שלום ושנה טובה לכולם

 

 להלן חיבורה של המאמנת סאלי תדמור " כיצד להחמיא לילדים ? " בהקשר לספרה של פרופ' קרול דואק  (Dweck ) " כוחה של נחישות " ( הוצאת כתר 2008 , קרול דווֶק ) ולנושא טיפוח יכולת לטווח ארוך אצל ילדים .

מדובר בממצאים ובתובנות המהווים מהפך חינוכי מטלטל , הניתן ליישום מיידי ע"י מי שקלט את החשיבות הקריטית של הדברים .

הדיון ערוך עם שינויים קלים  פה ושם , אך השלד , רוּח הדברים , והראייה הצלולה של סאלי את הדברים – נותרו בעינם .

המאמר המקורי מופיע בקישור  :

http://tadmor.biz/%D7%9E%D7%97%D7%9E%D7%90%D7%95%D7%AA-%D7%9C%D7%99%D7%9C%D7%93%D7%99%D7%9D

הוא חי ומרתק ואני מקווה שהוא יסייע  לכוּלנוּ , כולל הורים ואנשי חינוך.

 

מי שהדברים מדברים אליהם מוזמנים להפיץ הלאה .

אלי

כיצד להחמיא לילד וגם לפַתח יכוֹלת   [ זה לא פשוט ]  

מאת סאלי תדמור  ערך ועיבד – אלי צבירן

 

אתה הילד הכי חכם בעולם”, “את מוכשרת מאוד במתמטיקה”, “מי הילדה הכי יפה בגן? ”

איך אתם מרגישים עם מחמאות כאלה כלפי ילדים ?

כלפי ילדיכם ?

אפילו כלפיכם  ?

נעים לכם הצליל ?  אם כן, קראו היטב הלאה.

  

אפתח בשאלה שמעלה אלפי קון בספרו " החינוך שילדינו ראויים לו " :

 

לְמָה הייתם רוצים שילדיכם ייַחסו את ההישגים שלהם – לכישוריהם, או להשקעה שהם משקיעים?

 

אנסח אחרת : אם ילדכם קיבל ציון גרוע במבחן, האם הייתם רוצים שיחשוב שהציון הגרוע נובע מטיפשות , או מהשקעה מועטה שהשקיע בלימודיו ?

 

התשובה זהה כמעט בכל פורום שבו נשאלת השאלה . הורים ומחנכים בכל העולם, תמימי דעים :

 

כולם רוצים שילדים ייַחסו את הישגיהם  ל ה ש ק ע ה  שהם משקיעים.

  

כולם רוצים שילד שנכשל במבחן כלשהו יאמר לעצמו " לא למדתי מספיק, ועכשיו אלמד יותר ."

 

האם זה מה שילדים אומרים לעצמם בעת כישלון ?

  

ובכן, חלק כן , וחלק לא .

  

רוּבם לא .

 

רובם אומרים: אני טיפש , או אני חלש במתמטיקה . מסקנה -  אין טעם להתאמץ.

 

מסתבר  שהשבחים הרגילים , הקושרים הצלחה לְ כישרוֹנוֹת  ותכוּנוֹת אישיות  - דווקא הורסים את הביטחון.

 

ונניח שנפסיק לפרגן לילד על כישרונוֹת ותכוּנוֹת - איך בכל זאת  נוכל לגרום לילדים להעריך  ה ש ק ע ה  ?

 

לטעמי : עד לא מזמן היה חסר רעיון בסיסי מאוד בתפיסות החינוכיות שלנוּ .

 

ידענו שאסור לומר  לילדים “אתה טיפש”, כי אז הם לא ירצו להתאמץ וללמוד, אבל לשבח אותם על הצלחה - אפשר וחובה ( חשבנוּ ) :

 

אתה חכם. אתה מוכשר. אתה תופס מהר. אתה גאון. אתה מנצח תמיד בשח. אתה הראשון בכיתה באנגלית .

 

אבל , שימו לב  - “ אתה גאון ” ו ” אתה אידיוט ” בעצם קרובים מאד .

 

למעשה , “אתה גאון” הוא הצד השני של אותו מטבע הרסני של “ אתה אידיוט ”.

  

כי אם לפעמים אומרים לי שאני חכם , אז כשלא אומרים , ברוּר שזה משוּם  שאני טיפש . . .

 

ויותר מזה :

  

אם כשאני מצליח , אומרים לי שאני חכם ,  אז לא קשה להסיק : הישגים  בעצם נובעים  מחכמה  ( ולא מהשקעה ) .

 

לכן , כאשר אני לא מצליח , ברוּר ממה זה נובע  -  מטיפשות  . . .

 

וגם : אם אני מצליח כל הזמן , בגלל שאני חכם , מה  יקרה אם יום אחד אפסיק להיות חכם ? או מה יהיה אם אפגוש ילדים חכמים ממני, בבי”ס למחוננים, למשל , שיַצליחו יותר ממני ( ז"א , יוכיחו שאני בעצם טיפש ) ?

 

אם כך : 

 

למה בכלל להסתכן ולהתמודד עם אתגרים שאין בהם הצלחה בטוחה , או שעלולים להסתיים בכישלון  ?

 

יש סכנה שיבינוּ שאני בעצם לא כל כך חכם .

  

פרופסור קרול דואק ( מאוניברסיטת סטאנפוֹרד ), בספרה “כוחה של נחישות“, מספרת על ניסוי שערכה :

  

שתי קבוצות ילדים קיבלו פאזל קל למדי לפתרון. הם פתרוּ היטב את הפאזל, ואז קיבלו מחמאה .

  

שתי הקבוצות קיבלו מחמאות שונות בתכלית .

  

לכל ילד בקבוצה הראשונה החמיאו: “ אתה מאוד חכם, כל הכבוד ”.

 

לילדים בקבוצה השנייה החמיאו משהו כזה, “ השקעת הרבה מאמץ וחשיבה, כל הכבוד ” .

 

לאחר המחמאה, נשאלו אם הם רוצים לפתור עוד פאזל - קל יותר, או קשה יותר .

 

 חלקם בחרוּ בפאזל הקשה, וחלקם בחרו בפאזל הקל.

 

אתם ודאי יכולים לנחש אילו ילדים בחרוּ באיזה פאזל .

  

מדהים , מחמאה אחת ויחידה השפיעה על הבחירה שלהם באופן מכריע !!

 

בקבוצה שקיבלה מחמאה על חכמה  - 60% מהילדים בחרו פאזל קל.

  

בקבוצה השנייה, שקיבלה מחמאה על השקעה - 90% מן הילדים בחרו בפאזל הקשה, שהוסבר להם שיהיה מעניין יותר .

 

תפיסות בסיסיות שונות

 

יש פה משהו עמוק, ולא רק סמנטיקה .

  

מסתבר שאנשים פועלים בהתאם לאחת משתי תפיסות בסיסיות שונות . דואק קוראת להן  התפיסה המקוּבַּעַת מול  התפיסה המִתפַּתָחַת .

 

אנשים שמחזיקים בתפיסה המקוּבּעת , מאמינים שהישגים נובעים מתכוּנוֹת אופי - מחכמה. כריזמה. אומץ . הם מאמינים שְ :

 

" אי אפשר לפַתֵח את התכונות הללו - רק להיווַלד איתן ".

  

לכן , יעדם בחיים של בעלי התפישה המקוּבּעת הוא  ל ה ו כ י ח   את   ע צ מ ם .

  

להוכיח שהם משתייכים לקבוצת המחוננים , המוכשרים , המצטיינים , החכמים .

 

להוכיח שהם נולדו עם התכוּנוֹת הטובות .

 

רצוי גם להשפיל אחרים בדרך, כדי להוכיח שהם עצמם טובים יותר .

 

לעומתם , אנשים שמחזיקים בתפיסה המִתפּתחת מאמינים ב ה ת פּ ת ח וּ ת , 

בתהליך  מ ת מ י ד   של   פ י ת וּ ח   י כ וֹ ל וֹ ת .

 

הם רוצים ללמוד ולהתפתח כל הזמן . לא להיות עסוקים רוֹב הזמן בלהפגין  "חכמה" או "כישרון" .

  

הם סובלניים כלפי עצמם וכלפי כישלונות של אחרים , הם פתוחים לצמיחה של אחרים .  למה לא?

  

 אין להם צורך להוכיח , אבל לעומת זאת - יש הרבה מה ללמוד ולהתפתח .

  

אנחנוּ מורישים את התפישות

 

התפיסות שלנו עוברות בירושה לילדינו, דרך ההתנהגות שלנו, ודרך השפה שלנוּ .

אם אנחנו אומרים לילד, “ אתה מוכשר”, אנחנו מפתחים אצלו את התפיסה המקוּבּעת .

 

 התפיסה שבעצם אומרת שיש דבר כזה "מוכשרים" , ויש "לא מוכשרים"  וכדאי להיכלל בקבוצת " המוכשרים " .

 

ואז , הילד חש שהוא צריך כל הזמן  ל ה ו כ י  ח  את  ע צ מ ו .

  

לכן , כשהוא לא יצליח ויִיכשל במשהו , הוא ירגיש שאיננו "מוכשר" .

 

הרבה פעמים , כתוצאה מכך , הוא ירים ידיים וינטוש את התחום שבו נכשל.

 

לעומת זאת , כאשר אנחנו אומרים לילד, “ ראיתי שהשקעת , ראיתי שהתאמצת . אני מעריכ/ה את זה . זה העיקר ” - אין פה שום סכנת פגיעה בהמשך העשייה והלמידה .

  

אם הילד הגיע לתוצאה , יופי . אם הוא לא יגיע לתוצאה - הוא יידע מה לעשות.

  

להפיק לקחים , ללמוד מהכישלון , ולהמשיך להשקיע ( כי זה מה שחשוב ) כדי להצליח בפעם הבאה .

 

 אין פה רק עניין של כישרון שקייַם או לא קייַם .

 

כשהדגש הוא על השקעה ונחישות - מתפתחת אצל הילד אפילו משיכה לאתגרים, כי הם מהנים, ואין בהם סיכון  ל ד י מ ו י   "המוכשר" או "החכם" , שצריך כל הזמן  

ל ה ו כ י ח   את קיוּמוֹ .

  

כאשר החמיאו לילדים בניסוי על חכמתם, הם רצו להמשיך להוכיח את חכמתם , בלי ליטול סיכונים מיותרים , וזאת הם עשו בעזרת הפאזל הקל.

 

כאשר החמיאו לילדים על מאמציהם וחשיבתם , הם רצו להמשיך להתאתגר , להתאמץ , לחשוב , הם נהנוּ מהאתגר ולא חשו שיש להם מה להפסיד. הם בחרו בפאזל הקשה .

  

אז מהי מחמאה שיש בה מַתכּוֹן להצלחה ? המחמאה עבור השקעה כוללת בתוכה מַתכּוֹן להצלחה.

אם מחמיאים לי על השקעה , אני יודע מה להמשיך ולעשות :

  

כשאני מצליח – להמשיך להתאמץ ולהתפתח .

 

וכשאני נכשל ? . . .  גם כן - להמשיך להתאמץ ולהתפתח .

  

אין הבדל גדול בין המקרים עבורי, כי המשמעות של הצלחה או כישלון לא גדולה כל כך.

  

לעומת זאת - המחמאה על כישורים כוללת בתוכה  שיפּוּט  בלבד.

 

טוב או רע  ( ז"א -  אני " תותח " , "קוּל " , " גאון " ,  או לחילופין ,  אני "כישלון " ,

" לוּזר " , "דפוק " , טיפש "  )

 

אין מה לעשות עם זה , רק לצהול לזמן קצר לאחר הצלחה  ( קצר, כי אני צריך

עוד להמשיך  ו ל ה ו כ י ח  את עצמי ) או לחילופין - להרגיש חסר ערך ולהתייאש, לאחר  כישלון . 

  

בכל מקרה -אני ממשיך לפחד מאוד , ולהיות לחוּץ כל הזמן .

 

עצה מרגשת של ילד

 

דואק מצטטת ציטוט משעשע במיוחד.

  

היא שאלה ילדים בכיתה ב’,  “איזו עצה הייתם נותנים לילד בכיתה שלכם שמתקשה בחשבון”?

 

והנה עצה שנתן ילד בעל תפיסה מִתפּתחת :

 

“ תגיד, אתה מתייאש מהר? אתה חושב רגע ואז מפסיק? אם זה מה שקורה לך, אולי כדאי שתחשוב יותר זמן – שתי דקות אולי, ואם לא תצליח, אולי כדאי שתקרא שוב את השאלה. ואם גם אז לא תצליח, כדאי לך להצביע ולשאול את המורה ”.

 

לילד הזה יש מַתכּוֹן להצלחה .

 

לעומת זאת - ילדים בעלי תפיסה מקוּבּעת לא יודעים מה לייעץ.

 

ילד כזה אמר לילד שלא הצליח , משהו כגון “ אני מצטער ”. 

   

א י ן  להם  מַ ת כּ וֹ ן   ל ה צ ל ח ה , כי מבחינתם - כישלון מעיד על חוסר כישורים , ובעניין הזה –  " אין מה לעשות " .

 

הסיפור האישי שלי כילדה “ חכמה "

 

כל חיי אמרו לי שאני חכמה מאוד. חכמה מכולם. ונחשו מה חשבתי לעצמי תמיד ?

שאני די חכמה , זה כן, אבל - לא מספיק חכמה .  

עובדה : תמיד יש אנשים חכמים יותר .

המחשבה הזו  קלקלה לי כל הישג .

גם לאמי אמרו ללא הרף שהיא חכמה , והתפיסה שלה הייתה בדיוק כמו זו שלי : אני חכמה, אבל לא מספיק .

(אגב, בחודשים מאז שכתבתי את המאמר הזה קיבלתי עשרות(!) פניות של אנשים ששיתפו אותי בחוויה דומה).

 

מהיום שהפסקתי לחשוב על עצמי כעל חכמה או  לא חכמה , ורק לחשוב איך לפתח את עצמי עוד ועוד , התחלתי ליהנות הרבה יותר מהישגי.

  

ההישגים לא אומרים עלי דבר, רק  - כמה השקעתי בהם .

 

בתור מאמנת, אני יכולה לספר לכם שיש הבדל גדול מאוד באיכות החיים של אנשים שמחזיקים בתפיסות השונות הללו.

  

אנשים שמנסים להוכיח את עצמם ללא הרף, חווים קשיים רגשיים עצומים. ההצלחה מלחיצה אותם, וכל כישלון קטן מפיל אותם.

  

הם מתקשים מאוד לפעול בסביבה מאתגרת רגשית.

 

אנשים שאוהבים אתגרים ואוהבים להתפתח , ולא עסוקים כל הזמן בתיוג עצמי של "מוכשרים" או "לא מוכשרים" - מוכנים לעמוד באתגרים שמשאירים אותי פעורת פה.

  

למשל, לנסות לקבל משרת ניהול בכירה ביותר בתחום שבו אין להם מושג וחצי מושג.

  

הם הולכים על זה, למה לא?

  

אם לא יקבלו את המשרה, זה לא יאמר דבר עליהם. אם יקבלו אותה, ובכן ! יהיה להם הרבה לאן לגדול.

  

וכמובן , שתפיסות ואמונות ניתן לשנות . לא ביום אחד, זה תהליך, אבל הוא אפשרי – וראיתי אותו קורה שוב ושוב .

 

 

התהליך שעברתי עם ילדי

 

עברו כמה חודשים מאז שקראתי את הספר הזה [ כוחה של נחישות ] – ספר מומלץ בחום, שסיכם היטב את הנושא הזה של מחמאות, שכבר חשבתי עליו מספר שנים.

 

עברתי תהליך.

 

היום אני לא מחמיאה לילדי על שום כישרון שלהם. לעולם.

 

אני מחמיאה הרבה על השקעה שהם משקיעים. אני אוהבת אותם, מחבקת אותם ללא סוף, ואוהבת לשבת ולהתבונן בהם מקפצים, רוקדים, מציירים, כותבים ומחשבים.

  

אנחנו בוחנים את הציור או הסיפור, עוברים על הפרטים, מציינים אותם ומתענגים עליהם.

אני לעולם לא אומרת להם שהם מוכשרים, כי אני לא מאמינה בפִרגון על כישרונות .

 

אם הם מתפארים בהישג שעולה על זה של חבריהם, אני שואלת אותם מה עשו לטובת ההישג הזה, ומשבחת אותם על ההשקעה .

  

אני שואלת אותם מה לדעתם חבריהם עוד לא עשו כדי לקדם את עצמם.

  

כשביתי באה ומראה לי מבחן שבו ענתה נכון על כל השאלות, אני שואלת אותה אם נהנתה לפתור נכון את המבחן. אם היא גאה בעצמה על ההתקדמות שלה בחומר, על הלמידה.

  

את השאלה הקטנונית בדבר הישגיהם של ילדים אחרים במבחן אני שומרת לעצמי.

  

כשבני מנצח אותי ב ”משחק הזיכרון”, אני לא משבחת אותו על זכרונו הטוב.

  

אני רק מחבקת אותו, ומציינת בשמחה, שהוא מצא יותר זוגות ממה שאני מצאתי.

 

אם אני מרגישה צורך לשבח אותו, אני משבחת אותו על כך שהסתכל, והתרכז היטב.

  

מכיוון שיש לי הרגל מושרש לומר משהו עם כל חיבוק, אני אומרת להם בפשטות, אתה הילד שלי. את הילדה שלי. ולפעמים: אתה בן ה – 4 שלי. את בת ה – 7 שלי. באנגלית זה נשמע קצת יותר טוב . 

 

מה קורה כשמגיעים לנבחרת ספורט ?

 

התפיסה שלי הזו, שדואק קוראת לה התפיסה המִתפּתחת, עומדת למבחן יומיומי בקשר שלי עם בתי.

 

היא מתעמלת בנבחרת התעמלות קרקע. לכאורה, מה יותר תחרותי מנבחרת? מה יותר מעיד על כישוריה או חוסר כישוריה, מאשר זכייה במדליה או אי זכייה במדליה?

  

לכן בהתחלה, היססתי מאוד אם לרשום אותה לשם.

  

המאמנת הראשית, אמרה ש "הכּישורים" שלה גבוליים, אבל כדאי לנסות.

  

פחדתי שהכישורים שלה לא מספיק טובים, ושהיא תהיה מתוסכלת.

 

מכיוון שהיא רצתה מאוד, רשמתי אותה בלב כבד, והיא היום נהנית מכל רגע, ומתקדמת המון .

 

כמה חודשים אחרי שהתחלתי לחשוב על הנושא הזה של תפיסת עולם מקוּבּעת או מִתפּתחת, הפסקתי להתמקד בצד התחרותי של הנבחרת, או ב "כישורים" שיש או אין לבתי כרגע.

  

מבחינתי נבחרת היא פשוט מקום להתאמן בו הרבה. להתעמל הרבה. לזוז הרבה. לפתח כושר ריכוז ואומץ. לפתח עוד ועוד את תפיסת העולם המִתפּתחת, לפתח את היכוֹלת . לעמוד מול אתגר אחרי אתגר, וליהנות מהם.

  

אני עקבית ביחס שלי להישגיה : מבטאת שִמחה כנה יחד איתה, וחוסר שבחים על כישוריה .

  

רק שבחים על כך שהיא  מ ת מ י ד ה  להתאמן אימון אחר אימון, שבוע אחר שבוע, גם כשלא כל כך בא לה לצאת מהבית החם אל הגשם, ולנסוע לאימון.

 

היום לא נראה ש "הכישורים" שלה גבוליים בכלל.

 

שמחת החיים שלה והאהבה שלה לספורט, ואולי היחס שלי לאתגרים שמרגיע אותה, מחפים על כל חוסר של כישוּר שהיה או לא היה לה.

  

ואיך אפשר בכלל למדוד כישורים ? אפשר למדוד ביצוע .

 

בתי מאוד אוהבת להדגים את תרגיליה בהתעמלות, ואני מעודדת אותה לעשות זאת בכל מקום שבו היא רוצה, ויש מספיק שטח פנוי סביבה. מדי פעם מישהו אומר שהיא מאוד מוכשרת, ושיש לה כישרון מולד - אנחנו מודות לו בנימוס, ובבית צוחקות על איך אנשים לא מבינים שהיא פשוט מתאמנת שעות רבות כל כך בשבוע, כבר שנים רבות כל כך.

  

אני מתעקשת על זה. אין דבר כזה כישרון כמכתיב  בלעדי או קובע סופי של יכולת או רמת ביצוע .

 

יש אהבה לתחום, יש עניין, יש רצון , ויש תרגול והשקעה .

 

 

אי אפשר להבטיח ניצחון

 

עכשיו עומדת בפניה התחרות השנתית, ואני מתחילה להכין אותה לתחרות.

 

 היא מראה סימני פחד מן התחרות, שבתחילת השנה התרגשה ממנה וציפתה לה.

  

שאלתי אותה מה אמרו להן המאמנות, האם הן חייבות לנצח בתחרות ?  

 

היא אמרה שכן. אמרו להן שהן חייבות לנצח .

 

צחקנו יחד.

 

בגיל 7 היא כבר מבינה שזה אבסורד.

 

איך אפשר להבטיח ניצחון? אפשר רק להתאמן.

  

את יודעת, אמרתי לה, את ממש לא צריכה לנצח בתחרות .

 

את יודעת מה את צריכה לעשות ? שאלתי אותה. והיא חייכה: כן, אני יודעת. פשוט לעשות את זה.

 

לאחר שנה נוספת : בתחרות, רוב הבנות לא הצליחו במכשיר הקשה ביותר שלהן, שהוא הקורה.

 

גם ביתי נפלה מן הקורה. אחרי התחרות הסתכלתי בה רוקדת ומשחקת עם חברותיה, וראיתי כמה שהיא שמחה.

היא אמרה לי שזה בכלל לא נורא ליפול מן הקורה, כי ככה לומדים.

 

בשנה העוקבת זכתה במדליה עבור התרגיל שלה על הקורה. בעזרת הגישה החזקה שלה להשקעה היא מצליחה לשמור על ההנאה האדירה שלה, השמחה שלה והביטחון העצמי שלה בתחום תחרותי ומאתגר ביותר, ולא נותנת לשום קושי או כישלון לערער את הביטחון שלה.

הביטחון שלה לא צמוד להישגים .

 

התהליך שעלינו לעבור

 

זה לא פשוט.

 

 לא פשוט לצאת מהתפיסה הזו של כישורים ולאמץ לעצמנו את התפיסה של השקעה.

  

אבל אני חושבת שאסור לוותר לעצמנוּ . זה קריטי להצלחה שלנו ושל ילדינוּ .

 

אם אתם מתקשים לאמץ לעצמכם את התפיסה הזו, לכודים בתפיסה של כישורים, וחושבים שלכם או לילדיכם  "אין כישורים"  – זה מקום מצוין להתאמן בו.

אשמח לעמוד לשירותכם בנושא הזה. יש לי הרבה ניסיון ותוצאות חיוביות בשטח הזה, שהוא שטח מאוד בסיסי באימון . 

 

הקטע הזה קיבל תגובות אינסופיות. במייל, בפורומים ואפילו בטלפון. הנה כמה שאלות ותשובות : 

 

מה עם הישגיות ?   זה לא חשוב ? 

 

שאלו אותי לגבי הישגיות ולגבי תחרותיות. האם הן לא חשובות?

 

אז ככה.

 

 יש בהישגיות ובתחרותיות שני חלקים : אחד הוא לנצח אחרים .

השני  -  לנצח את עצמנוּ .

 

אישית - לנצח אחרים לא מעניין אותי .

להיפך, אני רוצה   ש כ ו ל ם   יצליחו וישגשגו.

 

מעניין אותי לנצח את עצמי, וללמד את ילדי וכל מי שרוצה ללמוד, לנצח את עצמם.

להשקיע , להתמודד עם כישלונות ולדעת להרוויח מהם , להתגבר על קשיים , להשתפר ולהתקדם צעד צעד  לעבר מימוש השאיפות והחלומות שלנו תוך כדי למידה מתמדת .

לדעת ליהנות מחיפוש של דרכים ליצור עוד יכולת, ולקדם עוד עניינים.

  

בביה”ס של בתי אמרו שהיא הישגית.

 

הופתעתי מאוד: הישגית? איך זה יכול להיות? מעולם לא אמרתי לה חצי מילה על חשיבותו של ציון, או ניצחון כלשהו, אלא רק על פיתוח של יכולות הקריאה, הכתיבה והחישוב שלה. זה הדבר היחיד שמעניין אותי.

 

הפיתוח המתמיד של  ה י כ ו ל ת  .

 

כי בעולם המעשי, גישה של פיתוח מתמיד של יכולת , שקשור בנכונות להשקעה - היא הבסיס האמיתי להישגים.

הישגים אדירים בכל תחום. כי מטבענו, אנחנו פעילים, סקרנים, ורוצים דברים.

 

 אם אנחנו לא מבלבלים את עצמנו ואת ילדינו עם הסוגיות של "חכמה"  או  "טיפשות" ,  ו "כישורים/ כישרונות"  כאלה ואחרים - אין סיבה שלא נגיע להישגים מרשימים ביותר . 

 

" אני רוצה שהילד שלי ידע שהוא חכם " . כך אמרו לי לפחות חמש אימהות.

תשובתי ?

אני לא רוצה שילדי ידעו שהם "חכמים". ממש לא. אני רוצה שהם ידעו אלף דברים אחרים .

שידעוּ שמהשקעה מתקדמים. שיתעניינוּ . שיסתקרנוּ . שיחקרוּ . שיפרגנוּ לאחרים.

אי אפשר להתחמק מהבור הזה. אם יש חכמה - יש גם  טיפשות .

אם הם יכולים להיות חכמים, הם יכולים להיות גם טיפשים.

מה אם יגיעו למבחן קשה מאוד, כמו “תלפיות” בצבא, או משהו כזה, ולא יצליחו בו ?

 אז הם  לא חכמים ?

אי אפשר לצאת טוב מהתפיסה של חכם/טיפש .

כמו שאני אוהבת לומר, “אי אפשר לרקוד על כל הקצוות של העוגה”.

אי אפשר גם שהילד ישמע כל הזמן שהוא חכם, וגם שידע שמה שיקדם אותו בחיים היא   ה ש ק ע ת ו   ולא תכונותיו.

למעשה, אי אפשר באמת לדעת שאתה "חכם" .  אין דבר כזה !

מה שאפשר לדעת הוא -  אתה מסוגל לפתח כל יכולת שתשקיע בה !

באותו עניין : http://cafe.themarker.com/topic/2821371

דרכי מתן מחמאות לילד כמוכתבות על ידי מטרות השגיות הן דבר מלאכותי. מתן המחמאה הטבעית היא פרי האופי המשפחתי. החיבוק, הנשיקה, האמירה המחמיאה, הפתגם המתלווה ועוד ועוד. המחמאה הטבעית היא לאחר הפעולה. העידוד יבוא לפני הפעולה. העידוד אינו יכול להיות שבלוני, הוא פרי אופיו של הילד, גילו והתרבות המשפחתית. אני מוכנה לקבל מה אין לומר לילד תוך הסבר נאות מדוע אין לומר דברים מסויימים. כמו כן, מה רצוי לומר לילד. חשוב לדון בעידוד של הילד במהלך לימודיו, מכל הסוגים. אין לי אמון בפורמולה קבועה של עידוד, ההולמת כל ילד.

שלום ד"ר לאה

 

תודה על תגובתך ועל תשובתך המלומדת .

 

שבוע טוב ושנה טובה .

 

אלי

מאוד אהבתי את המאמר, גם אני נוהג כך. נקודה במאמר שאני רוצה לפתח כאן - כשאני משחק עם הילדים במשחק, ואני מצליח - אני אומר מה עשיתי, למשל: בהתחלה חשבתי שזה ככה וככה, ואז הסתכלתי ככה וראיתי שככה. אני מדבר/שואל על כך גם בהתייחס לדברים שהילד עושה, ועם הזמן הילד מתחיל בעצמו להמליל את מה שהוא עושה, ההשקעה שלו נעשית לו ברורה יותר, והוא יכול להגיע למצב של לתת לעצמו מחמאות על תהליך - זה כמובן אחלה לקבל הערכה וחיזוקים ממישהו אחר (שאתה מעריך!), אבל אם אתה יכול גם לעשות את זה בעצמך לעצמך - זו כבר קלאסה אחרת. וזה מוביל לשלב הבא: שתרגיש מספיק בטוח לתת מחמאות והערכות לאחרים, ותרגיש מספיק בטוח לעשות זאת בנועם ולא בהתנשאות. רגע, ושאלה: מה עם מחמאות שאינן קשורות בכישורים וגם לא בהשקעה, כגון: אתה נפלא, את נהדרת, אתה משהו-משהו?

היי ליאור

 

אם יש מישהו שחשבתי עליו בזמן שאני מנסה להביא למודעות את ההבדל בין הערכה מודדת שופטת , מכשילה והורסת , לבין הערכה תומכת לומד ולמידה – זה אתה.

 

התכוננתי בכל מקרה לשלוח לך לינק למאמר ( ויש גם קישורים ל 2 מאמרים נוספים בסוף הדיון הזה ).

 

באשר לשאלה – לטעמי , אין סתם מחמאות .

   

מורים שצפו בשיעורים שלי אמרו עלי , כשלימדתי בחינוך מאד"ד , שאני קמצן במחמאות .

 

הם התכוונו לביטויים האלו .

 

אבל , מעניין - הילדים אהבו אותי , וזה היה עניין די רגיל שאצל הילדים הצעירים , שיותר הפגינו רגשות , לא פעם היו מי שקופצים ומחבקים אותי כשהגעתי .

 

הם כן ידעו שאני אוהב , מעריך , ומכבד כל אחד מהם . הם גם ידעו שאני מכבד ומתייחס ברצינות לכל מה שהם עושים ואומרים . כי זה מה שעשיתי.

 

את הנהדרוּת והמקסימוּת – אני משאיר להורים. אולי הם צריכים לומר זאת , והילדים יכולים גם לשמוע מהם בלי להיפגע. הם הלא יודעים שהיחס של ההורים שלהם אליהם משוחד , ואולי הם אפילו מצפים מהם ליחס מיוחד.

 

אבל הרבה פעמים הם מייחסים חשיבות רבה מאוד דווקא למה שאנשים אחרים , בני גיל , ומבוגרים , חושבים עליהם או על מעשיהם .

 

אם המחמאה יוצרת קשר בין הצלחה / הישג לבין תכונות אופי או לכישרונות מולדים – היא הרסנית.

 

זה לא שילדים לא מזהים מישהו שיש לו כישרון . נגיד בכדורגל , בסקייט בורד , בשירה , או בחשבון.

 

אבל – ופה אנחנו כמבוגרים מתווכי מציאות נכנסים – חשוב לסייע להם להפנים : א. מבחינת הישגים - נחישות  , התמדה והשקעה – קובעים לא פחות ויכולים לשנות תנאים התחלתיים גרועים.

   

ז"א שכישרון איננו פקטור בלעדי , ממש לא .

   

ב. העשייה עצמה , ההנאה מהעשייה , ההתמודדות עם קשיים , הפקת לקחים מכישלונות , הלמידה עצמה , שהיא הרבה פעמים נובעת מכישלונות ולא מהצלחה , ההנאה והסיפוק לאחר התמודדות עם קושי , ההנאה ממפגש עם קושי , ההנאה לראות את עצמך מתקדם לאט לאט קדימה – זה חשוב יותר מהישג בומבסטי כזה או אחר .

זה מה שאנחנו מכבדים ומוקירים אצל הילד בלי שום קשר ל"הצלחה " או "הישג " מדהימים , בעיקר בהשוואה לאחרים.

 

אנחנו כמבוגרים אמורים לסייע לילד להפנים את האפשרות הלא פוסקת שלו לשפר כל העת את היכולת שלו , תמיד . לקדם את עצמו יחסית לעצמו.

 

זה לא שאין עולם תחרותי , אבל בעובדה , לא כל מי שיוצא לריצה , או לרכיבה באופניים מהרהר על להיות אלוף העולם , או אלוף אולימפי .

יש כאלה שכן והם אולי בסוף יגיעו לאולימפיאדה .

אבל אם הם בעלי תפישה מקובעת – אני יכול רק לרחם עליהם כי בסופו של דבר - לא כל מי שישקיע גם יהיה הכי טוב .

כישרון והשקעה כנראה ישיגו יותר מהשקעה בלבד .

אבל אם אתה מוּכוון הצלחה כיוון שהערך העצמי שלך תלוי בהישג או בכישלון - הלך עליך , במיוחד אם אתה לא אלוף , או אם אתה לא מצליח לשמר את העליונות שלך .

 

אבל אם תחושת הערך שלך קשורה לעצם העשייה וההתמודדות - אתה  ת מ י ד  תרוויח.

   

 מי שישקיע – כן יקדם את עצמו , יחסית לעצמו , וההתקדמות הזאת שלנו , יחסית לעצמנו , לנקודת ההתחלה - זה מקור קבוע ונצחי  לתחושת סיפוק והערכה עצמית גבוהה , ואת זה אנחנו כמבוגרים חייבים להבהיר .

אגב , זה לא אומר שאין נסיגות , כי ההתקדמות היא ספיראלית , היא איננה קו ישר , אבל זה חלק מהתהליך , ובמיוחד [ הנסיגות / כישלונות ] הן חלק חיוני ללמידה משמעותית ולהישתפרות .

 

כל אחד יכול לשפר באופן מתמיד את היכולת שלו , ולפעמים גם להצליח להיות אלוף ולפעמים לא , אבל הכיף האמיתי והערך האמיתי טמונים בעשייה , בהשקעה , בהתמודדות ובהתגברות אפילו על מכשולים קטנים .

 

אגב , לכן אנשים נכשלים בדיאטות ובשינוי הרגלים. הם מתייחסים רק לתוצאה ולהצלחה כי הם לא למדו ליהנות מעצם ההשקעה וההתמודדות .

 

היות וכנראה תמיד בחנו אותם על פי התוצאה , בעיקר תוצאה מהירה , מיידית ( " מבחן התוצאה " הידוע לשמצה ) , על פי" השורה התחתונה " , תוך התעלמות מכל הדברים הטובים שמתרחשים במהלך העשייה והתהליך - לא פלא שהרוב מתייאשים בדרך , ואלה שמצליחים – לא יודעים לשמר את ההצלחה , כי הם אף פעם לא למדו ליהנות מהתהליך , מעצם ההתמודדות .

 

ממליץ לקרא את הקישורים , ובכלל כדאי לקרא את הספר של דואק . 

 

ואחרון – אתה דוגמה בעצם למי שידע להתמודד ולהשקיע . אתה דוגמה לבעל תבנית חשיבה צומחת , כך שלמעשה כל מה שכתבתי – מיותר מבחינתך . אתה יודע על זה הרבה הרבה יותר ממני .

 

ביי

 

שנה טובה

 

אלי

 

 

לאנשים חשוב להרגיש שהם-הם הקובעים. לכן לעיתים קרובות הם שתלטנים ומניפולטיביים. זה הכל עניין של "מי כאן הקובע". כנראה שזה בא לאנשים באופן טבעי וקשה לרסנו. זה גם מקנה להם יתרון לעומת אחרים -- וכמובן כל מה שמתלווה לו: יוקרה, מוניטיין, מעמד, הכנסה טובה, זכויות יתר. ומשום-מה זה גם קשור עם האופי התחרותי של הבן-אדם/בת-החווה. 

 

 

בית ספר ללא פריבילגיות  

 

בתי הספר של היום רקומים היררכיות, והאנשים התופסים כל אחת מגומחות ההיררכיה מוצאים את עצמם מבודדים בקפידה מגומחות אחרות ומפונקציות "בלתי" מתאימות.  

 

בפסגה יושבים מנהלים -- אולם כמה בלתי מאושר הוא חלקם הכול-יכול! היות ושליטתם מבוססת על סמכות אוטוקרטית במקום רצון העם, הם תמיד מבודדים, חסר להם קהל בוחרים, חסר להם בסיס כוח רחב, חסרה להם תמיכה המונית. הם אנשים בודדים, והכוח הפרטי שלהם הוא פיצוי קטן. 

 

כמו כל האוטוקרטים, הם אינם מסוגלים להתנתק מעמדתם אפילו כאשר רצונם בכך. פעם אחר פעם שומעים את המנהלים אומרים בגעגועים כמה הם היו רוצים שוב ללמד, לבוא במגע עם תלמידים, להיות חלק מהכיתה. הם אינם יכולים לעשות זאת יותר משמלך יכול להיהפך לנתין. ברגע שהתרוממו מהשורה, הם עזבו אותה אחת ולתמיד.

 

אחריהם באים המורים, משועבדים לרצון ההנהלה ומשרד החינוך, אם כי הכול-יכולים בממלכתם הפרטית – הכיתה. הם מנועים מלהשתתף בקבלת ההחלטות החשובות אשר קובעות את עבודתם, והם בתורם, מערימים מכשולים ביניהם לבין אלה שנמצאים ישירות מתחתם, צוות ההשגחה והפקידות. נוצרת מיסטיקה של הוראה "טהורה" ו"עבודת הפרך השגרתית" מופנית לאחרים, כביכול פחות מוכשרים, פחות מאומנים, פחות ראויים.

 

הבא בתור הוא הצוות -- הרבה מעל התלמידים, ונחות באופן בולט מהמורים. משכורותיהם נמוכות, שעותיהם רבות, עבודתם עוטה פחות כבוד. למרות שרבים מהם היו רוצים ללמד  -- ותלמידים לא מעטים היו מעדיפים לבלות את זמנם עם איש התחזוקה של בית הספר במקום לבלות את זמנם עם כל אחד ממוריהם -- הכיתה היא מחוץ לתחום עבורם. אף על פי כן בתחום שליטתם, המילה שלהם היא חוק עבור תלמידים.

 

לצוות, גם לו לעיתים נדירות יש מילה בתחום קבלת ההחלטות המנהליות אשר קובעות את תפקידו, על אף שהתפקוד היום-יומי של המוסדות, גדולים כקטנים, נמצא בידיו הלכה למעשה לעיתים קרובות.

 

ובתחתית: התלמידים. נטולי כוח, לא מעורבים בתהליך אשר סוחף אותם, אדישים. מאגר אדיר של אנרגיה מבוזבז ללא תועלת; משאב עצום של דמיון וידע וכשרון, שלא מנוצל ושטרם נתגלה.

 

אכן, בזמן שאנחנו מביטים במפלס הכי נמוך -- שיממון רחב ידיים של "כוח התלמידים" הבלתי מעובד ההוא -- הבזבזנות וההרסנות של המבנה ההירארכי כולו אינן יכולות שלא להטביע את חותמן בנו.

 

 

כמה שונה המצב בבית ספר דמוקרטי, בית ספר ללא פריבילגיות. בדיוק כפי שמוסדות חברתיים ופוליטיים דמוקרטיים מאפשרים את הניצול המלא של הכוחות של כל אוכלוסיית האומה כולה, כך מוסדות חינוך דמוקרטיים הופכים לאפשרי את ה"בלתי אפשרי" בבתי הספר. 

 

בית ספר ללא פריבילגיות הוא בית ספר בו כולם יכולים ללמד, וכולם יכולים ללמוד; בו כולם מתחלקים באופן שווה באחריות לנהל את הקהילה; אין בו תחום אשר יש לו עדיפות, אין מיומנות אשר שולטת, אין נושא אשר עומד מעל האחרים. בית ספר בו לא הלבוש, ולא הדרגה, ולא הטון של הקול מבדילים בין אדם אחד לאדם אחר, או מעמידים אדם אחד מעל אדם אחר.

 

בבית ספר כזה, אין צורך במחלקות, או באחוזות, או שמורות. האחריות מתחלקת בצורה הוגנת בין אנשים אחראיים, בהתאם לתחום התעניינותם ולצרכי בית הספר. אולי ההבחנה היחידה של סיווג שהיא תקפה, היא בין הצוות השכיר בכללותו -- כקבוצה של אנשים אשר תפקידם העיקרי הוא להחזיק את בית הספר על בסיס יום-יומי, להבטיח שבית הספר מתפקד וממלא את חובותיו -- לבין הסטודנטים בכללותם, אשר תפקידם העיקרי הוא לנצל את בית הספר כבסיס ללמידה.

 

הגיל גם הוא איננו גורם קובע, כי אנשים מכל הגילים יכולים להיות צוות או תלמידים; כפי שגיל איננו גורם הקובע באבחנה בין אנשי מקצוע לבין הלקוחות שלהם בכל תחום אחר של החיים.

 

מדובר פה במוסד אשר האווירה כולה בו חדורת ערכים של חברה דמוקרטית -- כיבוד זכויות, זכות הצבעה אוניברסלית, שלטון החוק, הזדמנות שווה; בית ספר בו שורר האיזון המיוחד בין יחיד לחברה אשר צריך לאפיין מדינה (יהודית ו...) דמוקרטית.

 

 

שנה מצויינת: ללא פריבילגיות.

 

היי דוד

 

אני מסכים עם כל מילה , במיוחד לגבי מודל סאדברי .

 

יותר מזה - אפילו תפקיד המנהל אינו דומה ל "מנהל " בבית ספר פורמאלי , אלא זה יותר בחירה באיש הצוות שיודע להסתדר עם מִנהלות ,  ולכן מחליטים שהוא ינהל , שזה בעצם הִתעסקוּת עם בירוקרטיה חיצונית.

 

התפקיד נקבע גם בגלל הדרישה של משרד החינוך להתנהל מול אדם אחד - " המנהל " , ולא מול צוות ,  או מול וועדות בית ספריות , כך שתפקיד " המנהל " הוא יותר לצרכי חוץ.

ההתנהלות הפנימית שונה לחלוטין.

 

אני יכול לומר בצער שבתקופה שאני עבדתי בבית החינוך מודל סאדברי ,  הייתה בו היררכיה סמוייה של שווים ושווים יותר בקב התלמידים , אבל זה בעיקר היה קיים אצל דור המייסדים , שהיו בעצם ילדים שהגיעו מהחינוך הפורמאלי בעל דפוס החשיבה המקובע , ואני מקווה שבמשך הזמן התופעה חלפה.

 

גם  בחלק מבתי הספר שמכנים את עצמם " דמוקרטיים "עדיין קיימת הררכיה , אבל בהחלט בצורה פחותה מאשר בבתי ספר פורמאליסטיים .

 

מאידך , ישנם בתי ספר פורמליסטים שהאווירה בהם הרבה יותר שוויונית מאשר בנורמה .

 

לצערנוּ - פני החברה הרבה פעמים כפני בתי הספר שלה ולכן אני בהחלט מאמץ את האיחול שלך לשנה ללא פריווילגיות.

 

ביי

 

אלי

צטט: eliz66 2012-09-11 13:50:30

ב. העשייה עצמה , ההנאה מהעשייה , ההתמודדות עם קשיים , הפקת לקחים מכישלונות , הלמידה עצמה , שהיא הרבה פעמים נובעת מכישלונות ולא מהצלחה , ההנאה והסיפוק לאחר התמודדות עם קושי , ההנאה ממפגש עם קושי , ההנאה לראות את עצמך מתקדם לאט לאט קדימה – זה חשוב יותר מהישג בומבסטי כזה או אחר .

זה מה שאנחנו מכבדים ומוקירים אצל הילד בלי שום קשר ל"הצלחה " או "הישג " מדהימים , בעיקר בהשוואה לאחרים.

 

 

 

"צריך פיס בחיים" !....   

נושא חשוב ביותר.

 

עידוד ילדים ב"אתה חכם, אתה יפה, אתה כישרוני.." וכו וכו מרפה את הילדים ומחליש את כוח הרצון.

 

עם נתוני פתיחה גבוהים, מתעוררות גם ציפיות בהתאם וכן אכזבות. לגמרי בהתאם.

 

ההיתלות בכיכולות אינה מביאה לשום דבר מלבד תסכול ויאוש בגלל חוסר הצלחה מצופה לאור ה"כישרונות" הגדולים. לעומת זאת התייחסות להשקעה בהחלט יכולה לעודד עשייה עוד ועוד וע"י כך גם הגעה למה שנשאף.

 

כמי שגדלה על החינוך הראשון אני מודה שזה הכשיל אותי ללא סוף. תמיד היו חכמים יותר וגם הרבה יותר כישרוניים. זה הרי ברור לא?

 

אבל לך תתמודד עם זה כילד..

 

שינוי סמנטי -- וְתוּ לֹא ? 

 

 

"אבל לך תתמודד עם זה כילד.." 

 

 

לכן, על המבנה הערכי ופדגוגי של בית-הספר להיות בנוי כראוי. 

 

אכן, פרסים, ציונים, מחמאות -- מוצדקים, ולא מוצדקים -- מרפים את ידיהם ומחלישים את כוח הרצון של ילדים, נוער, ומורים. 

 

 

הערכת תלמידים בבית-הספר סדברי ואלי 

 

יום אחד שיחקתי מסירות עם ילד בן-שש שנים. בכל פעם שהוא זרק את הכדור, וכל פעם שהוא ניסה לתפוש אותו, אני "עודדתי" אותו: "יופי"; "זריקה טובה", "ניסיון טוב". פתאום, הוא זרק את הכדור בכעס וצעק, "אינני רוצה לשחק אתך עוד. אתה משקר. אני זורק נורא, זה בכלל לא היה טוב, ואתה רמאי גדול.

 

כמובן שהוא צדק. ואני טעיתי. זה היה שעור בעל ערך רב עבורי בבית-הספר.

 

 

אין ציונים בסדברי ואלי. התלמידים מחליטים בעצמם כיצד למדוד את התקדמותם. לרוב, הם משתמשים באמות-מידה מחמירות עבור עבודתם, ומודדים אותה מול הדוגמאות הטובות ביותר שהם יכולים למצוא בעולם שמחוץ לבית-הספר.

 

תלמידים שלומדים חשבון יודעים מתי הם שולטים בכפל ובחילוק, ובכל פעולה אחרת; הם פותרים את הבעיות טוב או לא טוב. אם הם אינם מבינים משהו, הם מנסים לפתרו או מבקשים עזרה, עד שהם בטוחים שהם יודעים. ילד אשר לומד מכונאות רכב מבחין במהרה שהוא יכול לתקן משהו ולא משהו אחר. ככל שיותר דברים הוא יכול לתקן, הוא הופך למכונאי טוב יותר;  אולם הוא איננו זקוק לעזרה חיצונית שתאמר לו מה הוא עדיין לא יודע לעשות.

 

וזה נכון לגבי כל פעילות. הקדר ראה כדים מקצועיים, הצייר ראה ציורים, המחבר קרא ספרים, השחקן ראה הצגות, המוסיקאי שמע תקליטים או קונצרטים. לכל אחד יש מידה של מצוינות בראש,וכל אחד יכול לקבוע לעצמו מטרות ללא אשליות.

 

לעתים קרובות, תהליך ההערכה-העצמית מול השלמות הוא מתסכל עד כדי כאב. ימים ושבועות של עבודה מתבזבזים כאשר האנשים פוגשים את אי-התאמותיהם. "מדוע אתה קורע את התמונה היפיפייה זו?" שאלתי יותר מתלמיד אחד. "כי היא מכוערת", עונים לי את התשובה הבלתי-נמנעת.

 

התסכול יכול להוביל לכעס, למצבי-רוח מחרידים, להענשה-עצמית. זה לא מועיל אם מישהו אחר יאמר, "אבל אתה טוב מאד בזה", כאשר למעשה מתכוונים לומר, "הנך טוב יחסית לגילך ולרמת הישגיך". זה איננו מנחם. הילדים כבר החליטו, בטרם התחילו, לאיזו רמת  מצוינות הם רוצים להגיע, ודבריך נשמעים ריקים ומזויפים.

 

לפעמים, התסכול אשר נוצר כתוצאה מהערכה-עצמית אכזרית הביא את הילדים לנטוש את המפעל. לרוב, הילדים חוזרים ומנסים פעם, ועוד פעם, עם נחישות עיקשת המעוררת יראת-כבוד, עד שלבסוףהם באים אליך ואומרים, "זו חתיכת עבודה טובה".

 

 

מדי פעם, הילדים מחפשים ביקורת חיצונית שתסייע להם לשכלל את עבודתם. הם מחפשים מבקר, ודורשים יושר ומיומנות. זה מה שקורה בכל תכנית חונכות: החניך פונה אל החונך באופן בסיסי כדי לקבל אימון וביקורת הולכת וגוברת.

 

הכל תלוי בילד ובנושא. תלמידים רבים פנו אלי בבקשה, "האם הנך יכול לעבור על הכתיבה שלי ולסייע לי לשפרה?" הילדים אשר מבקשים זאת הם משכילים ומבריקים, אולם הם פשוט אינם יכולים להצביע על מה לא בסדר בעבודתם.

 

כאשר הם פונים אלי, אני נענה ברצון, ואני מסיים כאשר הם אינם זקוקים לי יותר. הם קיבלו את מה שהם רצו. כל איש צוות בבית-הספר נוהג כך. זה חלק מבית-הספר.

 

 

לב-ליבו של סדברי ואלי היא המדיניות בה אנחנו לא מדרגים אנשים. לא משווים אחד עם השני, או עם איזשהו תקן אשר קבענו. לגבי דדינו, פעילות כזו היא הפרת הזכויות לפרטיות ולהגדרה-עצמית.

 

בית-הספר הוא לא שופט. אם התלמידים מבקשים ממישהו מכתב המלצה עבורם, זה עניין אישי שבין הצדדים. אם הבן-אדם מסכים לכתוב מכתב כזה, הוא עושה זאת על נייר אישי, לא על נייר של בית-הספר. מבחינתו של סדברי ואלי, כולם "בסדר".

 

מדיניות זו יצרה מספר בעיות מצחיקות, ולפעמים היא עדיין יוצרת אותן. פעם אחר פעם, בטפסי-הבקשה לקבלה לבתי-ספר להשכלה גבוהה או למישרות, מבקשים תעתיקים של ציונים והמלצות. אנחנו כותבים מכתב מנומס, בו מוסבר כיצד אנחנו פועלים ומה מדיניותנו. אנחנו  משתדלים להסביר בעדינות רבה שאין לנו ציונים ואיננו מוציאים הערכות. תשע פעמים מתוך עשר, מדיניות זו מתקבלת, והתלמידים נותרים היכן שראוי שיהיו, הם מציגים את עצמם בפני פקידי הקבלה או מנהלי כוח-אדם של המקומות בהם רצונם להתקבל.

 

הפעם האחת מתוך העשר היא מה שעושה את החיים למעניינים. לפעמים שולחים, וחוזרים ושולחים בקשות ממוחשבות, מתעלמים מתשובה אשר אינה תואמת את תוכנת המחשב. כאשר זה קורה,התמדה היא המפתח; אנחנו ממשיכים לנסות עד שפוגשים בן-אדם אשר יכול לקבל החלטות. במקרים אחרים אנחנו מקבלים שיחת טלפון בזו הלשון: "האם אינכם יכולים לתת לנו משהו, אולי איזוהי הערכה בעל-פה בטלפון שאיש לא יראה?" בסבלנות, אנחנו מסבירים שאיננו יכולים.

 

 

עד כמה שידוע לנו, מדיניותנו בנוגע להערכה מעולם לא גרמה נזק לאף אחד מהתלמידים כאשר הם יוצאים לחיים מחוץ לבית-הספר. לבטח המדיניות מקשה עליהם במקצת. אולם סוג זה של קושי הוא עניינו של בית-הספר: ללמוד לפלס לך דרך, לקבוע את אמות-המידה שלך, להשיג את מטרותיך.ומה שאנחנו מרוויחים בבית-הספר, כבונוס למדיניותנו של אי-מתן ציונים ואי-הוצאת הערכות, היא אווירה חופשית מתחרותיות וממאבקים בין התלמידים למען השגת הסכמתם ואשורם של המבוגרים. בסדברי ואלי, אנשים עוזרים אחד לשני כל הזמן. אין להם סיבה לא לעשות כן. 

 

["הערכה", סוף-סוף חופשי, בית-הספר סדברי ואלי, מאת, דניאל גרינברג, 1987.]

 

 

הערכת מורים בבית-הספר סדברי ואלי

 

אספת בית-הספר (ילדים וצוות: קול אחד לכל אחד/ת) שוכרת את הצוות, כחלק מחובותיה בניהול בית-הספר. כל שנה, באביב, מתקיימות בחירות לצוות של השנה הבאה. על כל אחד שרוצה לשרת להציג את מועמדותו. 

 

אספת בית-הספר דנה, באריכות, בצרכי בית-הספר בנוגע לצוות, ובוחנת כל מועמד בנפרד. ביום הבחירות, לכל אחד בבית-הספר ניתנת ההזדמנות להצביע הצבעה חשאית. 

 

"זה מחזיק את כולנו בכוננות מתמדת"...    

 

[ קטע מתוך, "הצוות", סוף-סוף חופשי, בית-הספר סדברי ואלי, מאת, דניאל גרינברג, 1987.]  

[ Excerpt, Greenberg, D. (1987). Chapter 30, "The Staff," Free at Last -- The Sudbury Valley School ] 

 

 

 

מה הם המקורות של המשמעת העצמית הפנימית? כיצד בן אדם מצליח לפתח את הכוח הפנימי שלו ואת אופיו אשר יכולים להעניק סדר והגיון לחייו? 

השאלה עצמה מרמזת על חלק גדול מהתשובה. מה שאנחנו מחפשים הוא פיתוחה של משמעת עצמית בתוך כל פרט. הדבר מרמז על כושר לעמוד בגפנו, להיות עצמאיים מבחינה מוסרית, להיות הגיוניים מבחינה אינטלקטואלית; בקיצור, את היכולת למצוא הגיון בחיינו, ליצור זהות שהיא שלמה ומהווה יחידה. אנחנו מדברים על דמות של אדם המתאים לקהילה חופשית של אזרחים שווים ביחסי הגומלין שביניהם – אדם המסוגל לקבל החלטות בתוך מסגרת הגיונית ועקבית עם עקרונותיה, אדם המסוגל להתייחס, ושיתייחסו אליו, בכבוד. 

סוג האופי אותו אנחנו מחפשים איננו נחוץ בכל סוג אחר של חברה. היכן שהמדינה שולטת עליונה, נחוצים אנשים אשר מסוגלים מעל הכול לציית, להטביע את העצמי הייחודי שלהם בדפוס גדול יותר. תלות ולא עצמאות, היא התכונה המתאימה ביותר למדינות סמכותיות. 

אנחנו, מאידך, מחפשים עצמאות. האדם העצמאי הוא האידאל שלנו. 

סימן ההיכר של האדם העצמאי הוא יכולתו לשאת באחריות. להיות אחראי ולמסור דין וחשבון בעבור מעשיו. לעשות, ולעמוד מאחורי מעשיו. לא להסתתר מאחורי "פקודות מגבוה", לא לחפש מקלט מאחורי החלטות הקבוצה, לא לאזור כוח מאיזושהי דמות של גיבור, אלא להיות גיבורים של עצמנו. 

אין דרך ללמד או להכשיר אדם אחר לעצמאות, אין טכניקה כדי להשיג או להעביר תכונות אלו. הדרך היחידה שבן אדם הופך אחראי על עצמו היא להיות אחראי על עצמו בעצמו, ללא סייגים או תנאים. 

בבית-הספר, כל המלכודות של תמיכה חיצונית אשר מהוות מקום מבטחים לחלש, כל המלכודות של סמכות חיצונית אשר מהווה תחליף להכוונה העצמית הפנימית, כל המלכודות של לחץ מוסרי חיצוני אשר מהוות תחליף להתפתחות המוסרית הפנימית, כל הכוונות הטובות של האביזרים אשר מחלישים ולעתים משתקים את הרצון האינדיבידואלי של תלמידים ומורים כאחד, חייבות להיעלם לגמרי. 

יחידת הבניה הבסיסית בבית-הספר, חייבת להיות האדם האחראי אשר תחושת החיים שלו נגזרת מהעובדה שהוא התגבר בכוחות עצמו על המכשולים הענקיים הטעויות והפיתויים אשר נזרעו בדרכו, ואשר קיומו קיבל צורה כתוצאה ממאמציו היצירתיים.

 

היי שגיאה

 

חן חן  על ההסכמה . אכן , הנושא חשוב מאין כמותו ואשמח לכל מי שיפיץ את העניין הלאה , לעוד הורים .

 

תודה ושבת שלום

 

ביי

 

אלי

היי דוד

 

ברור שזה איננו סמנטי בלבד , אלא קצה קצהו של קרחון המעיד על גישה שונה להישגים וליכולות .

 

עם זאת , מבחינתי אפילו אם השינוי יהיה סמנטי בלבד – הוא כבר יחולל שינוי מבחינת הילד , ואני מוכן להסתפק בשינוי סמנטי בלבד , רק לא להמשיך במחמאות ההרסניות הנוכחיות – בין אם הן מבטאות תפיסה כוללת ובין אם הן נאמרות כמין מוסכמה אוטומאטית " כי כך כולם מחמיאים " .

 

ביי

 

אלי

 

 

היי אלי, 

 

ברור שזה קצה קצהו של קרחון המעיד על גישה קלוקלת. כבר לא נדבר על מבחנים, ציונים, הערכות, פרסים ומחמאות. 

 

כפי שאומרת שגיאה: "אבל לך תתמודד עם זה כילד.."  

 

ראה להלן עוד על הנזק של היחס המתנשא של מבוגרים רבים כלפי ילדים ונוער: 

 

 

"לזכות בצדק זה קשה בכל חברה. בבתי-הספר, זה לעתים קרובות בלתי אפשרי.

 

לעולם לא אשכח כאשר הייתי בן אחת-עשרה שנה, ישבתי בשיעור אלגברה, משועמם ונאבקתי שלא אירדם. מתחתי את זרועותיי מעל ראשי כדי להתעורר. למזלי הביש, מבלי שנתתי את דעתי לכך, המורה -- המנהיג משמעת קפדנית -- צרח בכעס אל הכיתה בזה הרגע וצעק, "חבר'ה, מי מכם מתחכם?" נראה שזרועותיי המתוחות מעלה עשו אותי למועמד. בהמשך באו שלושה ימי מעצר. 

 

לרובנו היה ניסיון דומה. במשך שתים-עשרה השנים של בית-הספר, הייתי מבוהל מהסמכות השרירותית של מורים ומנהלים, עליה היתה לעיתים רחוקות אפשרות לערער. כולנו בבית-הספר היינו נחושים בדעתנו שסדברי ואלי יהיה שונה.

 

והוא אכן שונה...."

 

[ קטע מפרק 35, "חופש וצדק עבור כולם", סוף-סוף חופשי, בית-הספר סדברי ואלי, דניאל גרינברג. 1987. (הספר באנגלית חינם) ] 

 

 

 

את השינוי יש לחולל בשורש השיטה והגישה הנהוגות בדרך כלל היום כלפי צעירים.