זה זמן מה שהאופן בו מועברים ערכי מוסר לילדים הוא דרך הפעילות היומיומית, על ידי דגמים בעלי תפקיד של מבוגר ועל ידי הילדים. זו הסיבה מדוע המשפחה היא מוקד החינוך המוסרי: ילדים חשופים בקביעות להתנהגות של הוריהם ושל אחיהם ואחיותיהם, וקולטים, על ידי חיקוי ועל ידי התהליך של בנית מושגים, את המסגרת המוסרית שביסוד המעשים של "מוריהם". ובמסגרת הבית, ילדים מעורבים בקביעות במעשים אשר הם ומשפחותיהם מעריכים במונחים מוסריים.

החינוך המוסרי שייך לבית. כמובן שהוא שייך לשם, אולם האם זה מוציא אותו מרשות בית-הספר ?

זה בוודאי אינו מוציא את החינוך המוסרי מרשות בית-הספר !!

הדרך היחידה שבה בתי-הספר יכולים להפוך לספקים משמעותיים של ערכים מוסריים היא במידה והם יעניקו לתלמידים ולמבוגרים ניסיונות חיים-אמתיים אשר נושאים עימם משמעות מוסרית. ניסיונות כאלה נעדרים באופן בולט מהשגרה היומיומית של בתי-הספר הציבוריים כיום. ניסיונות אלה כוללים, למשל, תלמידים אשר במסגרת בית-הספר, בוחרים בעניינים שהם בעלי חשיבות עבורם; בחירות כגון, כיצד לחנך את עצמם להיות מבוגרים פוריים. הם כוללים תלמידים אשר מפעילים שיפוט בנושאים בעלי השלכות כגון, כללי בית-הספר או משמעת. יכולתי להמשיך ולהאריך במתן דוגמאות, אולם העניין הוא פשוט, ונחוצים מעט הסברים: כדי ללמד תלמידים מוסר, חייב שתהיינה להם הזדמנויות לבחור בין נתיבי פעולה אלטרנטיביים שהם בעלי משקל מוסרי שונה, וחובה שיורשה להם להעריך ולדון בתוצאותיהן של בחירות אלו.

בתי-הספר יפתחו את ערכי הסובלנות וכבוד האדם, את המודעות העצמית ואת האחריות של התלמידים, ויהפכו למעורבים בהוראת המוסר כאשר יהפכו לקהילות של אנשים אשר מכבדים באופן מלא והדדי את זכותם של האחרים לבחור. פירוש הדבר, שגם למורים וגם לתלמידים יינתן ייפוי-כוח במידה כזאת שעד כה מחנכים מקצועיים לא חשבו עליו. עד אשר יינתן ייפוי-כוח כזה, הערכים שבתי-ספר מלמדים, ימשיכו להיות בעימות חריף עם אלה שרוב הרפורמטורים היו רוצים לראותם נלמדים על ידי הנוער בחברה יהודית ודמוקרטית.