בית הספר הדמוקרטי סדברי ואלי מלמד אותנו, את כולנו, דבר אחד יותר מכל דבר אחר: ענווה. כל יום אנחנו מתעמתים עם הבורות שלנו, נאבקים בה, ומכבדים אותה.

הכול החל בלמידה על למידה. כאשר נכנסנו לחינוך לראשונה לפני שנים רבות, חשבנו שידענו משהו על כיצד אנשים לומדים.

אני זוכר בבירור את ניסיונות ההוראה הראשונים שלי באוניברסיטה. ידעתי את הנושא אשר היה עלי ללמד, וקראתי ספרים על פדגוגיה, פסיכולוגיה, והתפתחות. ישבתי ברומו של העולם – כל כך "מלומד", כל כך מסוגל לתת כל כך הרבה לתלמידי... 

המציאות באה במנות קטנות. ראשית כל, גיליתי שכל אותם הפנים, להוטים ושמחים למראה, אשר ישבו לפני, כיסו על שעמום עצום ואדישות. אחר כך גיליתי שהם לא הבינו את רוב הדברים אשר אמרתי. "הנה נקודה חשובה", הטעמתי בהדגשה מתהדרת, "והיא מאפשרת  לכם הבנה שאיננה בספרי הלימוד". אך אבוי, לשווא. כאשר דפי הבחינות חזרו, כל מה שראיתי הייתה הגרסה של ספר הלימוד שנלמדה בעל פה בקפדנות.

השתדלתי עוד יותר, קראתי עוד; מזלי לא השתפר. גיליתי שעמיתי כולם, נאבקו עם אותה הבעיה, אם בכלל היה איכפת להם. לאט לאט תפשתי שהתלמידים פשוט לא ילמדו מה שהם לא רוצים ללמוד, אפילו אם פיזזתי וכרכרתי לפניהם, פיתיתי או שיחדתי אותם, או איימתי עליהם. ואז גיליתי את האמת האיומה, שלמעשה איננו יודעים באמת כיצד אנשים לומדים, ללא כל קשר אם הם מעוניינים או לא מעוניינים בחומר הלמידה.

לפעמים, יש לי הרגשה שבתי הספר אשר סביבנו הם הדוגמה הטובה ביותר בעולם לאגדת בגדי המלך החדשים. שנה אחרי שנה, הם ממשיכים, וקוראים לעצמם ספקי ידע, ממציאי חינוך. כאשר כל היתר נכשל, שמים כסף, כמו פלסטר לרפא את הפצעים.

אולם זה בקושי משנה את המצב. ילדים ילמדו מה שילמדו, כאשר הם רוצים וכיצד שהם רוצים, ללא קשר כלשהו עם מאמצינו הנעלים.

בסדברי ואלי, אני רואה את האמיתה הזו בפעולה כל הזמן. מעולם לא הצלחתי לפענח את הסוד כיצד באמת הם עושים זאת.

בתור בית ספר, אנחנו איננו מעמידים פנים שאנחנו יודעים את מה שאיננו יודעים. תפקידנו הוא להיות בכוננות בזמן שהילדים, כל אחד ואחד מהם, בוחרים לעצמם את מסלוליהם המגוונים. אנחנו מעניקים סיוע כאשר מתבקשים לעשות כן. אנחנו עומדים מהצד כאשר איננו נחוצים.

ואיזה מגוון שאנו מוצאים באותם רצונות יפים שלהם! פיאג'ה, תודה בטעותך. שלבי למידה? צעדי תפישה אוניברסאליים? דפוסים כלליים ברכישת ידע? הבלים! 

אין שני ילדים אשר בוחרים באותו מסלול. מעטים דומים ולו במעט. כל ילד הוא כל כך ייחודי, כל כך יוצא מן הכלל, אנחנו מתבוננים בם ביראת כבוד ובענווה.

הילדים כולם, לומדים כל הזמן. החיים הם המורה הגדול ביותר שלהם. בעלי התארים, תואר ראשון (.B.A), תואר שני (.M.A), ותואר שלישי (.Ph.D) אשר בצוות, הם שחקני משנה. 

הילדים משתמשים בילדים אחרים, בספרים, במכשירים, ובמבוגרים, ככל שנראה להם נחוץ. הכלי העיקרי שלהם הוא סקרנותם, אשר דוחפת אותם למצוא, להיות בקיאים, להבין. 

הם לומדים לראות את העולם, מפני שהם מסתכלים, והם בתוכו. הם אינם יושבים כלואים בחדרים כל היום. 

הם לומדים ליצור קשר עם אנשים, כי הם במחיצתם של אנשים, מכל הגילים, כל היום.

הם לומדים לפתור בעיות, כי זה מחויב המציאות. "האחריות נעצרת פה", הראה השלט על שולחנו של הנשיא טרומן, ו"פה" זה מקומו של כל תלמיד. איש איננו יכול להפקיד ערבות עבורם.

התבוננות בילדים מלמדת אותי משהו חדש כל יום. למשל, אנשים אומרים: "תנו לילדים חופש לבחור את פעילויותיהם, והם תמיד יבחרו במסלול הקל. הם לעולם לא יפתחו אופי חזק כדי לעמוד מול הקושי". כאשר אנשים אומרים לי את זה, אני תמיד אומר לעצמי (ולפעמים גם  להם, בקול רם), "על איזה ילדים הסתכלתם לאחרונה?" 

זה בכלל לא מה שקורה במציאות. לרוב, ילדים בוחרים את המסלול הקשה ביותר. לא, זו לא הייתה טעות דפוס. כתבתי, "המסלול הקשה ביותר", והתכוונתי לזה.

אינני יודע באמת מדוע זה קורה, אולם אני רואה את זה קורה כל הזמן. כאילו ילדים רואים את נקודות התורפה שלהם כאתגר אשר פשוט יש להתמודד עמו.

כך, הילד הגמלוני עושה ספורט כל היום. הילד שפוחד ממתמטיקה לומד חשבון ואלגברה.  המתבודד מנסה להתחבר, החברותי לומד להיות לבד. כל סיפור הוא עלילת גבורה של מאבק עילאי ונחישות ברזל.

ישנו גם האילוץ של להיות בעל השכלה רחבה. "צריך להכריח אותם ללמוד מעט על הרבה דברים. על הילדים להיות חשופים בבית-הספר. אם תניחו להם, הם יהפכו לצרי אופק".

מעולם לא היה נראה לי הגיוני אף היבט מטענה זו. ראשית כל, ישנה היהירות שבדבר, לחשוב שאתה או אני או איזושהי סוללה של מומחים יוכלו לבחור מתוך האוקיינוס הרחב של הידע האנושי את השילוב הנכון של טיפות שעל כל אחד לגמוע. שנית, זוהי תמימות לחשוב שילדים בימינו, בארץ זו, בתקופה של אמצעי התקשורת ההמוניים אשר מפציצים אותנו, אינם חשופים יום ולילה ליותר ממה שאנחנו יכולים להעלות על דעתנו. אותם אנשים אשר מתלוננים על צרות אופקים יכולים למחרת להתלונן על חשיפת-יתר ועל עודף גירויים. ולבסוף, קיימת ההנחה שזה רע להיות צר אופק. רע למי למוצרט? לאיינשטין? לאחים ווילבור ואורוויל רייט? גיבורינו הלאומיים המפורסמים ביותר מהוללים על מסירותם בעלת התכלית האחת לרעיון מסוים זה או אחר. האם זה מה שנקרא להיות בעל השכלה רחבה?

הכול חוזר לענווה. החכם ביותר מביננו הוא רק טיפ טיפה פחות טיפש מהטיפש ביותר שבנינו. הניחו לילדים להיות. הם ילמדו כל מה שעליהם ללמוד, ויותר מזה, אם לא נתערב, אלא אם כן וכאשר הם יפצירו בנו לעשות זאת, ורק אז.

["למידה", "סוף-סוף חופשי, בית הספר סדברי ואלי", דניאל גרינברג, 1987.] 

מדוע ללכת לבית הספר?

לאנשים אשר אוהבים לחשוב בעצמם על השאלות החשובות בחיים מראשיתן ועד סופן, בית-הספר עליו אני מדבר עומד כקורא תיגר לתשובות המקובלות.

היסודות האינטלקטואליים 

המשפט הראשון אשר צץ בראשנו הוא: "הולכים לבית-הספר כדי ללמוד". זו המטרה האינטלקטואלית. היא באה לפני כל האחרות. עד כדי כך, ש"לקבל חינוך" מתפרש כ"ללמוד" --  צר במקצת, כמובן, אולם מבהיר את העדיפויות.

אם כן מדוע אנשים אינם לומדים יותר בבתי-הספר היום? מדוע כל התלונות? מדוע ההוצאות הנראות כאין-סופיות רק כדי לטחון מים, שלא לדבר על התקדמות? 

התשובה היא פשוטה עד כדי מבוכה. בתי-ספר היום הם מוסדות בהם "ללמוד" מתפרש כ"ללמד אותך". רוצים שהאנשים ילמדו? תלמדו אותם! רוצים שילמדו עוד? תלמדו אותם עוד! ועוד! תעבידו אותם קשה יותר. תתרגלו אותם זמן ארוך יותר.

אולם למידה היא תהליך שאתה עושה, לא תהליך אשר עושים לך! זה נכון לגבי כולם. זה בסיסי.

מה מביא את האנשים ללמוד? מצחיק שמישהו ישאל. לפני יותר מאלפיים שנה, אריסטוטלס פתח את ספרו החשוב ביותר עם התשובה המקובלת באופן אוניברסלי:"בני אנוש הם סקרנים מטבעם". דקרט העמיד את זה אחרת במקצת, גם בתחילת עבודתו החשובה ביותר: "אני חושב, לכן אני קיים".ללמוד,לחשוב,להשתמש בשכלך בצורה פעילה -- זו המהות להיות בן-אנוש. זה טבעי.

טבעי יותר אפילו מהדחפים הכבירים -- רעב, צמא, מין. כאשר הנך שקוע במשהו -- מילת המפתח היא "שקוע" -- הנך שוכח את כל הדחפים האחרים עד שהם מכניעים אותך. אפילו חולדות עושות זאת, כפי שהוכח כבר לפני זמן רב.

מי היה חושב לאלץ אנשים לאכול, או לשתות או לעשות מין? (אינני מדבר, כמובן, על אנשים אשר לוקים באי-יכולת מסוימת שמשפיעה על הדחפים שלהם; כמו כן דבר ממה שאני כותב פה על החינוך איננו מכוון להתאים לאנשים בעלי מגבלה ו/או פגם שכלי כלשהו אשר אפשר ויש צורך לטפל בהם באופן מיוחד, בדרכי הפרקטיקה הרפואית). איש איננו דוחף את הפרצופים של האנשים לתוך קערות אוכל, כל שעה מידי שעה, על מנת להבטיח שיאכלו; איש אינו כולא אנשים עם בן/בת זוגם, שמונה פעמים ביום על מנת להבטיח את הזדווגותם.

האם זה נשמע מגוחך? אז עד כמה יותר מגוחך הוא, לנסות להכריח אנשים לעשות מה שמעל לכל דבר אחר בא להם בצורה הטבעית ביותר! וכל אחד יודע עד כמה נפוצה ברבים היא הסקרנות המכניעה זו. כל הספרים על גידול ילדים מאריכים בהוראות להורים כיצד להחזיק את הילדים רחוקים מדברים -- במיוחד מרגע שהם ניידים. אין אנו נוהגים לדחוף את בני השנה שלנו לחקור. להפך, אנו מושכים לעצמנו בשערות כאשר הם הורסים לנו את הבית, אנו  מחפשים דרכים לרתום אותם, לכלוא אותם ב"לולים". וככל שהם יותר מבוגרים, ביותר קלקלות הם מעורבים. האם אי-פעם התעסקת עם ילד בן עשר? עם מתבגר?

אנשים הולכים לבית-הספר ללמוד. על מנת ללמוד, יש להניח להם לנפשם ולתת להם זמן. כאשר הם זקוקים  לעזרה, יש להעניק להם אותה, אם אנחנו רוצים שהלמידה תתנהל בקצב הטבעי שלה. אולם אל תטעה: אם מישהו נחוש ללמוד, הוא יתגבר על כל מכשול וילמד למרות הכל, לכן אינך חייב לסייע. סיוע רק מזרז במקצת את התהליך. להתגבר על מכשולים היא אחת הפעילויות העיקריות של הלמידה. זה לא מזיק להשאיר כמה מהם.

אולם אם אתה מפריע לבן-אדם, אם הנך עומד על כך שהוא יפסיק את הלמידה הטבעית שלו ובמקומה יעשה מה שאתה רוצה שהוא יעשה, בין 9:00 בבוקר עד 9:50 ובין 10:00 בבוקר לבין 10:50 וכן הלאה, לא רק שהוא לא ילמד מה שהוא משתוקק ללמוד, אלא שהוא גם ישנא  אותך, הוא ישנא את מה שהנך מאלץ אותו לעשות, ויאבד כל חשק ללמוד, לפחות באופן זמני.

כל פעם שהנך חושב על שיעור באחד מבתי-הספר אי-שם, תדמיין לעצמך את המורה דוחף תרד וחלב וגזר ונבטים (כל הדברים הטובים האלה) לתוך גרונו של כל אחד מתלמידיו עם משחולת ענקית. 

בית-הספר עליו אני מדבר נותן לתלמידיו להיות. נקודה. בלי אוליים. בלי יוצאים מן הכלל. המבוגרים מסייעים אם הם יכולים כאשר הם מתבקשים לעשות כן. אולם לעולם אינם מפריעים בדרכם. אנשים הולכים לבית הספר קודם כל כדי ללמוד. וזה מה שהם צריכים לעשות, כל יום, כל היום.

היסודות המוסריים   

כעת אנחנו מגיעים לנושא רגיש. על בתי-הספר להפיק אנשים טובים. זה כל כך מובן מאליו כמו -- אימא ועוגת תפוחים.  כמובן, אין אנו רוצים שבתי-ספר יפיקו אנשים רעים. כיצד להפיק אנשים טובים? ופה הקושי. הייתי מעז לומר שלמעשה איש איננו יודע את התשובה, לפחות ממה שאני רואה מסביבי. אולם לפחות אנחנו יודעים משהו על הנושא.  אנחנו יודעים, וידענו (שוב פעם) משכבר הימים. המרכיב החיוני לעשייה המוסרית; המרכיב אשר בלעדיו המעשים הם נטולי-מוסר במקרה הטוב, ובלתי-מוסריים במקרה הגרוע,

המרכיב הוא אחריות אישית. 

כל התנהגות מוסרית טומנת בחובה הנחה קודמת זו. על מנת להיות מוסרי עליך להיות מסוגל לבחור מסלול איזשהו ולקבל על עצמך אחריות מלאה על הבחירה ועל תוצאותיה. אינך יכול לטעון שהנך כלי סביל בידי הגורל, בידי אלוהים, בידי אנשים אחרים, בידי כוח עליון; טיעון כזה הופך מיד את כל ההבדלים בין טוב לרע לריקים מתוכן וחסרי משמעות.  החומר אשר קיבל צורה של הכד היפה ביותר בעולם איננו יכול לטעון לסגולה.

תורת המוסר מתחילה בהנחה שאדם אחראי למעשיו. זה דבר נתון. בתי-ספר אינםיכולים לשנות זאת או להפחית ממנו.  בתי-ספר יכולים, לעומת זאת, להכיר בדבר או להכחישו.

לדאבוננו, למעשה כל בתי-הספר היום בוחרים להכחיש שלתלמידים יש אחריות אישית למעשיהם, אפילו בזמן שהמנהיגים של בתי-הספר האלה משלמים מס שפתיים למושג. ההכחשה היא משולשת: בתי-הספר אינם מאפשרים לתלמידים לבחור את דרך פעולתם במלואה;  הם אינם מאפשרים לתלמידים לצאת לדרך, לאחר שנבחרה; ואינם מאפשרים לתלמידים לשאת בתוצאות הבחירה, ברגע שנעשתה ובתוצאות הפעולה ברגע שבוצעה. חופש בחירה, חופש פעולה, חופש לשאת בתוצאות הבחירה והפעולה – אלה הם שלשת מרכיבי החופש אשר מהווים את האחריות האישית.

זה לא חדש שבית-הספר מגביל, כעניין של מדיניות בסיסית, את חופש הבחירה והפעולה. אולם האם זה מפתיע אותך שבית-הספר מגביל את החופש לשאת בתוצאות של מעשינו? אין זה צריך להפתיעך. זה הפך להיות עקרון של החינוך המודרני שנפש התלמיד ניזוקה במידה והיא מוכה על ידי שתי הרעות החולות: הצרה והכישלון. "הצלחה מצמיחה הצלחה" היא השיבולת היום; עידוד, להקל על האדם המדוכא, למנוע כשלנות מאכזבים, הרשימה ארוכה. 

אין זה פלא שבתי-הספר שלנו אינם מצטיינים בחינוכם המוסרי. הם מתרצים את כישלונותיהם באומרם שהחינוך המוסרי שייך לבית. כמובן שהוא שייך לשם. אולם האם זה מוציא אותו מרשות בית-הספר?

בחזרה לדברים הבסיסיים. בבית-הספר עליו אני מדבר שלשת מרכיבי החופש פורחים. האחריות קיימת אצל כל אחד.  האחריות היא אוניברסלית, תמיד-נוכחת, אמתית. אם יש לך ספקות, בוא ותתרשם בבית-הספר. תביט בתלמידים בפעולה. תלמד את מערכת השיפוט. תהיה נוכח בסיום הלימודים, בו על התלמיד לשכנע את עמיתיו שהוא מוכן להיות אחראי על עצמו בקהילה בכללותה, בדיוק כפי שהוא היה בבית-הספר.

האם בית-הספר עליו אני מדבר מפיק אנשים טובים? חושבני שכן. וגם אנשים רעים. אולם גם הטובים וגם הרעים הפעילו אחריות אישית למעשיהם כל הזמן, והם מודעים לכך שהם חייבים בדין וחשבון מלא למעשיהם. זה מה שמבדיל את בית-הספר עליו אני מדבר מהאחרים.

הבחינה היא ברוב המקרים מיותרת; שיתוף הפעולה הוא ברוב המקרים חיוני.

צטט: liordagan 2012-08-30 13:26:11

לגבי טוהר הבחינות - בעיניי אין כאן סתירה עם שיתוף פעולה. יש כל כך הרבה דרכים והזדמנויות לשיתוף פעולה, כך שאם לא יהיה שיתוף פעולה במבחן, זה לא נראה לי משהו שמעלה או מוריד. כאשר אני הייתי מורה בבי"ס עודדתי שיתופי פעולה, אבל... לא בבחינה! הבחינה היא באמת "כל תלמיד לעצמו". כך זה, אם אני לא טועה, לא רק בביה"ס - למשל, חשוב שרופאים יידעו לשתף פעולה אלה עם אלה ועם האחים והעובדים האחרים, אבל עדיין - מצופה מכל רופא שיידע את תפקידו, מכל אח שיידע את תפקידו על בוריו, וככל הידוע לי, בחינות סיום לכל תפקיד אתה עושה לבדך. כך גם בחשמלאות, נהיגה, ואני לא רואה מדוע זה לא יהיה כך גם במתמטיקה, לשון וכו'. מה-גם שבהקשר של בחינות, "שיתוף הפעולה" שאתה מדבר עליו הוא לא באמת שיתוף-פעולה, אלא סתם העתקה.

היסודות החברתיים 

לפני זמן מה הפך להיות אפנתי לבקש מבתי-הספר שלנו לדאוג לאיקלום החברתי של התלמידים. תלמדו אותם להסתדר. תשחררו את החברה שלנו מאנשים בלתי מתאימים ובלתי מסוגלים מבחינה חברתית על ידי כריתתה של הבעיה בניצניה, בבית-הספר. שאפתני? אולי. אולם, כמה רבים הם האנשים אשר נאבקו עם הדיווחים של בית-הספר על התאמתם והסתגלותם או חוסר התאמתם וחוסר הסתגלותם החברתית שלהם עצמם או של ילדיהם!  מוזר, הלא כן, כמה קשות אנשים דופקים לעתים את מה שהם עושים? אני מתכוון, לנסות שהאנשים יהיו חברתיים זה מספיק קשה;  אולם נראה שבתי-הספר באופן כמעט שיטתי יצרו דרכים להכשיל מטרה זו.

קחו הפרדה גילית, לשם ההתחלה. איזה גאון הביט סביבו והעלה את הרעיון שלהפריד אנשים באופן חד לפי גילים הוא דבר בעל משמעות? האם הפרדה כזאת קיימת באופן טבעי היכן שהוא? בתעשייה, האם כל הפועלים בני ה-21 שנים עובדים בנפרד מבני ה-20 או מבני ה-23 שנים? בעסקים, האם ישנם חדרים נפרדים למנהלים בני 30 ולמנהלים בני 31 שנים? האם בני שנתיים מתבדלים מבני שנה ומבני שלש שנים במגרשי המשחקים? היכן, היכן עלי האדמות נברא הרעיון הזה? האם יש דבר המזיק יותר מבחינה חברתית מלהפריד ילדים לפי שנתונים במשך ארבע עשרה -- לעתים שמונה עשרה -- שנה?

או קחו את ההפרדה לעתים תכופות לפי מין, אפילו בבתי-הספר של החינוך המעורב (בנים-בנות), למגוון פעילויות. או הפער העצום בין ילדים ומבוגרים (האם הבחנתם פעם כמה אוניברסלי הוא עבור ילדים שלא להביט על המבוגרים בעיניים?).

וכעת הבה נציץ במצב החברתי אשר נוצר עבור ילדים בתוך קבוצת הגיל שלהם עצמם. אם בתי-הספר עושים לכמעט בלתי אפשרי לבן ה-12 שנה ליצור קשר באופן נורמלי ואנושי עם בני ה-11 שנה, בני ה-13 שנה, עם מבוגרים, וכד', מה בקשר לבני ה-12 שנה האחרים?

אין לנו מזל כזה. צורת הקשר העיקרית והכמעט בלעדית אשר בתי-הספר מטפחים בין ילדים מאותה כיתה היא -- תחרות! תחרות עד כדי שחיטה. מסדר-הניקור הוא כולם עם כולם (מסדר הניקור - הדפוס הבסיסי של הארגון החברתי בתוך להקת עופות בו, כל עוף מנקר עוף אחר הנמוך בסולם בלי חשש ממעשה גמול, ונכנע לניקורו של עוף ממעמד גבוה יותר). מיהו טוב יותר ממי, מי יותר פיקח, מהיר, גבוה, נאה -- וכמובן מי יותר גרוע, טיפש, אטי, נמוך, מכוער.

אם אי-פעם עוצבה שיטה ביעילות בכדי להפיק אנשים תחרותיים, נתעבים, חסרי- ביטחון, פרנואידים, בלתי מתאימים מבחינה חברתית, בתי-הספר הנוכחיים הצליחו בכך. 

בחזרה לדברים הבסיסיים.

בעולם המציאות, התכונה החברתית החשובה ביותר לחברה יציבה ובריאה היא שיתוף הפעולה. בעולם המציאות, צורת התחרות החשובה ביותר היא: נגד עצמך, נגד יעדים הנקבעים על ידי ועבור מישהו כדי שישיגם הוא בעצמו. בעולם המציאות, תחרות בין-אישית לשם התחרות עצמה, מוכרת באופן נרחב כמחוסרת-תכלית והרסנית -- כן, אפילו בחברות עסקיות גדולות ובספורט.

בעולם המציאות, ובבית-הספר עליו אני מדבר, שהוא  בית-ספר עבור עולם המציאות.

"....לעיתים קרובות התרופה הכי טובה היא מנה גדושה של שעמום..."   

[. . .] 

במשך שנים, תחת ההשפעה המתפשטת של הסלנג החינוכי הנפוץ, בית-הספר סדברי ואלי נאבק עם השאלה, "האם ילדים קטנים או ילדים חלשים אינם זקוקים לטיפול מיוחד" הם היו חברים מהמנין של אסיפת בית-הספר, היתה להם זכות הצבעה, הם היו נתונים לאותם הכללים כמו כל אחד אחר. אולם, האם הם לא היו איכשהו גם מיוחדים במקצת האם לא היה נחוץ להם טיפול נוסף איזשהו?

אספת בית-הספר בילתה שעות בדיונים על נושא זה, נתנה לו מנוחה במשך שנים אחדות, וחזרה אליו, נתנה לו מנוחה, ושוב טיפלה בו. אולם כמה שלא ניסו, לעולם לא הצליחו למצוא דרך לטפל בגיל מסוים או מצב מסוים בצורה שונה מגיל אחר או מצב אחר. עקרונותיהם לא איפשרו זאת, ולמציאות החיים בבית-הספר לא היו תימוכין לדבר.

בקיצור, בבית-הספר סדברי ואלי מתייחסים לילדים כמו אל מבוגרים. (1)

[. . .]

התלמידים המבוגרים הם סיפור אחר. הם באים אלינו במגוון דרכים, והם מציבים בפנינו סדרה מלבבת של אתגרים. 

אחדים מהם נמצאים בבית-הספר כל תקופת לימודיהם. אחרים, אולי הרוב, עוברים אלינו מבתי-ספר אחרים. בדרך כלל, אפשר לחלק את אלה העוברים אלינו לשתי קבוצות: אלה שהיו מוצלחים (תלמידים עם ציונים גבוהים) במקום אחר אם כי לא היו מאושרים, ואלה שהיו במלחמה עם בתי-הספר הקודמים שלהם ("עושי-צרות"). לפעמים, יש מישהו שהוא שני הדברים גם יחד.

אילו משני הסוגים היית מעדיף ? הניסיון לימד אותנו דברים מוזרים. 


סם הגיע לסדברי ואלי בגיל 16, מחוסר-תאום עם העולם. במשך שנה, הוא ישב לו בערפל של עשן וחוסר מעש. אנשים אשר הכירוהו תהו איזה סוג בית-ספר ייקח אותו. 

לאחר זמן מה, הוא התיישב בתוך עצמו והחל לתכנן את חייו. בסוף שנתו השנייה, הוא סיים את לימודיו והמשיך למכללה. רצף של הרפתקאות, לרבות יבואן של אבני-חן נדירות, הביאו אותו לבסוף למכללה ולבית-הספר לרפואה-כירופרקטית. היום הוא כירופרקט מאד מוצלח עם פרקטיקה פרטית משגשגת. 

סם היווה חדשות לא טובות בכל בית-ספר בו שהה לפני סדברי ואלי. אצלנו, אפילו בשנתו הראשונה, תמיד היה לו מזג-מתוק. ככל שהאור חזר לעיניו, הוא מצא כל מיני דרכים לשפר את החיים בבית-הספר ולסייע לתלמידים אחרים להסתגל. 


רוברט, בגיל 14, היה מדוכא ומרוחק טיפוסי. אלכוהוליסט, תמיד בבעיות עם הרשויות -- כל אחד אשר הכיר אותו ניבא לו חיים עלובים ומיתה מוקדמת. 

הוא בילה עימנו ארבע שנים, ובהדרגה שיקם את חייו. במשך השנים הוא למד לדבר ולהביע את עצמו, לפעמים באריכות מפתיעה. הוא החל לקרוא, לשחק, ולהרגיש טוב יותר בנוגע לסיכוייו. באטיות, הוא למד להתעלל פחות ופחות בגופו, ולבסוף למד לדאוג לבריאותו. 

כאשר עזב, היה רוברט בדרך לקריירה בשרות הציבור, בשטח הפרה-רפואי. אחרי אימון רב, הוא היה לראש צוות הצלה פרה-רפואי. מאוחר יותר, הוא הלך לבית-הספר לסיעוד והיה לאח רשום. 

בבית-הספר, רוברט היה תמיד נעים-הליכות, תמיד פתוח. הוא התחיל בנסיגה קטטונית כמעט, והפך במשך השנים לחברותי וידידותי. הוא אף פעם לא היווה בעיה עבורנו. 


שנה אחרי שנה הם מגיעים: השברים הצפים והמטען העודף של החברה, ילדים אשר כמעט כולם ויתרו עליהם. גונבי מכוניות, משחיתים, מכורים לסמים, אלכוהוליסטים, עם פחד בית-ספר, אנטי-חברתיים מכל הסוגים, שנזרקו מכל בית-ספר קודם או התנגדו באלימות לבקר בבית-הספר בכלל. כולם מקבלים את אותו היחס בסדברי ואלי. הם מקבלים את החופש שלהם בחזרה, והאחריות, המטילה אימה, לשלוט בגורלם הם. אין איש שיחזיק אותם. 

במהרה, המסר משתקע. החופש, האווירה הפתוחה, הידידות האוניברסאלית, עירוב הגילים, הכול מתאחד כדי להקל על חזרתם למציאות. כאשר בית-הספר נפתח לראשונה, התהליך היה לוקח הרבה זמן, לעיתים שנה או שנתיים. עם חלוף הזמן, דור אחרי דור של תלמידים בני-עשרה מבוגרים יותר העבירו את המסר, והפכו למסייעים בקליטת תלמידים חדשים. היום, תהליך הגילוי העצמי מתחיל קודם ומתקדם מהר יותר. 

אולי הדוגמה הקיצונית ביותר אשר הייתה לנו, הייתה סטלה, אשר בגיל 14 הייתה מרשעת ועושה צרות כזאת בבית-הספר שלה, שועדת בית-הספר בעיר מגוריה הצביעה בעד לשלם עבור שכר הלימוד שלה בסדברי-ואלי, למרות שהדבר היה בניגוד לחוק המדינה. הם לא יכלו להפטר ממנה מספיק מהר, כפי שהם רצו. כל שנה הייתה באה משלחת מהעיר לראות אם אנחנו עדיין קיימים, ואם סטלה עדיין פוקדת את בית-הספר. 

לקח קצת זמן, אולם לאחר זמן מה היא התעמתה עם עצמה. כשהגיע זמנה לעזוב, היא הייתה בדרך להיותה תלמידת מכללה מצטיינת, תואר שני בפסיכולוגיה, ומחברת ספרות דמיונית פורייה. 


לגבי דדנו, הסטלות והרוברטים והסמיים הם חלק מדפוס מסוים. אני זוכר את הימים הראשונים של בית-הספר, בזמן שהתקיימה אסיפת בית-הספר, כאשר חבורה של תלמידים מוצלחים בעלי ציונים גבוהים התחילה להתלונן מרות על האחרים, באומרם שהם אזרחים עלובים שלא היו צריכים להיות בבית-הספר. "אנחנו באים לאסיפות בית-הספר, עוזרים בכל דרך אפשרית; אנחנו סוג התלמידים שאתם רוצים. האחרים מתנהגים רע, מבלים בנוחיות כל היום ומתרחקים מכל חובה אזרחית". אני זוכר את עצמי נושם עמוק, ואומר להם "´החבר´ה הרעים´ האלה יודעים יותר על בית-הספר מכם. הם נאבקים על חייהם, ולעת עתה, זו מספיק עבודה עבורם. אתם חבר´ה שכל כך עסוקים בניסיון לרצות כל אחד אחר, שלא התחלתם אפילו להכיר את עצמכם". 

העובדה היא, ש"עושי-הצרות" מצליחים נהדר בסדברי ואלי, כמעט ללא יוצא מן הכלל, ותמיד אם הוריהם תומכים בהם. הסיבה היא פשוטה יחסית: עצם העובדה שהם עושים-צרות מעידה על כך שהם לא ויתרו על המאבק. ככל שאנשים ניסו כפי שקורה, לשבור את הילדים האלה, לתקן אותם, לגרום להם להתאים לתבנית הכללית, הם המשיכו במאבק ולא נכנעו. יש להם אומץ לב, עוז רוח. נכון, האנרגיה שלהם מופנית לעיתים לפעילויות של הרס-עצמי; אולם אותה אנרגיה, ברגע שהיא משתחררת מהמלחמה נגד עולם מדכא, היא יכולה להיות מופנית במהירות לבניית עולמם הפנימי, ואפילו לבניית חברה טובה יותר. אחד אחרי השני, תלמידים אלה תרמו רבות לשיפור איכות החיים בבית-הספר. 


אבוי, לתלמידים מהסוג של בעלי הציונים הגבוהים יש זמנים קשים יותר. הם כל כך רגילים לרצות את מוריהם, שהם אבודים כאשר הם רק מגיעים לכאן. "את מי יש לרצות פה?" הם תוהים. לעיתים הם מנסים את אנשי הצוות, אשר נדמים בעיניהם למורים בבית-הספר הישן שלהם. אין סיכוי. הצוות פה איננו מחלק כוכבי זהב. לאן ללכת משם? 

זו הסתגלות כואבת. לא קל לגלות שכל אחד אחר בבית-הספר הוא פיקח, ערני, וזריז ושנון. למאבק להיות "הטוב ביותר בכיתה" אין משמעות בסדברי ואלי, אין לו מסגרת. 

ילדים אלה, לא "עושי-הצרות", הם הקורבנות האמיתיים של החברה. אחרי שנים של התאמה לסמכות החיצונית, הם איבדו מגע עם עצמם. הניצוץ נעלם מעיניהם והצחוק נעלם מנשמותיהם. הם אינם הורסים, אך גם לבנות אינם יודעים. עבורם, החופש הוא מפחיד. אין איש שיאמר להם מה לעשות. 

ה"ריפוי" הוא קשה, וממושך. זה לא תמיד עובד. לעיתים קרובות התרופה הכי טובה היא מנה גדושה של שעמום. ללא מנהל-תכניות שיארגן את פעילויותיהם, התלמידים האלה נסוגים, לעיתים, למצב של חוסר-מעש עמוק. באופן קבוע, אנחנו אומרים להם שכאשר השעמום הופך בלתי נסבל, הם יקומו, מתוך ייאוש מוחלט, ליצור את המסגרת שלהם. זה קורה, במוקדם או במאוחר, אולם איזה מחיר על ה"ילדים הטובים" המסכנים האלה לשלם עבור הכנעתם הקודמת ! 


בני-העשרה הנמצאים בסדברי ואלי מתחילת לימודיהם לא שייכים לאף אחת מהקבוצות האלו. הם בני-המזל, ואפשר לראות זאת על פניהם. הם מרגישים טוב עם עצמם ועם סביבתם, הם מסוגלים להתמודד עם העליות ועם הירידות של החיים בלי לאבד את הראייה של היעדים שלהם. 

בהיבט מסוים, איננו יכולים לנצח. מחד, אנשים מסתכלים על התלמידים שלנו בפעולה ואומרים, "אתם אוספים את השמנת. לא פלא שסוג זה של חופש עובד על הילדים האלה. זה היה חסר תועלת לילד ממוצע". מאידך, אנשים מסתכלים על קבלת התלמידים הפתוחה ועל אחדים מהתלמידים אשר קיבלנו, ואומרים, "זה בית-ספר ל ´פסולים´. הוא פשוט איננו מתאים לילדים נורמאליים". השמנת, הפסולים, הממוצע... 

איננו יכולים לנצח, אם כי בדרך כלל אנחנו מנצחים. ילדים חזקים, ילדים חלשים, ילדים טובים, "עושי-צרות". הכול נובע מהיחס אל כל אחד באותה הדרך, כאנשים אחראים, הנושאים את משאם הם. אין נוסחת פלא, אין תחבולת ריפוי, אין טכניקת קסמים. לכל אחד בתוכו יש המשאבים הנחוצים להתמודד עם החיים. בסדברי ואלי, הם חופשיים לגלות אותם ולהשתמש בהם.

המתכון הוא פשוט: מידה אחת של חופש, מידה אחת של כבוד, מידה אחת של אחריות, מידה אחת של תמיכה ומידה אחת של סבלנות. לערבב הכול ביחד ולתת לו לנוח עד שהוא מוכן. כל טבח-ראשי יכול להעתיקו באותה מידה של הצלחה.

[ פרק 32, "ילדים טובים" ו"עושי-צרות", סוף-סוף חופשי, בית-הספר סדברי ואלי , דניאל גרינברג ]

["Good Kids and Troublemakers," Free at Last, The Sudbury Valley School (Pdf), 1987.] Full free text - ספר שלם בחינם (Viewer). 

----------------------------------------- 

(1) קטע מתוך: פרק 31, "ילדים קטנים", סוף-סוף חופשי, בית-הספר סדברי ואלי , דניאל גרינברג.