כך בשקט, בין האיום האירני לבעיות הכלכליות, לעלית מחירי הדלק והלחם, התחילה לה עוד שנת לימודים. היתה מחאה חברתית, והיתה צפיה לאיזה שינוי, ובפועל מה באמת קורה. ממקום מושבי קשה להגיד, אבל עושה רושם שהתחילה עוד שנת לימודים נוספת, שהיא למעשה המשך להיכן שהיא הסתיימה אשתקד. האם לא חיפשנו אתגרים חדשים בכלל, ובפרט במערכת החינוך? לי דווקא היתה הרגשה שכן, ועדיין היא קיימת.

אם להסתכל על העבר ולנסות ללמוד איך זה היה, אז תמיד החינוך היה גולת הכותרת של יחסים בין בני אדם בכל תקופות ההיסטוריה השונות של כל העמים. החל מחינוך ארסטוקרטי ועד לחינוך כללי שנהוג בימינו. אבל תמיד זה היה החינוך שהיה מעל פוליטיקה, מדינות, כלכלה, ומלחמות. כי בחינוך למעשה הכשרנו את עצמנו בפעולות הכנה שעברו מדור לדור. כל דור היה לו מה למסור לדור שלאחריו, שיהיה מאיפה להמשיך את הדור הבא שלאחריו. והיום בפעם הראשונה מאז שחר ההיסטוריה שאין לדור היוצא מה להשאיר לדור הבא, לעתיד.

האם מדובר בתסריט אקראי, או שיש לנו אחריות למצב הנוכחי. תשובת פלא מוסכמת ודאי שאין, אבל מאיפה להתחיל להבין את הבעיה עלינו להתחקות אחר שורשה. שורש החינוך הוא אמצעי חברתי שהיה לכל חברה שרצתה להכין את עצמה לעתיד, על ידי ילדיה, על ידי דור ההמשך. כמו ברבייה של בעלי חיים שמעוניינים לקבוע את ריבונתם לעתיד, כך גם אנו. מתוך דאגה ודחף טבעי של המשכיות דאגנו לקחת חלק פעיל בהעברת מסרים על ידי חינוך. איפה שהוא לפני מאתיים שנים לערך חלה נסיגה של כוח פולשני מסוג אחר, החינוך התעשייתי. על החינוך השתלטו בעלי הממון שהיו מעוניינים לייצר פסי יצור לתעשיות המקבילות שלהם. ולא באמת עניין אותם לחנך דור של אנשים חושבים עבור עצמם, ומכל שכן עבור החברה בה הם חיים. והרי התוצאות.

אבל זה לא טרגי בצורה בלתי הפיכה, אלא עדיין יש בכוחנו להתחיל לבנות חינוך חדש מעל סטיראוטיפים של מאות שנים. זה לא פשוט אבל זה אפשרי, ומותר לציין שזה בטח גם לא יגיע דרך משרד החינוך. אני מאמין שאת, אתה, ואני, כל אחד וכולנו יחד סביב אותו נושא, יכולים ליצור מומנטם חדש מבלי לטלטל את הספינה יתר על המידה.

צריך רק לרצות, אנחנו עדיין לא ממש מודעים לכוח הרצון של האדם שהוא קובע את המציאות. יחד עם ההבנה וההכרה של המציאות החדשה, נבין גם גודל מעלת החינוך המשותף של המחר. להיות מחר מחנך זה כמו להיות היום טייס בחיל האויר של צה”ל. כלומר מצויינת אין סופית, רק שבמקרה המחנכים העתידיים, להם תהיה אהבה ואחריות הדדית לכל ילד כמו אל הילד שלהם ממש. חזון או הבל, זה רק החיים ילמדו אותנו.

אני לא באופן מקרי ניגש לנושא מבלי לציין מתודה או פריצת דרך חינוכית כלשהי, כי זו לא הבעיה, זה כבר קיים. אלא העיקר העומד לפינינו הוא כושר ההפנמה של חינוך חדש בתוכנו, והוצאתו לפועל במינומם זמן ומקסימום תועלת. העיקר זה לספוג את זה בצורה הכרתית בנו, בתוכנו. ואז גם נוכל להבין לפני מה אנחנו ממש עומדים.