"הד החינוך" אוגוסט 2012, גיליון מיוחד

"עצות טובות להוראה" – דילמת הריבוי

ב"בדבר העורך" כותב יורם הרפז כך: "אז למה לבזבז גיליון שלם שלהד החינוך על טיפים, עצות והנחיות להוראה טובה? כי: 1) חרף כל ההבדלים במטרות ההוראה והשקפות העולם החינוכיות, יש כמה מטרות יסוד משותפות לכל ההוראה, למשל שהתלמידים יבינו את הנושאים הנלמדים וירצו ללמוד אותם וללמוד בכלל; 2) חרף כל ההבדלים בנסיבות שבהן מתרחשת ההוראה, יש דמיון בסיסי בין רוב בתי הספר, התלמידים והמורים". ובכן, ה"בזבוז" שעליו מצביע הרפז הוא מרתק, ו"שווה" לנו שראה אור. אבל – אליה וקוץ בה.

העידן הפוסט-מודרני הוא מבלבל ומביך עבור כולנו. הסיבה לכך היאריבוי המידע שמציף מכל עבר: חוות-דעת שניה, שלישית ורביעית ברפואה (מערבית או משלימה, בתוספת חיפוש עצמי באינטרנט); אין-ספור מותגים (בכל התחומים); אין-ספור מחקרים (כנ"ל); אין-ספור אתרי רשת (כנ"ל); ערוצי טלוויזיה; ועוד ועוד. "הד החינוך – עצות להוראה טובה" מתאפיין גם הוא בסינדרום הריבוי.

בגיליון  זה – שבשונה מאחרים, מוקדש כמעט כל-כולו לטיפים של חוקרים ושל מורים מהשטח – ישנן מאות עצות כיצד לנהל שיעור. הבעיה של המורה או המנהל/ת המבקשים להסתייע בעצות שלפניהם היא – מה לקחת מתוך השפע. אבל אתחיל לפי הסדר.

שלושה קטעים מוקדשים לפרופ' דניאל ווילינגהם, מומחה לקוגניציה: מאמר שלו, הסברים ויישומים מתוך ספרו וראיון איתו של העורך. ווילינגהם, כך נראה, שופע בטחון עצמי ושוחט פרות חינוכיות קדושות בזו אחר זו:

• "המוח שלנו עושה מאמץ להתנהל ללא חשיבה", הוא אומר, מה שסותר ידע קודם לגבי צורך קיומי של מוחנו בגירויים מתמידים.
• 
  
• הידע קודם לחשיבה ודורש תירגול. מדוע תירגול הוא תנאי הכרחי ללמידה וחשיבה יעילות? כיון שידע שתורגל היטב אינו זקוק למשאבים של "זיכרון העבודה" (מונח מרכזי בתיאוריה), הוא נהפך לאוטומטי ומפנה מקום למשימות חדשות.
• 
  
• חשיבת מומחים שונה מהותית מחשיבת תלמידים. האם אפשר ללמד תלמידים בבית-הספר לחשוב כמו מומחים? לא! החשיבה שלהם שונה באופן איכותי והידע שלהם מאורגן אחרת, ולכן המטרה להפוך תלמידים למומחים אינה מציאותית. יש לעשות הבחנה בין הבנת ידע לבין יצירתו: מומחים יוצרים, תלמידים מבינים. נסו להביא את התלמידים לכדי הבנת הידע שיצרו המומחים. הטענה הזאת של ווילינגהם היא מעניינת, חשובה – אבל בעייתית. מפאת קוצר היריעה, הדיון בה לא יוכל להתקיים במסגרת הסקירה הנוכחית.
• 
  
• "לילדים יש סגנונות למידה וחשיבה שונים ואינטליגנציות שונות. אם נוכל להתאים את ההוראה לסגנון ולאינטליגנציה של כל ילד היא תהיה יעילה יותר". ווילינגהם כופר באמירה הזאת ואף לועג לה. "היא רווחת מאד בקרב אנשי החינוך, אבל הבעיה היא שהיא אינה נכונה (סגנונות) או מפוקפקת (אינטליגנציות). אף לא מחקר מדעי אחד מבסס את קיומם של סגנונות למידה; והאינטליגנציות המרובות הן בסה"כ יכולות מוכרות לכל". ילדים לומדים וחושבים בדרכים דומות, וממילא אין מורה שיוכל להתאים שיעור לכל הסגנונות בו-זמנית. הוא מציין שתיאוריות פופולאריות אלה זרעו רגשות אשם במורים שלא הצליחו להתאים עבורן את דרך ההוראה שלהם. "אתם בסדר", מרגיע ווילינגהם.
• 
  

הסבריו של ווילינגהם מלווים בהרבה פרקטיקה של עשייה, עצות מעשיות מתוך התיאוריה. הארכתי בקטע זה כיון שהוא מרכזי בגיליון, אבל אחריו מגיעה שורה ארוכה של מומחים נוספים המשיאים עצות חשובות: כמו דאג למוב  (Lemov), מורה לספרות לשעבר, שעבר בכיתות רבות בארה"ב, ביצע הכללות וגיבש עצות מדברים שראה אצל מה שהוא מכנה "מורים אלופים", שגם להן מקדיש הגיליון מקום נרחב; ד"ר חזקיה (חזי) אהרוני ממכללת קיי מביא שורת הצעות כיצד לחזק את ההקשבה; ערן רון מציע דרכים "כיצד לשנות את התנהגות האדם בלי לפגוע ברגשותיו: אומנות המשוב הבין-אישי" (מתוך ספרו); ד"ר נאוה כהן, אדלריאנית, מציעה את "העידוד" כדרך לדרבן תלמידים, ומציגה עבורו היבטים שונים; ד"ר אסף זלצר מציג את המלצותיו ל"הוראה דיאלוגית", שבה המורה מקטין את נוכחותו בשיעור לטובת התלמידים; והמניין רק החל. לטעמי חסרה התייחסות לספר חשוב, שהופיע בעברית כבר ב-2008 – "פריצת דרך במוטיבציה" של ריצ'ארד לאבוי, שעוסק כולו בהנעה ללמידה. לאבוי ממפה במדוייק 8 גורמים שיוצרים מוטיבציה אצל ילדים (יש כאן ודאי פוטנציאל לעימות עם  ווילינגהם) ו-6 שיטות הוראה מתאימות. בהמשך מביא לאבוי המלצות לדרכים לעבוד עם סוגי הילדים וסוגי המוטיבציות שאיתר. מומלץ.

בהמשך, כצפוי וכראוי, מגיע החלק הממוחשב. ד"ר גילה קורץ, ראש התכנית לתקשוב ולמידה במרכז ללימודים אקדמיים אור יהודה, מביאה המלצות מפורטות ללמידה תקשובית. המלצותיה הקונקרטיות, המלוות בכתובות אינטרנט ספציפיות, מעניינות וחשובות. בהמשך מובאת התייחסות לאתר "בין הצלצולים", שבו מוצג סרטון עם הסבריה של צביה אלגלי, מומחית לתוכן ולתרבות דיגיטלית, מדוע מורים צריכים להיות בפייסבוק. ואילו דזירה פזממליצה על 5 אתרים ישראלים שכדאי למורים להכיר.

לבסוף מגיעה שורה ארוכה של מורים, שממליצים על הוראה מוצלחת פרי ניסיונם ופיתוחם האישי. כאמור, בסך-הכל מאות המלצות שונות. ועכשיו – לכי תבחרי... אני ממליץ למורה להחליט על 4-3 המלצות מועדפות בלבד, שאותן תיקח לעצמה מתוך השפע הרב. אגב, המלצות שונות חוזרות בדבריהם של מרואיינים שונים, וחשוב לראות את האופנים השונים בהם המלצות אלה מוצגות. והנה הבחירה שלי, שנאספה משלל הממליצים:

1. שליטה בכיתה;
2. למידה פעילה ומחוברת לתלמידים;
3. טיפוח ציפיות גבוהות מן התלמידים;
4. שימוש מושכל בטכנולוגיות.

בגיליון ישנם כמה מכתבים מעניינים למערכת, של פרופ' רמי יוגבופרופ' יזהר אופלטקה, המגיבים על דו"ח ה-oecd שהתפרסם בגיליון הקודם; מכתבה של המנהלת אורלי פרלמן על שילוב מחשבים בכיתות א'; ויעל גוראון הכותבת על לימודי האזרחות, שמצאו כר נרחב לשיעורים טובים כתוצאה מהתפתחויות חברתיות שליליות בישראל.

לבסוף מובא תרגום הרצאתו המרתקת של פרופ' רובין אלכסנדרבכנס של מכון ון ליר במאי 2012. אלכסנדר התייחס בדבריו לכך, שבמדינות רבות, ובמיוחד ב-34 חברות oecd, הפך העיסוק בהשוואת מערכות חינוך ותוצאות חינוכיות – לאובססיה פוליטית ותקשורתית של ממש. "אי אפשר להבין שום מדיניות חינוכית ושום פרקטיקה כיתתית", הוא מצטט את עצמו ממאמר שכתב ב-2001, "אלא בהתייחס למורשת הרעיונות והערכים, ההרגלים והמנהגים, המוסדות והשקפות העולם, שמבחינים מדינה אחת מרעותה". הוא יוצא בתוקף נגד פרוייקט פיז"ה, ומסכם את דבריו כך:  "נראה לי שבהלת פיז"ה, רגולציה המתבססת על תוצאות פיז"ה וצמצום המסגרות הראייתיות וההסבריות להשוואות הבינלאומיות, כולם ממחישים לא רק אובדן הרסני של שיקול דעת ואמון, אלא גם ירידה ניכרת בביטחון העצמי הלאומי. יתר על כן, הם מצמצמים את יכולתנו ללמוד מהשוואות בינלאומיות. המגמה מרוששת אפוא את החזון החינוכי שלנו".  נראה, שאלכסנדר מדבר היישר אל מה שקורה אצלנו ואל האופן שבו מוביל משרד החינוך הנוכחי את החשיבה החינוכית, המצפה עתה בקוצר רוח לראות מה הניבו ההשקעות הגדולות בהכנה למבחן פיז"ה 2012. מאמר חשוב, גיליון חשוב.