חינוך לדמוקרטיה או בית ספר דמוקרטי ?

מדוע ללכת לבית הספר?

לאנשים אשר אוהבים לחשוב בעצמם על השאלות החשובות בחיים מראשיתן ועד סופן, בית-הספר עליו אני מדבר עומד כקורא תיגר לתשובות המקובלות. 

היסודות המוסריים   

כעת אנחנו מגיעים לנושא רגיש. על בתי-הספר להפיק אנשים טובים. זה כל כך מובן מאליו כמו -- אימא ועוגת תפוחים.  כמובן, אין אנו רוצים שבתי-ספר יפיקו אנשים רעים. כיצד להפיק אנשים טובים? ופה הקושי. הייתי מעז לומר שלמעשה איש איננו יודע את התשובה, לפחות ממה שאני רואה מסביבי. אולם לפחות אנחנו יודעים משהו על הנושא.  אנחנו יודעים, וידענו (שוב פעם) משכבר הימים. המרכיב החיוני לעשייה המוסרית; המרכיב אשר בלעדיו המעשים הם נטולי-מוסרבמקרה הטוב, ובלתי-מוסריים במקרה הגרוע,

המרכיב הוא אחריות אישית. 

כל התנהגות מוסרית טומנת בחובה הנחה קודמת זו. על מנת להיות מוסרי עליך להיות מסוגל לבחור מסלול איזשהו ולקבל על עצמך אחריות מלאה על הבחירה ועל תוצאותיה. אינך יכול לטעון שהנך כלי סביל בידי הגורל, בידי אלוהים, בידי אנשים אחרים, בידי כוח עליון; טיעון כזה הופך מיד את כל ההבדלים בין טוב לרע לריקים מתוכן וחסרי משמעות.  החומר אשר קיבל צורה של הכד היפה ביותר בעולם איננו יכול לטעון לסגולה.

תורת המוסר מתחילה בהנחה שאדם אחראי למעשיו. זה דבר נתון. בתי-ספר אינם יכולים לשנות זאת או להפחית ממנו.  בתי-ספר יכולים, לעומת זאת, להכיר בדבר או להכחישו.

לדאבוננו, למעשה כל בתי-הספר היום בוחרים להכחיש שלתלמידים יש אחריות אישית למעשיהם, אפילו בזמן שהמנהיגים של בתי-הספר האלה משלמים מס שפתיים למושג. ההכחשה היא משולשת: בתי-הספר אינם מאפשרים לתלמידים לבחור את דרך פעולתם במלואה;  הם אינם מאפשרים לתלמידים לצאת לדרך, לאחר שנבחרה; ואינם מאפשרים לתלמידים לשאת בתוצאות הבחירה, ברגע שנעשתה ובתוצאות הפעולה ברגע שבוצעה. חופש בחירה, חופש פעולה, חופש לשאת בתוצאות הבחירה והפעולה – אלה הם שלשת מרכיבי החופש אשר מהווים את האחריות האישית.

זה לא חדש שבית-הספר מגביל, כעניין של מדיניות בסיסית, את חופש הבחירה והפעולה. אולם האם זה מפתיע אותך שבית-הספר מגביל את החופש לשאת בתוצאות של מעשינו? אין זה צריך להפתיעך. זה הפך להיות עקרון של החינוך המודרני שנפש התלמיד ניזוקה במידה והיא מוכה על ידי שתי הרעות החולות: הצרה והכישלון. "הצלחה מצמיחה הצלחה" היא השיבולת היום; עידוד, להקל על האדם המדוכא, למנוע כשלנות מאכזבים, הרשימה ארוכה. 

אין זה פלא שבתי-הספר שלנו אינם מצטיינים בחינוכם המוסרי. הם מתרצים את כישלונותיהם באומרם שהחינוך המוסרי שייך לבית. כמובן שהוא שייך לשם. אולם האם זה מוציא אותו מרשות בית-הספר?

בחזרה לדברים הבסיסיים. בבית-הספר עליו אני מדבר שלשת מרכיבי החופש פורחים. האחריות קיימת אצל כל אחד.  האחריות היא אוניברסלית, תמיד-נוכחת, אמתית. אם יש לך ספקות, בוא ותתרשם בבית-הספר. תביט בתלמידים בפעולה. תלמד את מערכת השיפוט. תהיה נוכח בסיום הלימודים, בו על התלמיד לשכנע את עמיתיו שהוא מוכן להיות אחראי על עצמו בקהילה בכללותה, בדיוק כפי שהוא היה בבית-הספר.

האם בית-הספר עליו אני מדבר מפיק אנשים טובים? חושבני שכן. וגם אנשים רעים. אולם גם הטובים וגם הרעים הפעילו אחריות אישית למעשיהם כל הזמן, והם מודעים לכך שהם חייבים בדין וחשבון מלא למעשיהם. זה מה שמבדיל את בית-הספר עליו אני מדבר מהאחרים.

היסודות הפוליטיים 

אנחנו מקבלים כמובן מאליו שעל בתי-הספר לטפח אזרחות טובה. החינוך האוניברסלי, תמיד שמר על עין אחת פקוחה הממוקדת בחדות במטרה: לעשות מכולנו אזרחים טובים.

כולנו יודעים מה המדינה מייצגת. העקרונות המנחים נרשמו, ושוכללו בהתמדה מאז.

מדינה זו הנה קהילייה דמוקרטית. אין מלך, אין מלכות, אין אצולה, אין היררכיה טבעית, אין רודן. ממשל של העם, על די העם, עבור העם. בענייני מדיניות,שלטון הרוב. אין מיסוי ללא ייצוג.

מדינה זו היא מדינת חוק. אין סמכות שרירותית, אין ממשל גחמן (קפריזי) פעם נותן, פעם לוקח. צדק ראוי.

מדינה זו היא אנשים עם זכויות. זכויות טבעיות. זכויות כל כך יקרות לנו שאבות-אבותינו סירבו לאשר את החוקה ללא מגילת-הזכויות מצורפת בכתב, ומיד.

ביודענו כל זאת, היינו מצפים -- לא, היינו עומדים על כך (ניתן היה לחשוב) -- שעל בתי-הספר, בהכשירם את תלמידיהם לתרומה יצרנית ליציבות הפוליטית ולצמיחתה של המדינה --

-- להיות דמוקרטיים ולא אוטוקרטיים;

-- להיות מנוהלים באמצעות כללים ברורים וצדק ראוי;

-- להיות שומרי זכויות הפרט של התלמידים.

תלמיד הגדל בבית-ספר בעל אפיונים אלה יהיה מוכן להיכנס הישר לתוך החברה בכללותה.

אולם בתי-הספר מצטיינים, למעשה, בהיעדרותם המוחלטת של כל אחד מהערכים העיקריים אשר צוינו ברשימה.

-- הם אוטוקרטיים -- כולם, אפילו בתי-ספר "פרוגרסיביים".

-- אין להם קווים מנחים ברורים והם תמימים לחלוטין במה שנוגע לצדק ראוי כפי שמתבקש

   להחילו על עבריינים מועדים.

-- הם אינם מכירים בזכויות הקטינים.

כולם למעט בית-הספר עליו אני מדבר, אשר נוסד על ברכי שלשת העקרונות האלו.

חושבני שאפשר לומר בבטחה שזכויות האדם אשר אותן כל כך אנחנו מעריצים, לעולם לא תהיינה באמת מובטחות עד אשר הנוער שלנו, במשך השנים הגורליות המעצבות את מוחו ונפשו, יהיה מוזן בסביבת בית-ספר אשר תכלול את האמיתות הבסיסיות האלו. 

כדי ללמוד דמוקרטיה חייבים להתנסות בה !

רבות מדובר בימים אלה על החשיבות ללמד ערכים דמוקרטיים בבתי הספר הממלכתיים שלנו. נראה שבעלי טורים בעיתונים, איגודים מקצועיים למורים, ארגונים ציבוריים, ואנשים בעלי השקפה לאזרחות טובה מבחינים פתאום שהנוער שלנו גדל בור ובלתי מחויב לעקרונות הנעלים עליהם מבוססת המדינה שלנו.

אומנם אני מסכים לגמרי שקיימת בעיה, חוששני שהתרופה המוצעת -- יותר שיעורים באזרחות ו/או ב"דמוקרטיה", לרבות לימוד מגילת העצמאות -- היא לא יותר טובה מהמחלה. מדוע קורה שאנשים מתעקשים לחשוב שהפתרון לבעיות של החיים האמיתיים הוא לדבר עליהן? האם מישהו באמת מאמין שלכפות על ילדים לעבור עוד קורס ישיג יעדים משמעותיים אמיתיים? אנחנו איננו יכולים אפילו להביא את הילדים שלנו לקרוא או לכתוב או לעשות חשבון כהלכה, למרות אינסוף השעות של מאמץ בכיתה. האם נהפוך אותם למגני החופש והדמוקרטיה על ידי התאמת תכנית הלימודים פעם נוספת?

העובדה הפשוטה היא שילדים אינם מחויבים לעקרונות דמוקרטיים, או לחופש מדיני, או למגילת העצמאות, או לחוקי היסוד של המדינה, כי הם בעצמם אינם מתנסים באף אחד מהנושאים הנעלים האלה בחיי היומיום שלהם, ובייחוד, בבתי הספר שלהם. לילדים אין זכויות בבית הספר, הם אינם משתתפים בקבלת החלטות משמעותית בבית הספר (אפילו כאשר ההחלטות משפיעות במישרין על חייהם), כמו כן, אין להם חופש להגדרה עצמית בבית הספר. למעשה, בתי הספר הם דגמים של אוטוקרטיה -- לפעמים נדיבים, לפעמים אכזריים, ותמיד בהתנגשות ישירה עם העקרונות עליהם מבוססת המדינה שלנו.

כמה ריקים מתוכן נשמעים כל השעורים האלה באזרחות ובהיסטוריה בבתי הספר, כאשר קהל שבוי של תלמידים אשר חלק גדול מאותה מגילת העצמאות ומאותם חוקי היסוד של המדינה כלל אינו חל עליו, חוגג, בכיתה אחרי כיתה, את שנת ה-64 למדינה!

הדרך להבטיח שלאנשים בני כל הגילים תהייה מחויבות עמוקה ל"דרך הדמוקרטית" היא להפכם לשותפים מלאים בה. נהפוך את בתי הספר שלנו לדמוקרטיים, ניתן לילדינו את חופש הבחירה ואת זכויות האזרח הבסיסיות בבתי הספר, ולא תהיה להם בעיה להבין מה משמעותם של הסובלנות, של כבוד האדם, של המודעות העצמית, ושל האחריות.

צטט: חינוך אחר 2012-08-13 12:15:14

 

במסמך של המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך מ-2008 נאמר, שישנה מגמה לעבור "מלמידה המתמקדת בשינון מידע, ללמידה לקראת הבנה ופיתוח החשיבה", ואדר כהן קידם זאת באמצעות "מטלת ביצוע". מטלה זו כוללת מהלך חקרני ותהליך של פתרון בעיה בה נדרש התלמיד לתהליך מחשבתי החל מהגדרת בעיה ראויה לחקירה ועד למתן פתרונות אפשריים לבעיה האזרחית אותה הגדיר וחקר. כך אכן ראוי ללמד וללמוד בתקופתנו, ואדר היה חלוץ לפני מחנה המפמ"רים.

 

"....מוח בריא זקוק לחופש הפעולה המרבי האפשרי כדי שיוכל להתחקות אחרי קווי המחשבה שלו. ככל שהאילוצים אשר יכפו על ידי אנשים אחרים יהיו פחותים, יותר סביר שהמוח יתפתח באופן מלא, ייחודי, ויצירתי. ואם יש משהו שאנחנו זקוקים לו במאה הזאת, זו יצירתיות, בניגוד לציות דמוי-הרובוט לכללים (אשר, הניסיון ההיסטורי מלמד אותנו שהוא, עלול גם להוביל לתופעת הפשיזם, עד כדי גרירת ההמונים לביצוע פשעים נגד האנושות).

ניסיונות אשר נעשים על ידי בתי ספר ללמד ילדים כיצד לחשוב הם סתירה במונחים. ברגע שהנך יוצר תכנית לימודים, מכל סוג שהוא, הנך כופה דרך מחשבה מעוכלת-מראש על מוח רענן, והנך מקטין את יכולתו לתפקד באופן עצמאי. בתי הספר להם מדינתנו זקוקה היום חייבים להיות מוסדות אשר נוטשים כל ניסיון להגביל את הרדיפה החופשית אחרי הידע שכל ילד, וכל מבוגר, נרתמים אליה באופן טבעי, ללא כל דרבון ו/או תמריץ חיצוני.

בתי-הספר להם מדינתנו זקוקה נואשות, כדי להבטיח חברה בת-קיימא של אזרחים יצירתיים, בעלי יוזמה, וחופשיים, הם בתי-ספר המנוהלים באופן דמוקרטי, ואשר מאפשרים לתלמידים חופש לעסוק בכל דבר שמעניין אותם. דגמים אחדים של בתי ספר כאלה קיימים בעולם כיום, והם מבשרים עולם חדש של חינוך." 

[ מתוך: מטרות החינוך בחברה חופשית ]

איני מתיימר להיות מומחה לאזרחות, אך כמתעניין במתרחש בנושא החינוך היקר לכולנו, קראתי השבת בעיון, את מאמרו של קלמן ליבסקינד, בנושא אדר כהן.

אותי הוא שכנע. ממליץ על המאמר:

קישור למאמר

האם על החינוך להיות חובה וממומן באמצעות המיסים -- לרבות האוניברסיטאות -- כפי שהוא כיום ?

התשובה לשאלה זו הופכת לברורה אם שואלים אותה באופן יותר קונקרטי וספציפי, כלהלן: האם יש לאפשר לממשלה להוציא ילדים בכוח מבתיהם, עם או בלי הסכמתם של ההורים, ולהעמידם בפני אימון ותהליכי חינוך על דעתם או שלא על דעתם של ההורים? האם יש להפקיע את עושרם של אזרחי המדינה על מנת להחזיק מערכת חינוך שהם אולי מאשרים או לא מאשרים, ולשלם עבור חינוכם של ילדים, וסטודנטים, לא להם? לכל אחד אשר מבין והוא מחויב בעקביות לעקרון של זכויות הפרט, התשובה היא בפירוש: לא.

לא קיימים יסודות מוסריים כלשהם לתביעה שהחינוך הוא זכות בלעדית של המדינה -- או לתביעה שזה נכון להפקיע את עושרם של אנשים מסוימים לתועלתם של אחרים, שאינם זכאים לו.

הדעה שהחינוך צריך להיות בשליטת המדינה היא עקבית עם תיאורית הממשל הנאצי או הקומוניסטי. היא לא עקבית עם התאוריה של הדמוקרטיה הליברלית.

ההשלכות הטוטליטריות של החינוך הממלכתי (מתואר באופן אווילי כ"חינוך חובה חינם") – כנ"ל של האקדמיה -- טושטשו בחלקן כתוצאה מהעובדה שבישראל, שלא כמו בגרמניה הנאצית או ברוסיה הסובייטית, בתי ספר פרטיים – וטרם ידוע אם גם החינוך מן הבית -- נסבלים על ידי החוק. עם זאת בתי ספר אלה והחינוך מן הבית קיימים לא בזכות אלא בחסד.

ועוד, העובדות נותרו כך: (א) על רוב ההורים נכפה ביעילות לשלוח את ילדיהם לבתי הספר הממלכתיים, היות ומוטלים עליהם מיסים על מנת להחזיק את בתי הספר האלה והם אינם מסוגלים לשלם את האגרות הנוספות הנחוצות על מנת לשלוח את ילדיהם לבתי ספר פרטיים או לקיים חינוך מן הבית; (ב) הסטנדרטים של החינוך, אשר שולטים בכל בתי הספר, נקבעים על ידי המדינה; (ג) הנטייה הגוברת בחינוך היא שהממשלה מפעילה שליטה, כל פעם יותר רחבה, על כל היבט בחינוך.

כאשר המדינה לוקחת על עצמה שליטה כספית על החינוך, זה מתאים באופן הגיוני שבהדרגה המדינה תתפוש שליטה על תוכן החינוך -- היות ועל המדינה רובצת האחריות לשפוט אם נעשה שימוש "סביר" בכספיה. אולם כאשר ממשל כלשהו נכנס לתחום הדעות, כאשר מתיימר להכתיב בסוגיות אשר להן תוכן אינטלקטואלי, זהו המוות לחברה החופשית.

ספרי חינוך הם בהכרח סלקטיביים, בנושא הספר, שפתו, ונקודת ראותו. כאשר ההוראה מנוהלת על ידי בתי ספר פרטיים, יהיו הבדלים ניכרים בין בתי ספר שונים; על ההורים לשקול מה הם רוצים שילמדו את ילדיהם, על ידי תכנית הלימודים המוצעת. ואז על כל אחד לשאוף לאמת אובייקטיבית . . . . לא יהיה בשום מקום שידול ללמד את "עליונות המדינה" כפילוסופית חובה. אולם כל מערכת חינוך בשליטה פוליטית תחדיר במוקדם או במאוחר את התורה של עליונות המדינה, תהיה זו הזכות האלוהית של המלכים או "רצון העם" ב"דמוקרטיה". ברגע שתורה זו מתקבלת, הרי שלשבור את טבעת-החנק של הכוח הפוליטי המופעל על חיי האזרחים הופך להיות משימה על-אנושית. הוא אוחז בציפורניו את גופם, רכושם, וראשם של האזרחים מילדותם.

הרמה הנמוכה המצערת של החינוך היום היא תוצאה, אשר ניתן לחזותה מראש, של מערכת בתי ספר הנשלטת על ידי המדינה. ביקור בבית הספר, במידה גדולה, הפך להיות סמל של מעמד ופולחן. יותר ויותר אנשים נרשמים לאוניברסיטאות – ופחות ופחות אנשים מסיימים אותן עם חינוך מתאים. מערכת החינוך שלנו היא כמו ביורוקרטיה עצומה, שירות ציבורי עצום, בה הנטייה היא לקראת מדיניות של לקחת בחשבון הכול אודות כישוריו של מורה (כגון מספר פרסומיו) למעט כושרו ללמד; ולקחת בחשבון הכול אודות כישוריו של התלמיד (כגון "כושר הסתגלותו החברתית") למעט יכולתו האינטלקטואלית.

הפתרון הוא להביא את תחום החינוך לשוק.

ישנו צורך כלכלי דחוף לחינוך. כאשר מוסדות החינוך נאלצים להתחרות אחד עם השני על איכות ההכשרה שהם מציעים -- כאשר נאלצים להתחרות על ערך אשר ייוחס לתעודות שהם מעניקים -- הסטנדרטים של החינוך בהכרח עולים. כאשר הם נאלצים להתחרות על שירותיהם של המורים הטובים ביותר, המורים אשר ימשכו את המספר הגדול ביותר של תלמידים, אז רמת ההוראה -- ומשכורותיהם של המורים -- בהכרח עולים. (היום, המורים המוכשרים ביותר עוזבים לעתים את המקצוע ועוברים לתעשייה הפרטית, בה הם יודעים שמאמציהם יתוגמלו טוב יותר). כאשר מאפשרים לעקרונות הכלכליים שהביאו את התעשייה ליעילות מופלגת לפעול בתחום החינוך, התוצאה תהיה מהפכה, בכיוון פיתוח וצמיחה ללא תקדים של החינוך.

יש לשחרר את החינוך משליטתה או התערבותה של הממשלה, ולהפכו למפעל פרטי נושא רווח, לא בגלל שהחינוך הוא בלתי חשוב אלא בגלל שלחינוך חשיבות מכרעת.

על מה שיש לקרוא תיגר זה על האמונה הרווחת שחינוך זה מין "זכות טבעית" -- למעשה, מתת מן הטבע. מתנות חינם כאלה אינן קיימות. אולם זה אינטרס של המדינה להזין הטעיה זו -- על מנת לפרוש מסך עשן מעל סוגיית: את החופש של מי יש להקריב, על מנת לשלם עבור "מתנות חינם" כאלה.

כתוצאה מהעובדה שהחינוך ממומן באמצעות מיסים כבר זמן רב כל כך, לרוב האנשים קשה לחשוב על פתרון אלטרנטיבי. אומנם אין דבר מיוחד בחינוך אשר מבדיל בינו לבין הצרכים הרבים האחרים של הבן אדם אשר מסופקים על ידי היזמה הפרטית. נניח שבמשך שנים רבות הממשלה הייתה לוקחת על עצמה לספק לכל האזרחים נעליים (בנימוק שנעליים הן צורך דחוף), ונניח שכתוצאה מכך מישהו היה מציע להעביר תחום זה ליוזמה הפרטית, ללא ספק היו אומרים לו בכעס: "מה! אתה רוצה שכל אחד חוץ מהעשירים ילך יחף?"

אולם תעשיית הנעליים עושה את עבודתה ביכולת גבוהה יותר אין שעור מאשר החינוך הממלכתי עושה את העבודה שלו.

מהעוסקים במקצוע הפדגוגיה, אפשר לצפות לתרעומת הנקמנית ביותר, עם כל כוונה להורידם מעמדתם הרודנית; היא תבוא לידי ביטוי בעיקר בתארים כגון "ראקציונית" במקרה המתון. למרות זאת, השאלה שיש לשאול כל מורה אשר אצלו מתעורר כעס כזה היא: האם הנך חושב שאיש לא יפקיד מרצונו בידיך את ילדיו וישלם לך על מנת שתלמד אותם? מדוע לעשוק את שכרך ולקבץ את תלמידיך בכפייה?

היי אברהם

אין לי כל ספק שיש לאדר כהן מעלות.

אבל בחירתו הייתה פוליטית ופיטוריו היו פוליטיים , בדיוק כמו פיטוריה של קודמתו.

אני לא מקבל התיחסות של איפה ואיפה.

או שנתריע נגד מינויים / פיטורים  פוליטיים כעיקרון , או שנקבל את הדברים , כשפעם הצד שלנו מרוויח או פעם הוא מפסיד.

כל התנהלות אחרת גובלת בצביעות .

באשר לדמוקרטיה וערכים הומאניסטיים - לא לומדים ערכים . חיים ערכים .

כל זמן שמערכת החינוך היא מערכת כוחנית , היררכית קיצונית , כשהילדים הם המעמד הנדרס וכמעט נטול השפעה לחלוטין על קביעת גורלו - כל השאר הם משחקי " כאילו , ו " נדמה לי " - אחיזת עיניים צדקנות והתחסדות מעוררת קבס.

אדר כהן איננו העניין , והוא ממש לא קו פרשת המיים.

יש עוולות הרבה יותר גדולים במדינה וקווי פרשת מים נחצים כאן מדי יום. במיוחד במערכת החינוך הבריונית .

הרבה יותר מפחידה אותי תרבות חוסר האונים והקומבינה הזעירה המפצה שפיתחנו בעניינים הרבה יותר חשובים , כמו מה קורה לילדנו במוסד בו הם מבלים חלק גדול מתקופת הכשרתם , בגיל כה פגיע ונוח להשפעה.

ולא מדובר כאן על "שיעורי אזרחות , או " שעורי אינטליגנציה רגשית " , אלא לשיעורים הקשים שהם חווים בכיתתם מידי מוריהם ועמיתיהם ללימודים , רגע רגע שעה שעה .

אני מודאג מהעובדה שרוב המבוגרים , המכונים אנשי חינוך , האמורים לשמש דוגמה ולהיות מנהיגים ומובילים  - הם אנשים מפוחדים , הנוהגים כאסקופה נדרסת , ושותפים להתנהלות מתעללת ומסרסת כלפי מי שהם אמורים לקדם .

אני מודאג משותפיהם הפעילים או הסבילים - ההורים , שלא קמו והשביתו את המערכת ואת המשק כולו , אלא פנו לדרך הקומבינה ( חינוך שחור , אפור , פרטי ) נוסח - אני את ילדי היצלתי . ו הם מזכירים לי את אותן דמויות עלובות המתוארות בשירו של ביאליק " בעיר ההריגה " שלא קמו להגן על עצמם ( אני מתנצל בפני אותם אנשי חינוך והורים שכן פעלו ופועלים לשינוי המצב מיסודו ) .

המקרה של אדר כהן , שפיטוריו כמו העסקתו , כמו התנהלותו שלו , כמו הספר שערך , שנויים במחלוקת - רחוק מליבי  , ולא הוא זה  המדיר שינה מעיני .

היציאה כביכול למאבק על העסקתו של אדר כהן היא מוצא נוח לחדלות אישים בפועל.

ביי

אלי

צטט: ישראל איגרא - isig 2012-08-13 23:13:35

איני מתיימר להיות מומחה לאזרחות, אך כמתעניין במתרחש בנושא החינוך היקר לכולנו, קראתי השבת בעיון, את מאמרו של קלמן ליבסקינד, בנושא אדר כהן.

אותי הוא שכנע. ממליץ על המאמר:

קישור למאמר

ישראל שלום. אני ממליץ לך לקרוא גם את הקישור הזה

http://m.ynet.co.il/Article.aspx?id=4268303

אולי זה ישכנע אותך שוב.