חינוך זה לא מבחני פיז”ה, לא ציונים, לא דחיסת חומר כמותית, לא בחינות בגרות, ולא עוד הרבה דברים שמקובלים היום. חינוך הוא האמצעי האולטמטיבי להכשרת האדם לחיים, ולכן גם ההפרדה בין חינוך ילדים ומבוגרים אינו נכון. תהליך החינוך הוא אחד עבור כולם, בתהליך יש ילדים יש נוער ויש גם מבוגרים, אבל כולם צריכים איפה שהוא בתהליך, להגיע להיות יחידות מועילות לעצמם ולחברה שלהם.

להיות אדם בימינו זו משימה לא פשוטה, הילדים מקבלים חממה מסוימת, דרך ההורים, בית הספר וכן הלאה. מיד בתום הלימודים הם הולכים לצבא. ומיד לאחר הצבא הם ”נזרקים” לחיים, ועכשיו תתמודדו. איזה ארגז כלים נתנו להם לקראת היציאה לעולם הגדול, לקראת ההתמודדות שלהם עם החיים? יהיו כאלה שיאמרו זה לא תפקיד החינוך?

אז אנחנו כנראה שעדיין לא מבינים מהיכן נובע השינוי שבו אנחנו אמורים לטפל, שעליו חייבים לתת מענה, מאחר ומדובר בנפשות חיות שצריכות טיפול הולם ומאתגר קצת יותר ממה שאנחנו מציעים עכשיו. בכדי שהילדים, דור העתיד, לא יהיו חלק ממצבים של סמים, שכרות, אלימות, זוגיות כושלת, ובכלל עם יחס לא מובן לחיים, לכן צריך חינוך הולם.

האמת שאין בעיה עם איזה שיטת חינוך, אלא הבעיה איתנו הבוגרים, שטרם הבנו עם מה אנחנו מתמודדים. העולם הגלובלי-אינטגרלי, שכופה את עצמו עלינו בהדרגה, לא מותיר לנו ברירה. אנחו חייבים קודם להבין לקראת מה העולם צועד בכדי להכין שיטה חדשה. העולם כבר מזמן אינו כפר, אלא מציאות אחת בלתי נפרדת, אמנם עדיין מצד השלילה. מה שבטוח, כבר לא ניתן להתעלם יותר מהשפעות כלליות שמקיפות את כל תחומי חיינו, וגם בחינוך.

דבר אחד הולך להשתנות בעתיד, וזה רמת הקשר, היחס, בין אדם לעצמו, בין אדם לזולתו, בין אדם לעולם. ומכאן נבין איזה משנה חברתית להכין לילדים. החינוך היחיד שאני מכיר זה חינוך מאתגר, חוויתי, ושבו התלמיד הוא גם המחנך וגם המחונך בו זמנית, ואנחנו? רק המלווים, תומכים, מעבירי השיטה. האם ישנה משימה חשובה יותר מאשר ההכנה החינוכית של הדור הבא?

1. סביבה תומכת –הסביבה היא הגורם המרכזי שצריך להכין לילד.

2. דוגמא– לימוד רק על ידי דוגמא-אישית\קבוצתית\.

3. שוויון– המורה הוא חלק שווה בקבוצת הלימוד.

4. משחק– המשחק, ובכלל הלימוד החוויתי נקלט טוב יותר.

5. הדרכות חיצוניות –משטרה, דואר, בנקים, בתי חולים, מוסדות ממשלה, בתי אבות ועוד.  ללמד את הילדים תהליכים של מערכות המרכיבות את מעגל החיים בעולמנו.

6. חונך– בוגר מלווה צעיר, כיתה ג’ את כיתה א’- כיתה ד’ את כיתה ב’- וכן הלאה.

7. דיונים – מצבים בחיי היום יום – מריבות בין חברים, התחצפות למורה, שעמום וכן הלאה. שעוברים ביקורות ובירור חברתי, על ידי הילדים. ובכלל, הכל מתבצע בצורת דיון משותף כולל הלימוד המעשי בעצמו.

8.מצלמה חיה– תפקידה לתעד ולאפשר צפיה לאחר מכן. טוב למקרים מורכבים מדי, או שליליים, שלא יצרו מתח רב ונסיגות שונות. הצפיה הכביכול מהצד מרככת ועוזרת להתמודד עם המקרים המורכבים.

9. מעגלי לימוד קטנים– רצוי שעל כל מעגל של עשרה ילדים יהיו שני מלווים, אנשי מקצוע.

10. השתתפות פעילה של ההורים– הילד חייב להגיע הביתה אל אותה סביבה בה הוא היה בבית הספר [פחות או יותר], על כל ההשלכות שנובעות מכך.

בית ספר ללא פריבילגיות  

בתי הספר של היום רקומים היררכיות, והאנשים התופסים כל אחת מגומחות ההיררכיה מוצאים את עצמם מבודדים בקפידה מגומחות אחרות ומפונקציות "בלתי" מתאימות.  

בפסגה יושבים מנהלים -- אולם כמה בלתי מאושר הוא חלקם הכול-יכול! היות ושליטתם מבוססת על סמכות אוטוקרטית במקום רצון העם, הם תמיד מבודדים, חסר להם קהל בוחרים, חסר להם בסיס כוח רחב, חסרה להם תמיכה המונית. הם אנשים בודדים, והכוח הפרטי שלהם הוא פיצוי קטן. 

כמו כל האוטוקרטים, הם אינם מסוגלים להתנתק מעמדתם אפילו כאשר רצונם בכך. פעם אחר פעם שומעים את המנהלים אומרים בגעגועים כמה הם היו רוצים שוב ללמד, לבוא במגע עם תלמידים, להיות חלק מהכיתה. הם אינם יכולים לעשות זאת יותר משמלך יכול להיהפך לנתין. ברגע שהתרוממו מהשורה, הם עזבו אותה אחת ולתמיד.

אחריהם באים המורים, משועבדים לרצון ההנהלה ומשרד החינוך, אם כי הכול-יכולים בממלכתם הפרטית – הכיתה. הם מנועים מלהשתתף בקבלת ההחלטות החשובות אשר קובעות את עבודתם, והם בתורם, מערימים מכשולים ביניהם לבין אלה שנמצאים ישירות מתחתם, צוות ההשגחה והפקידות. נוצרת מיסטיקה של הוראה "טהורה" ו"עבודת הפרך השגרתית" מופנית לאחרים, כביכול פחות מוכשרים, פחות מאומנים, פחות ראויים.

הבא בתור הוא הצוות -- הרבה מעל התלמידים, ונחות באופן בולט מהמורים. משכורותיהם נמוכות, שעותיהם רבות, עבודתם עוטה פחות כבוד. למרות שרבים מהם היו רוצים ללמד  -- ותלמידים לא מעטים היו מעדיפים לבלות את זמנם עם איש התחזוקה של בית הספר במקום לבלות את זמנם עם כל אחד ממוריהם -- הכיתה היא מחוץ לתחום עבורם. אף על פי כן בתחום שליטתם, המילה שלהם היא חוק עבור תלמידים.

לצוות, גם לו לעיתים נדירות יש מילה בתחום קבלת ההחלטות המנהליות אשר קובעות את תפקידו, על אף שהתפקוד היום-יומי של המוסדות, גדולים כקטנים, נמצא בידיו הלכה למעשה לעיתים קרובות.

ובתחתית: התלמידים. נטולי כוח, לא מעורבים בתהליך אשר סוחף אותם, אדישים. מאגר אדיר של אנרגיה מבוזבז ללא תועלת; משאב עצום של דמיון וידע וכשרון, שלא מנוצל ושטרם נתגלה.

אכן, בזמן שאנחנו מביטים במפלס הכי נמוך -- שיממון רחב ידיים של "כוח התלמידים" הבלתי מעובד ההוא -- הבזבזנות וההרסנות של המבנה ההירארכי כולו אינן יכולות שלא להטביע את חותמן בנו.

כמה שונה המצב בבית ספר דמוקרטי, בית ספר ללא פריבילגיות. בדיוק כפי שמוסדות חברתיים ופוליטיים דמוקרטיים מאפשרים את הניצול המלא של הכוחות של כל אוכלוסיית האומה כולה, כך מוסדות חינוך דמוקרטיים הופכים לאפשרי את ה"בלתי אפשרי" בבתי הספר. 

בית ספר ללא פריבילגיות הוא בית ספר בו כולם יכולים ללמד, וכולם יכולים ללמוד; בו כולם מתחלקים באופן שווה באחריות לנהל את הקהילה; אין בו תחום אשר יש לו עדיפות, אין מיומנות אשר שולטת, אין נושא אשר עומד מעל האחרים. בית ספר בו לא הלבוש, ולא הדרגה, ולא הטון של הקול מבדילים בין אדם אחד לאדם אחר, או מעמידים אדם אחד מעל אדם אחר.

בבית ספר כזה, אין צורך במחלקות, או באחוזות, או שמורות. האחריות מתחלקת בצורה הוגנת בין אנשים אחראיים, בהתאם לתחום התעניינותם ולצרכי בית הספר. אולי ההבחנה היחידה של סיווג שהיא תקפה, היא בין הצוות השכיר בכללותו -- כקבוצה של אנשים אשר תפקידם העיקרי הוא להחזיק את בית הספר על בסיס יום-יומי, להבטיח שבית הספר מתפקד וממלא את חובותיו -- לבין הסטודנטים בכללותם, אשר תפקידם העיקרי הוא לנצל את בית הספר כבסיס ללמידה.

הגיל גם הוא איננו גורם קובע, כי אנשים מכל הגילים יכולים להיות צוות או תלמידים; כפי שגיל איננו גורם הקובע באבחנה בין אנשי מקצוע לבין הלקוחות שלהם בכל תחום אחר של החיים.

מדובר פה במוסד אשר האווירה כולה בו חדורת ערכים של חברה דמוקרטית -- כיבוד זכויות, זכות הצבעה אוניברסלית, שלטון החוק, הזדמנות שווה; בית ספר בו שורר האיזון המיוחד בין יחיד לחברה אשר צריך לאפיין מדינה (יהודית ו...) דמוקרטית.

צטט: דוקטורלאה 2012-10-09 09:23:23

ההצעות שהעלית נראות לי. צריך להתחשב במציאות הכלכלית בישראל. שיפור החינוך, על פי דגמי בתי ספר שונים, בארצות שונות, יכול להיות חיובי אבל לא ריאלי.

"מציאות כלכלית", דוקטורלאה ?

כיצד יכול להיות שיפור החינוך ריאלי, כאשר אין במדינת ישראל חופש בחירה וחופש לימוד ? 

להיות המחנך וגם המחונך בו זמנית

"מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי". 

עירוב גילים הוא הנשק הסודי של סדברי ואלי. 

מעולם לא יכולתי להבין את הרעיון של הפרדה לפי גיל. אנשים אינם חיים את חייהם בעולם האמיתי מופרדים לפי גיל, שנה  אחרי שנה. לילדים בני אותו הגיל אין יכולת ועניין דומים. 

מכל מקום, במהרה גילינו כיצד ילדים מתערבבים כאשר מניחים להם לנפשם. הם מתערבבים. בדיוק כמו אנשים אמיתיים.

כאשר העברתי סמינר על הכנת כריכים היו שם בני שתים-עשרה ובני שמונה-עשרה וכל  מה שביניהם. בישול חוצה את כל הגבולות בקלות. שנים אחר כך, כאשר לימדתי היסטוריה מודרנית, ישב אצלי אדריאן בן העשר ביחד עם תלמידות ותלמידים עד גיל שבע-עשרה.

העיקרון נשאר תמיד: כאשר מישהו רוצה לעשות דבר מה, הוא עושה זאת. העניין, הוא אשר קובע. אם הפעילות היא ברמה מתקדמת, המיומנות קובעת. הרבה ילדים קטנים הם יותר כשרונים, בתחומים רבים, מהיותר מבוגרים מהם.

כאשר המיומנויות וקצב הלמידה אינם ברמה אחת, שם מתחיל הכיף. הילדים עוזרים זה לזה. הם חייבים לעשות זאת, אחרת הקבוצה כולה תפגר. הם רוצים לעשות זאת, היות והם אינם מתחרים על ציונים או על כוכבי זהב. הם אוהבים לעשות זאת, כי זה מאוד מספק לעזור למישהו אחר ולהצליח בזאת.

וזה נעים מאד להתבונן. בכל מקום בבית-הספר פוגשים את עירוב הגילים.

וישנו הצד הרגשי שבדבר. לבן שש-עשרה אשר יושב על הספה בשעות אחר-הצהריים המאוחרות, מספר בשקט סיפור לבן שש, כשהם צמודים אחד אל השני, זה ממלא צורך אמיתי להיות הורה או אח. ולבני שש זה נותן תחושה עמוקה של נוחיות ובטחון בעולם בו אנשים גדולים מאד מקיפים  אותם  כל הזמן. ולבת שתים-עשרה יש תחושה של ערך עצמי כאשר היא מסבירה בסבלנות את מהלכי המחשב לטירון בן שש-עשרה.

וישנו הצד החברתי שבדבר. כאשר הילדים ארגנו את נשף הריקודים הראשון של בית-הספר, היו לי דימויים מנשף הריקודים הראשון שלי בבית-הספר, זה היה בחטיבת-הביניים, כאשר המורים סידרו את הבנים בצד אחד של האולם, את הבנות בצד השני, ומשם הדברים התדרדרו הלאה.

הילדים הפתיעו את כולנו. כולם באו, כולם רקדו ביחד. זוגות  אשר הפרש גיל של עשר שנים הפריד ביניהם היו מצויים כמו זוגות אשר הפרש גיל של שנה הפריד ביניהם. הזוג שזכה במקום ראשון היה ילד בן שבע שרקד עם ילדה בת חמש-עשרה! זה היה בילוי נהדר לכולם. עם חלוף השנים, הצעירים הפכו להיות הבוגרים, והדפוס נשאר.

הילדים המבוגרים יותר, משמשים כדגם לחיקוי, כאידאלים, לעתים נתפשים כאלים, אצל הילדים הצעירים יותר. באותה מידה, הם משמשים גם כדגם שלא לחיקוי. "אני שמח שהסתובבתי עם בני עשרה כאשר הייתי בן שבע", אמר לנו בננו מיכאל כאשר היה בן שמונה-עשרה. "למדתי מה לא רציתי לעשות בהביטי בדבר מקרוב, כך לא הייתי צריך לבזבז בריאות ושנים מחיי בלנסות את זה בעצמי".

הילדים הצעירים יותר משמשים כדגמים משפחתיים לבוגרים יותר -- בתפקידי אחים צעירים או תפקידי ילדים. שרון הגיעה לבית-הספר בגיל ארבע, מיד אחרי שאיבדה את הוריה.  היא הייתה ה"ילדה" של כולם בשנה הראשונה. הקריאו לה, שיחקו אתה, שוחחו אתה, חיבקו  אותה. כאשר תלמידים לשעבר מבקרים בבית-הספר עם התינוקות או הפעוטות שלהם, לעתים  אפשר למצוא תלמידים בני עשרה משחקים שעות בלי-סוף עם הזאטוטים.

וישנו הצד של הלמידה שבדבר. ילדים אוהבים ללמוד מילדים אחרים. ראשית, לעתים זה קל יותר, המורה-הילד קרוב לקשיי התלמיד יותר מאשר המבוגר, משום שחווה את  אותם הקשיים לא מזמן. ההסברים הם בדרך כלל פשוטים יותר, טובים יותר. יש פחות לחץ, פחות ביקורת. ויש מוטיבציה עצומה ללמוד מהר וטוב, על מנת להשיג את המורה.

ילדים גם אוהבים ללמד. זה נותן להם תחושה של חשיבות, של הישג. ויותר מכך, זה  עוזר להם לתפוש יותר טוב את החומר בזמן שהם מלמדים; עליהם למיין אותו, להבין אותו, אז הם נאבקים עם החומר עד שהוא ברור בראשיהם, עד שהוא ברור מספיק כדי שתלמידיהם יבינו.

כנשק סודי, עירוב גילים מנפץ "בלוקים". הוא מגדיל בצורה ניכרת את כוח הלמידה וכוח ההוראה בבית-הספר. הוא יוצר סביבה אנושית אמיתית חיה ונושמת. פעמים רבות השוו את בית-הספר לכפר, בו כולם מתערבבים, כולם לומדים ומלמדים ומשמשים כדגמים ועוזרים ונוזפים -- ומתחלקים בחיים. חושבני שהדימוי הוא דימוי טוב.

למבוגרים יש גם הרבה מה ללמוד מילדים. אינני חושב שאני מכיר תיאור טוב יותר של הדבר מאשר התיאור של חנה גרינברג, בקטע שהיא כתבה על "עץ האלון". והנה הוא: 

עץ האלון

מאת: חנה גרינברג

בבוקר נהדר אחד בסתיו האחרון "ראיתי" את עץ האלון בפעם הראשונה. זה יכול להישמע כהצהרה מדהימה כאשר היא באה ממישהי אשר נמצאת בסדברי ואלי כבר שמונה-עשרה שנה -- מדהים, אם כי אמת. כמו כל אחד אחר, ראיתי את העץ בסתיו כאשר העלים שלו הופכים לאדומים ואז נושרים, ומאפשרים לענפיו להראות, במשך החורף, את המבנה הנהדר שלהם. הייתי גם עדה לצמיחה החדשה של האביב כאשר ניצני העלים משרים על העץ הילה ורודה ולאט לאט משנים את צבעם לירוק  כהה. 

ראיתי גם דור אחרי דור של זאטוטים מטפסים על העץ האדיר, עולים יותר ויותר גבוה, לפעמים מגיעים לצמרת, ונתלים שם במשך שעות. אולם זה קרה רק בשבוע ההוא שבאמת "ראיתי" את העץ, שבאמת הבנתי אותו. בתור מבוגר, לא ידעתי לחוות באמת את העץ, עד שילדה קטנה לימדה אותי כיצד. וכך זה קרה. 

יום אחד, שרון, פניה זוהרות, הודיעה לי (כמו שעשו הרבה קטנים אחרים לפניה) שסוף-סוף היא מסוגלת לטפס על העץ לבדה. היא סיפרה שג'ויס לימדה אותה, ושכעת היא תראה לי כיצד. יצאתי יחד אתה היות ורציתי להיות שותפה לאושרה ובגלל שהבוקר היה כל כך יפה עם צבעים נפלאים ושמש מהודרת שנצנצה מתוך הטל שעל העלים האדומים והצהובים. שרון הראתה לי כיצד היא טיפסה וכיצד היא ירדה, ובהמשך היא הורתה לי לעשות כמוה.  עד עתה, אני עזרתי לעשרות ילדים לטפס ולהרבה יותר לרדת כאשר הרגישו שנתקעו, אולם אף פעם לא ניסיתי לטפס על העץ בעצמי. 

שרון איננה מקבלת "לא" בקלות, וידעתי שאם רציתי לשמור על הערכתה כלפי, היה עלי לבצע את הדבר! היא הראתה לי בסבלנות ובבהירות רבה, צעד אחרי צעד, כיצד לטפס וכיצד לרדת, ואני עשיתי זאת בפעם הראשונה בחיי.

כאשר הגעתי למפלס הראשון נדהמתי מיופיו של המקום. אינני מסוגלת לתאר את הענפים האדירים, את החלל המרווח, או את רגשות היראה ששטפו אותי. מספיק אם אומר שהבחנתי בכך ש"ראיתי" את העץ בפעם הראשונה. אנחנו המבוגרים חושבים את עצמנו לידענים, ואת  ילדינו כזקוקים ללמוד ושילמדו אותם, אולם במקרה הזה הייתי מתערבת שכל ילד בבית-הספר סדברי ואלי היה נדהם מבורותנו ומחוסר הרגישות שלנו לגדולה שישנה שם אשר כולנו יכולים לראותה אך אנחנו מתעלמים ממנה. שרון הייתה מורה טובה ואני תמיד אהיה אסירת תודה לה על מה שהיא לימדה אותי.

[ פרק 15, עירוב גילים, מתוך הספר, סוף-סוף חופשי, בית-הספר סדברי ואלי, מתוך חלק א', לומדים, מאת, דניאל גרינברג הוצאה לאור של בית-הספר סדברי ואלי, 1987. ] 

ראה: 

"מה המבוגרים יכולים ללמוד מהילדים"

http://cafe.themarker.com/topic/2582381/