לפני מס' שבועות פורסמה סקירה חדשה של גלובס מחקרים ו- pwc בנושא מפת הסיכונים של החברות הגדולות בישראל.
את המחקר הוביל רו"ח אייל בן אבי, שותף ואחראי ניהול סיכונים ואקטואריה בקבוצת הייעוץ Israel PwC.
במסגרת הסקירה הרכיבו צוות המחקר מדגם של חברות ציבוריות הכלולות במדד ת"א 100 , ניפו מתוכן את הדואליות והפיננסיות ואח"כ יצרו מילון סיכונים אחיד אשר סיווג את הסיכונים למשפחות: אסטרטגיים, פיננסיים, תפעוליים, ציות ורגולציה. ריכזו את נתוני החברות מהדוחות במטרה להציג באופן גרפי את משפחות הסיכונים שלעיל ולזהות את המהותיות של כל סיכון והאבולוציה שלו על פני הזמן.
את הסקירה אפשר לקרוא בקישור הבא:
http://wink.globes.co.il/globes/Newsletters/pdf/riskmanagement2012.pdf
וכתבה עם רו"ח אייל בן אבי בנושא הסקירה אפשר לקרוא בקישור הזה:
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000773523
הרעיון והניסיון למפות את תפיסת הסיכונים של החברות המרכזיות בישראל לכשעצמו הנו רעיון מעניין וניתן ללמוד ממנו המון בהקשר של תפיסת הסיכון והדיווח עליו ע"י החברות בעיקר בתקופה הנוכחית.
עם זאת לאחר קריאת הסקירה והכתבה לתחושתי ישנו "פיספוס" במתודולוגיה שבחרו כותבי הסקירה ובאופן הצגת המסקנות מהנתונים:
במסגרת העבודה בחרו הכותבים כפי שצויין לעיל לסווג את הסיכונים לפי 4 קבוצות ("משפחות הסיכון"): סיכונים אסטרטגים, סיכונים פיננסים, סיכונים תפעוליים, וסיכוני רגולציה וציות.
סיווג כזה כפי שבוצע, הפריד וצמצם את קטגורית הסיכונים האסטרטגים, במסגרת הגדרת קטגורית הסיכונים האסטרטגים נכתב בסקירה כי "סיכונים הנחשבים לאסטרטגים הם, בין השאר, סיכוני תדמית, לקוחות, מתחרים ופיתוח מוצרים וכדומה".
מכאן עולה השאלה האם סיכון פיננסי שהוגדר בסקירה כקטגוריה נפרדת אינו יכול להיות סיכון אסטרטגי?
האם לדוגמא החוסר שקיים כיום לקבוצת אי די בי במקורות הון למימון החובות של הקבוצה שעלול לעלות לה בפירוק הקבוצה או החוסר שקיים לאילן בן דוב במקורות הון למימון עסקת פרטנר שיעלה לו בהפסד השליטה על החברה אינם מהווים סיכון אסטרטגי על חברות אלו ובעליהן?
הן סיכונים פיננסים, הן סיכונים תפעוליים, הן סיכוני רגולציה וציות כולם יכולים להתפתח ולהיות סיכון אסטרטגי. יתרה מכך מעבר לקטגוריות הנ"ל כל סיכון שבניתוח החברה יכול לפגוע ביעדיה הנו סיכון בעל פוטנציאל אסטרטגי, לכן בראייתי הפרדת ה"סיכונים האסטרטגים" לקטגוריה נפרדת בעבודה כזו מחטיאה למטרה.
חלוקה מעניינת ואלטרנטיבית לקטגוריות הנ"ל הייתה יכולה להיות חלוקה בין סיכונים פנימיים לבין סיכונים חיצוניים:
סיכונים פנימיים – סיכונים כאלו שנובעים מפעילות החברה עצמה (כמו ייצור, תפעול, יחסי עבודה, מערכות מידע, שימור ידע וכו').
סיכונים חיצוניים – סיכונים שנובעים מהסביבה בה פועלת החברה (רגולציה, מתחרים, מאקרו כלכלה וכו').
מהנתונים שעולים בעבודה נראה כי עיקר המשקל בסיכונים עליהן מדווחות החברות מושם על סיכונים חיצוניים – רגולציה, מאקרו כלכלה וכו'. יהיה מעניין להסביר מדוע את עיקר המשקל מיחסות החברות דווקא לסיכונים אלו וכיצד הן תופסות את יכולת ההשפעה/היערכות שלהן למצב בו מתממשים הסיכונים הנ"ל.
לתחושתי הדבר נובע מהיחס של מרבית החברות לסוגיה של ניהול הסיכונים – קל יותר לדווח על סיכון חיצוני של רגולציה ומקרו כלכלה שלכאורה אינו תלוי בחברה ולכן לא ניתן לטפל בו מאשר לנסות ולהתמודד באמת עם הסיכונים הנ"ל. במילים אחרות לאחר מיפוי הסיכונים החיצוניים בכדי להשלים התהליך על החברה להגדיר אלו סיכונים פנימיים נגזרים מכך וכיצד עליה לטפל בסיכונים אלו.
לדוגמא: חברה מזהה כי המשבר באירופה עלול לצמצם באופן משמעותי את מכירותיה לאירופה (סיכון חיצוני) מאחר ומרבית מכירותיה הם לשוק האירופאי למשבר עלולה להיות השלכה אסטרטגית על הכנסות החברה (סיכון פנימי) לצורך ניהול הסיכון מחליטה החברה לפתוח שווקים חדשים למוצריה במזרח הרחוק.
כאפשרות נוספת לבחינת האבולוציה של סוגיות הסיכונים וניהולם, היה מעניין לבדוק אילו מהסיכונים שהחברות זיהו בטווח של שלוש שנים אכן התפתחו לכדי איום אסטרטגי על פעילות החברה ואם אכן זוהו ע"י החברה בזמן מדוע הפכו לכאלו. ובמקביל לבצע בדיקה הפוכה, חברות עליהן מרחפת כיום עננה אסטרטגית מסוג מסוים האם בתהליך איתור וניהול הסיכונים עליו דיווחה החברה לפני מס' שנים הוצף הסיכון, מה המשקל שאותה חברה יחסה לו וכיצד נוהל הסיכון אם בכלל. (לדוגמא האם אי די בי זיהתה ב-2011 או ב-2010 או בשנים מוקדמות יותר את הסיכון הפיננסי כסיכון, האם דווח בדוחות השנתיים שלה איזה משקל נתנה לו וכיצד ניהלה אותו, האם וכיצד פרטנר נערכה לסיכון הרגולציה והציות שהוביל לכניסתן של חברות סלולר חדשות לשוק וכדומה).
עבודת המחקר מרובה בנתונים אך בראיתי חסר בה שורות תחתונות ברורות, מה המסקנות מהנתונים המוצגים בעבודה?
מה המסקנות או התובנות החדשות שעולות מנתוני העבודה? מה ההמלצות האופרטיביות שנגזרות מנתוני העבודה?
מהכתבה בגלובס ובין השורות של העבודה אני חושב שאפשר לזקק מס' מסקנות חשובות:
- אין העמקה והרחבה בדיווחי החברות בארץ ואין התייחסות מקיפה לסוגיית הסיכון והדרך לנהל אותו (עושה רושם בקריאת חלק מהדוחות כי הדיווח בתחום הסיכונים הנו לצאת ידי חובה).
- דיונים להערכת סיכונים (טרם התממשותם) נוטים להישאר תאורטיים ואינם יורדים לרמת הפרקטיקה. בחלק מהמקרים הארגון מגיב להתממשות סיכון כאשר זה כבר מתרחש והופך למציאות (כדין "כיבוי שריפה") ואינו פועל באופן פרקטי להיערך ולנהל הסיכון כל עוד זה טרם התממש.
- החברות נוהגות לדווח ולהציף בעיקר סיכונים חיצוניים שאינם תלויים בחברה - כמו רגולציה וסיכונים מקרו כלכליים, לא נראה כי מתקיים תהליך של מעבר בין הסיכון החיצוני שזוהה ודווח ע"י החברה לסיכונים פנימיים שנגזרים ממנו והדרך שעל החברה לטפל בהם.
- קיים חוסר בכלי עבודה מסודרים לזיהוי סיכונים שהנהלת החברה פחות מודעת להם.
- בחברות רבות אין תהליך מובחן, שגרתי ומתוקצב של זיהוי סיכונים ומיפויים לפי מהותיות.
אשמח לקרוא מה דעתכם?
הוספת תגובה על "מחשבות על ניהול סיכונים ע"י החברות הציבוריות בישראל"
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה