זאת אומרת, שעל ידי כוח ההרגל, והיחס שלי לזולת, נגיע לחיים טובים. וכל זה תלוי בתמיכה חברתית גדולה ככל האפשר. אם הסביבה תכבד ותעריך דאגה לזולת על פני להיות טייקון, אז החברה תחייב אותי ללכת לפי הנורמות שלה.

ולהיפך. כאשר מישהו ינצל או ינהג בחוסר אחריות כלפי האחר, אז החברה תוקיע ותגנה אותו. כך שהוא לא ירצה לעשות את זה יותר. במילים אחרות מה שהחברה תחליט כנורמות חברתיות אז אני אהיה חייב לקבל אותן, למה? כי החברה זה צינור החיבור שלנו, זה המקום שממנו כל אחד מאיתנו יונק. האדם הוא יצור חברתי, והחברה זה מקום המפגש שלנו.

מה שחסר כרגע זה הכרה, מודעות, של התהליך החברתי שבו אנחנו צריכים להרים את עצמנו, גם מבחינה חומרית. כי מהיום והלאה מבחן המציאות שלנו יקבע לפי מידת החיבור בינינו. בינתיים אפשר להסתכל איך העולם כל יום מגלה את הקשר שבו בהכרח, כי כרגע זה ביטויים שליליים, של חוסר קשר.

 התלות מתגלה אבל אנחנו עדיין לא ממש מבינים, או מסכימים להבין שאכן אלו פני הדברים. ההליכה לקראת העתיד היא נסתרת מאיתנו, ובכל זאת אם נסכם את הטבע, את המשבר, את השנויים הרב שכבתיים[חינוך-כלכלה-חברה-תרבות-ועוד], ואת תהליך ההתקרבות העולמי-הגלובליזציה. שזה לא מעבר של סחורות, זה מעבר של קשר חברתי חובק עולם, חובק אדם.אז גם נמצא את הכיוון המשותף.

גם אפשר לראות את השקיפות, וזרימת המידע הבלתי פוסקת של החדשות, שהעולם לא ידע תהליך דומה בשום שלב היסטורי שהיה לנו. אפשר להמשיך לנתח את ההתקרבות החברתית ותרבותית שלנו עוד ועוד. אבל אני חושב שזה ברור למי שרוצה, זה ברור שיש שינויים כלל עולמיים, שינויים כלל חברתיים, וכלל האדם.

להשתנות זה לא קל לטבע המולד שלנו, כי כל שינוי הוא אילוץ רצוני לטבע האדם שרגיל לדפוסי חיים קבועים. אפילו מעבר ושינוי של מקום עבודה הוא בבחינת שינוי קשה לישום עבור רובנו, וקל וחומר שמדובר על שינויים חברתיים ואנושיים. כלומר פיסגת הפירמדה, כי האדם הוא הנקודה המרכזית של החיים ושל העולם. מה עושים?

מכשירים את כל מי שמעוניין בחינוך האינטגרלי, בהדרגה, ועד שיכלול את כולם. על מבנה המציאות ומבנה הפנימי של האדם. ומתוך ידיעה והכרה של המאפיינים ואופני השפעתם, אז גם נוכל להערך לקראת החיים, ואיך לממשם כטובים ביותר עבור כולנו. כך למעשה אני נעשה פסיכולוג של עצמי,איך? אני מחזיק את עצמי ביחס טוב, כלפי עצמי וכלפי הזולת.

ביציאה לזולת אני למעשה מתחיל לרכוש אפשריות מימוש הרבה יותר נרחבות מאשר הנקודה שלי, אלא ממש של כל העולם, של כל רצון  שמחוצה לי, בכולם. על ידי זה אני יכול לקלוט את התכונות של האחרים, הרצונות שלהם, המחשבות שלהם. את מה שהם בתוכם, עם כל הפנימיות שלהם. וכל זה תוספת באדם על הנקודה הפרטית ששייכת לאדם מרגע שנולד.

כל ההסברים מתחלקים לשלושה נושאים, הטבע שלנו, הקשר בינינו, והרשת שקושרת אותנו יחד.

והעיקר זה החלק המעשי, הסדנאות. הכול, כל החיים שלנו הופכים להיות דיון אחד גדול סביב שולחן עגול, בכל נושא שקשור להחלטות משותפות אנחנו בשולחן העגול מנסים למצוא את הנקודה המרכזית.

סימן ההיכר של האדם העצמאי הוא יכולתו לשאת באחריות.

בממשל, כמו בבתי הספר, לעתים קרובות אנשים חושבים שסמכות דיקטטורית יכולה לשמור על הסדר יותר ביעילות מאשר סמכות בעלת בסיס עממי. מתברר שזו אשליה הן לממשלים והן לבתי ספר כאחד. 

למעשה, שמירה על הסדר הציבורי בבית ספר דמוקרטי היא קלה יותר ויעילה יותר מאשר בכל מקום אחר. זה כך בעיקר כיוון שהתקנות והכללים השונים נעשו על ידי הקהילה בכללותה. 

כללים נעשים רק כאשר הקהילה מרגישה צורך בהם, לא כאשר מישהו חושב שלבית הספר צריך להיות כלל זה או אחר, ולא כאשר קבוצה קטנה מרגישה זאת; אלא כאשר רוב הקהילה מסכימה שיש צורך בו. קיים סיכוי קטן לחקיקה "תאורטית", אשר עונה על דפוס מופשט כלשהו, ואשר משרתת את ההנחה שהדבר יביא לטוב איזשהו. נוסף לכך, אפשר לשנות כללים או לדחותם לחלוטין כאשר הקהילה מוצאת שהם אינם נחוצים לה עוד, או שאולי הם פשוט מוטעים. אין צורך במצעד מחאה המוני, או בשביתת שבת או בשביתה רגילה; במקום זאת, נחוצה פעילות פוליטית מעשית מסוימת כדי להשיג רוב קולות למען השינוי. האווירה כולה היא של שכנוע ושל משא ומתן, במקום עימות. פשוט אין עם מי להתעמת! 

הניסיון בבתי הספר הדמוקרטיים מראה שניתן לשפר את יעילותו של המנגנון החקיקתי בהרבה דרכים קטנות אך מועילות. אספות של קהילת בית הספר תשמורנה על הנימוס ועל כללי דיון מקובלים, כדי שניתן יהיה למצות את הדיון בסוגיות ללא הסחת הדעת כתוצאה מהפרעות או תוהו ובוהו. אפשר להפיץ מראש בכתב את החוקים המוצעים, ולתת אפשרות לשקול, לבדוק ולהוסיף תוספות. על ידי כך, ניתן למנוע את התופעות אשר גורמות לאי יציבות ואשר נגרמות כתוצאה מאשרור כללים פרי הדחף הרגעי. 

אין דבר העולה בחשיבותו על כתיבה קפדנית של הכללים, וניסוחם בבירור. משמעויות כפולות או אי בהירויות הן הארס של כל מערכת משפטית. על כל אחד לדעת בדיוק מה מצופה ממנו בקרב קהילת בית הספר. 

בית ספר בעל חוקים ברורים, המאושרים באופן דמוקרטי וצודק על ידי קהילת בית הספר כולה, ובעל מערכת שיפוט טובה לאכיפתם של חוקים אלה, יהיה בית ספר בו תשרור משמעת קהילתית, ובו יכול להתפתח בצורה נבונה, שגדלה והולכת, המושג של חוק וסדר. 


עד כה, הדיון התרכז רובו ככולו בהיבטים החיצוניים של הסדר. יותר חשובה היא השאלה: מה הם המקורות של המשמעת העצמית הפנימית? כיצד בן אדם מצליח לפתח את הכוח הפנימי שלו ואת אופיו אשר יכולים להעניק סדר והגיון לחייו? 

השאלה עצמה מרמזת על חלק גדול מהתשובה. מה שאנחנו מחפשים הוא פיתוחה של משמעת עצמית בתוך כל פרט. הדבר מרמז על כושר לעמוד בגפנו, להיות עצמאיים מבחינה מוסרית, להיות הגיוניים מבחינה אינטלקטואלית; בקיצור, את היכולת למצוא הגיון בחיינו, ליצור זהות שהיא שלמה ומהווה יחידה. אנחנו מדברים על דמות של אדם המתאים לקהילה חופשית של אזרחים שווים ביחסי הגומלין שביניהם – אדם המסוגל לקבל החלטות בתוך מסגרת הגיונית ועקבית עם עקרונותיה, אדם המסוגל להתייחס, ושיתייחסו אליו, בכבוד. 

סוג האופי אותו אנחנו מחפשים איננו נחוץ בכל סוג אחר של חברה. היכן שהמדינה שולטת עליונה, נחוצים אנשים אשר מסוגלים מעל הכול לציית, להטביע את העצמי הייחודי שלהם בדפוס גדול יותר. תלות ולא עצמאות, היא התכונה המתאימה ביותר למדינות סמכותיות. 

אנחנו, מאידך, מחפשים עצמאות. האדם העצמאי הוא האידאל שלנו. 

סימן ההיכר של האדם העצמאי הוא יכולתו לשאת באחריות. להיות אחראי ולמסור דין וחשבון בעבור מעשיו. לעשות, ולעמוד מאחורי מעשיו. לא להסתתר מאחורי "פקודות מגבוה", לא לחפש מקלט מאחורי החלטות הקבוצה, לא לאזור כוח מאיזושהי דמות של גיבור, אלא להיות גיבורים של עצמנו. 

אין דרך ללמד או להכשיר אדם אחר לעצמאות, אין טכניקה כדי להשיג או להעביר תכונות אלו. הדרך היחידה שבן אדם הופך אחראי על עצמו היא להיות אחראי על עצמו בעצמו, ללא סייגים או תנאים. 

בבית הספר, כל המלכודות של תמיכה חיצונית אשר מהוות מקום מבטחים לחלש, כל המלכודות של סמכות חיצונית אשר מהווה תחליף להכוונה העצמית הפנימית, כל המלכודות של לחץ מוסרי חיצוני אשר מהוות תחליף להתפתחות המוסרית הפנימית, כל הכוונות הטובות של האביזרים אשר מחלישים ולעתים משתקים את הרצון האינדיבידואלי של תלמידים ומורים כאחד, חייבות להיעלם לגמרי. 

יחידת הבניה הבסיסית בבית הספר, חייבת להיות האדם האחראי אשר תחושת החיים שלו נגזרת מהעובדה שהוא התגבר בכוחות עצמו על המכשולים הענקיים הטעויות והפיתויים אשר נזרעו בדרכו, ואשר קיומו קיבל צורה כתוצאה ממאמציו היצירתיים.

Be careful of your thoughts, for your thoughts become your words; 
Be careful of your words for your words become your deeds; 
Be careful of your deeds, for your deeds become your habits; 
Be careful of your habits, for your habits become your character;
Be careful of your character for your character becomes your destiny.