בדיוק עכשיו הלכתי לשמוע איזה הרצאה משמימה. המרצה דיבר חלש מאד. על גבול השמיעה. החדר לא היה גדול והקהל היה מאד שקט. יכלו לשמוע סיכה נופלת. אבל את הרצאתו בקושי יכלו לשמוע. הרגשתי פשוט סבל. כדי להבין אותו, הייתי צריך להתרכז. כאשר הדיבור על סף יכולת השמיעה, קל מאד לאבד אותו.
נזכרתי באותה אחת, לפני חמש שנים. היו לי כוונות מאד רציניות. יצאנו שנה וחצי. אבל הרגשתי מין משחק שליטה כזה: כשדיברה, זה היה על סף יכולת השמיעה שלי. כך שדיברה מאד חלש ולאט. כמו סידרת מנהיגות. כל פעם ביקשתי, מה זה ביקשתי? התחננתי: דברי קצת יותר חזק. לא נעים כל שתי דקות לשאול "מה אמרת?" שאלתי אנשים, אמרו לי שזה תרגיל בפסיכולוגיה, תרגיל שליטה. אבל על גבול הסבל.
לא אהבתי.
לגבי אותה הרצאה? יצאתי אחרי 20 דקות. אין טעם לסבול.
אתה בסדר דיברת על זה...השאלה למה משהו לא השתנה. אם היא לא היתה מסוגלת אז מקבלים...יש לה דברים טובים ויש כאלה שצריך לקבל. אבל אם הרגשת שזו מניפולציה (אפילו בתת מודע..) לא היית צריך להמשיך שנה וחצי. בכל זאת דיבורים זה לא בשביל הפאן אלא שמשהו ישתנה.....ולגבי ההרצאה - לא הראשונה ולא האחרונה שתצא לא ביג דיל.
פוליטיקאי אף פעם לא הייתי. אני נכנס לדברים תמיד ישירות: מגיב למה שקורה בלי להסתיר. ביקשתי ממנה, ואמרתי כמה פעמים. זה לא היה דבר שחשבתי שצריך לשבור את הקשר: דיברנו על נישואים ועל ילדים... בדיעבד, מישהו אמר לי אחר כך שאולי זה היה עניין של שליטה פסיכולוגית. הבחורה היתה פסיכוטרפיסטית... אני חושב שאני מבוגר מדי כדי להפעיל שיטות פוליטיות (גם לא היה לי את קהילת זוגיות לשאול עצה...).
-- I was hiding in a room in my mind -- Kate Bush 1978
הוספת תגובה על "שקט סדיסטי"
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה