איך בונים מודל של אדם שיתאים לרוח הזמן? מתחילים קודם מהשכלה וחינוך יחד.

החלק ההשכלתי\עיוני\הסברתי\ הוא החלק התיאורטי, האידיאולוגי של שאלת האדם. הוא כולל בתוכו ידיעות משלושה חלקים בכללות:

א) האדם\טבע.

ב) פנימיות האדם\החברה.

ג) חיצוניות האדם\העולם.

בחלק הראשון: אנחנו מתמקדים במבנה האדם וממה הוא מושפע, הרצון לקבל, ד’ דרגות ההתפתחות הדומם הצומח החי והמדבר, מהו האני, מהו האגו, בחירה חופשית.

בחלק השני: אנחנו לומדים על מקור ההשפעה האולטימטיבי שתחתו נמצא האדם, כלומר הסביבה. ללמוד על הקשר החברתי, על התועלת החברתית, על המאפיין החברתי, על הכדאיות החברתית, על המערכת הכללית.

בחלק השלישי: אנחנו אמורים ללמוד על מבנה העולם וההשפעות שמעצבות אותו, על הגלובליזציה. העולם מתחיל תהליך התפתחות חדש ואנחנו יחד איתו חייבים להפנים דפוסי חשיבה ומעשה שונים ממה שהכרנו עד היום. לכן קודם חייב לראות ולהבין את אותו עולם מתחדש, אותו עולם גלובלי שקושר את כולנו יחד.

החלק החינוכי הוא החלק המעשי והקריטי של מימוש השיטה, מפני שהוא ביסודו מבוסס על לימוד חוויתי. האדם הופך להיות כלי המחקר. אנחנו משתמשים בשכלנו ובשלל הרגשות שבנו כקרש קפיצה להתקשר אל האחרים. ומי הם האחרים? הסביבה שלי, החברה שלי. שם נמצאת המעבדה שלי.

סביבה הוא עדיין יהלום גולמי ובלתי מלוטש בקרבנו, האיכות והתלות ההרמטית של השפעת הסביבה על האדם, היא עדיין בראשית דרכה. אמנם שישנם שלל מחקרים פסיכולוגיים, סוציולוגים, ואפילו כלכליים, שמוכיחים את התלות ההכרחית של האדם בחברה. אבל עדיין כפי שציינו התהליך רק בראשיתו.

לכן אנחנו צריכים לממש את החינוך האינטגרלי בקרבנו, בכדי לדעת איך להתחבר אל העתיד בגישה ומימוש אתגרים חדש. זה ממש אמור להיות חיים חדשים במלוא מובן המילה. ערכים חדשים שיצקו תוכן חומרי, מעשי, ונפשי בחיי האדם וחיי העולם.

אנחנו לא מסוגלים לשנות את הטבע שלנו. אנחנו כבר יודעים שיש לנו תכונות מהטבע, כך נולדנו וכך אנו חיים. פשוט אי אפשר לעשות שום דבר עם טבע האדם, אבל הבשורה המשמחת שגם לא צריך. לכן האפשרות היחידה שנותרה לנו הוא החינוך, אותו דבר שהיה מקור כוחנו וחיינו בעבר אמור לשוב להיות כזה.

חוק וסדר (ואחריות): יסודות המשמעת.

בממשל, כמו בבתי הספר, לעתים קרובות אנשים חושבים שסמכות דיקטטורית יכולה לשמור על הסדר יותר ביעילות מאשר סמכות בעלת בסיס עממי. מתברר שזו אשליה הן לממשלים והן לבתי ספר כאחד. 

למעשה, שמירה על הסדר הציבורי בבית ספר דמוקרטי היא קלה יותר ויעילה יותר מאשר בכל מקום אחר. זה כך בעיקר כיוון שהתקנות והכללים השונים נעשו על ידי הקהילה בכללותה. 

כללים נעשים רק כאשר הקהילה מרגישה צורך בהם, לא כאשר מישהו חושב שלבית הספר צריך להיות כלל זה או אחר, ולא כאשר קבוצה קטנה מרגישה זאת; אלא כאשר רוב הקהילה מסכימה שיש צורך בו. קיים סיכוי קטן לחקיקה "תאורטית", אשר עונה על דפוס מופשט כלשהו, ואשר משרתת את ההנחה שהדבר יביא לטוב איזשהו. נוסף לכך, אפשר לשנות כללים או לדחותם לחלוטין כאשר הקהילה מוצאת שהם אינם נחוצים לה עוד, או שאולי הם פשוט מוטעים. אין צורך במצעד מחאה המוני, או בשביתת שבת או בשביתה רגילה; במקום זאת, נחוצה פעילות פוליטית מעשית מסוימת כדי להשיג רוב קולות למען השינוי. האווירה כולה היא של שכנוע ושל משא ומתן, במקום עימות. פשוט אין עם מי להתעמת! 

הניסיון בבתי הספר הדמוקרטיים מראה שניתן לשפר את יעילותו של המנגנון החקיקתי בהרבה דרכים קטנות אך מועילות. אספות של קהילת בית הספר תשמורנה על הנימוס ועל כללי דיון מקובלים, כדי שניתן יהיה למצות את הדיון בסוגיות ללא הסחת הדעת כתוצאה מהפרעות או תוהו ובוהו. אפשר להפיץ מראש בכתב את החוקים המוצעים, ולתת אפשרות לשקול, לבדוק ולהוסיף תוספות. על ידי כך, ניתן למנוע את התופעות אשר גורמות לאי יציבות ואשר נגרמות כתוצאה מאשרור כללים פרי הדחף הרגעי. 

אין דבר העולה בחשיבותו על כתיבה קפדנית של הכללים, וניסוחם בבירור. משמעויות כפולות או אי בהירויות הן הארס של כל מערכת משפטית. על כל אחד לדעת בדיוק מה מצופה ממנו בקרב קהילת בית הספר. 

בית ספר בעל חוקים ברורים, המאושרים באופן דמוקרטי וצודק על ידי קהילת בית הספר כולה, ובעל מערכת שיפוט טובה לאכיפתם של חוקים אלה, יהיה בית ספר בו תשרור משמעת קהילתית, ובו יכול להתפתח בצורה נבונה, שגדלה והולכת, המושג של חוק וסדר. 


עד כה, הדיון התרכז רובו ככולו בהיבטים החיצוניים של הסדר. יותר חשובה היא השאלה: מה הם המקורות של המשמעת העצמית הפנימית? כיצד בן אדם מצליח לפתח את הכוח הפנימי שלו ואת אופיו אשר יכולים להעניק סדר והגיון לחייו? 

השאלה עצמה מרמזת על חלק גדול מהתשובה. מה שאנחנו מחפשים הוא פיתוחה של משמעת עצמית בתוך כל פרט. הדבר מרמז על כושר לעמוד בגפנו, להיות עצמאיים מבחינה מוסרית, להיות הגיוניים מבחינה אינטלקטואלית; בקיצור, את היכולת למצוא הגיון בחיינו, ליצור זהות שהיא שלמה ומהווה יחידה. אנחנו מדברים על דמות של אדם המתאים לקהילה חופשית של אזרחים שווים ביחסי הגומלין שביניהם – אדם המסוגל לקבל החלטות בתוך מסגרת הגיונית ועקבית עם עקרונותיה, אדם המסוגל להתייחס, ושיתייחסו אליו, בכבוד. 

סוג האופי אותו אנחנו מחפשים איננו נחוץ בכל סוג אחר של חברה. היכן שהמדינה שולטת עליונה, נחוצים אנשים אשר מסוגלים מעל הכול לציית, להטביע את העצמי הייחודי שלהם בדפוס גדול יותר. תלות ולא עצמאות, היא התכונה המתאימה ביותר למדינות סמכותיות. 

אנחנו, מאידך, מחפשים עצמאות. האדם העצמאי הוא האידאל שלנו. 

סימן ההיכר של האדם העצמאי הוא יכולתו לשאת באחריות. להיות אחראי ולמסור דין וחשבון בעבור מעשיו. לעשות, ולעמוד מאחורי מעשיו. לא להסתתר מאחורי "פקודות מגבוה", לא לחפש מקלט מאחורי החלטות הקבוצה, לא לאזור כוח מאיזושהי דמות של גיבור, אלא להיות גיבורים של עצמנו. 

אין דרך ללמד או להכשיר אדם אחר לעצמאות, אין טכניקה כדי להשיג או להעביר תכונות אלו. הדרך היחידה שבן אדם הופך אחראי על עצמו היא להיות אחראי על עצמו בעצמו, ללא סייגים או תנאים. 

בבית הספר, כל המלכודות של תמיכה חיצונית אשר מהוות מקום מבטחים לחלש, כל המלכודות של סמכות חיצונית אשר מהווה תחליף להכוונה העצמית הפנימית, כל המלכודות של לחץ מוסרי חיצוני אשר מהוות תחליף להתפתחות המוסרית הפנימית, כל הכוונות הטובות של האביזרים אשר מחלישים ולעתים משתקים את הרצון האינדיבידואלי של תלמידים ומורים כאחד, חייבות להיעלם לגמרי. 

יחידת הבניה הבסיסית בבית הספר, חייבת להיות האדם האחראי אשר תחושת החיים שלו נגזרת מהעובדה שהוא התגבר בכוחות עצמו על המכשולים הענקיים הטעויות והפיתויים אשר נזרעו בדרכו, ואשר קיומו קיבל צורה כתוצאה ממאמציו היצירתיים.