כשניגשתי למבחני הבגרות לפני 20 שנה בתיכון שז"ר המצב היה שונה.

אף תלמיד לא אובחן כסובל מבעיית קשב וריכוז, לא לקחנו ריטאלין, מבחני הבגרות במתמטיקה ואנגלית לא היו מחולקים לשאלונים ואף הורה לא התערב בעבודתו של המורה בביה"ס.

כמו כן, 90 אחוז מבוגרי השכבה בה למדתי התקבלו ללימודים אקדמיים באוניברסיטה. במשך הזמן, הם נהיו רופאים, עורכי דין, כלכלנים, מדענים ואנשי תקשורת.

כעת, נשאלת השאלה - כיצד ייתכן שתלמידים וותיקים שלמדו לפני 20 שנה היו מוצלחים יותר מהתלמידים החכמים של היום ?

בעבר, לפני 20 שנה לא היו לנו 200 ערוצים בטלוויזיה, לא היה אינטרנט, לא היה פייסבוק, לא היו פלאפונים ולא היו לווינים בחלל. היינו משחקים בכדור בחצר ליד הבית.

כיצד זה ייתכן ?

תופעה זו נקראת  " פרדוקס התלמידים " .

משמעות הפרדוקס היא פשוטה. ככל שהתלמיד בביה"ס הוא חכם יותר, מוכשר יותר ובעל ידע טכנולוגי רב יותר הוא פחות מצליח בלימודים.

אני בטוח שאתם מחייכים עכשיו.

אולם לצערנו, זהו המצב הנוכחי הקיים במערכת החינוך הציבורית.

כיצד ייתכן שבעבר, תלמידים לא מפותחים מבחינה טכנולוגית התמודדו עם קשיים ואתגרים מורכבים יותר מאלו הקיימים בבתי הספר כיום ?

בואו נענה על השאלה הזאת ביחד.

התשובה תתגלה ע"פ שיטת האלימינציה המתמטית.

ניקח את המשוואה הפשוטה הנוכחית :      מורה  +  תלמיד  =  הצלחה בלימודים.

אנו יודעים שהפרמטר של  " תלמיד " השתפר במהלך השנים. כמו כן, אנו יודעים שהפרמטר של "  הצלחה    בלימודים  "  הידרדר במהלך השנים. כלומר....

המסקנה המתבקשת היא ש  "  תלמיד גרוע - לא קיים במציאות  " .

כל תלמיד במדינת ישראל ובעולם כולו, שיישב איתו מורה איכותי ומקצועי, יסביר לו את החומר בצורה מובנת וברורה, יענה על שאלותיו וייתן לו תירגול לעבודה עצמית יצליח בלימודים.

התלמיד ישפר את הציונים.

במסגרת הפוסט הנוכחי לא אפרט את הסיבות הרבות והמגוונות שגרמו למערכת החינוך הציבורית להגיע למצבה העגום כיום.

אבל לסיום, רציתי לסבך את המשוואה המתמטית שהוצגה לעי'ל.

ידוע לכולנו ,שגם מנהלי בתי הספר, הסגניות, הרכזות, המורים והמורות עברו תהליך של התקדמות ושיפור במהלך השנים.

וכעת נשאלת השאלה -

אם התלמידים והמורים נהיו חכמים וטובים יותר, מדוע לא השתפר פרמטר ההצלחה בלימודים  ?

התשובה בפוסט הבא... 

אינפורמציה נוספת :  LEITTNER.CO.IL   

 

 

מבחנים סטנדרטיים -- לרבות בחינות הבגרות, מיצ"ב, פיז"ה ופסיכומטריות -- הורסים את מערכת החינוך.

 

        כל פעם כאשר ניתנים, המבחנים הארציים הסטנדרטיים לתלמידי כיתות ד', כיתות  ח', וכיתות י"ב, לרבות, מבחני מיצ"ב, מבחני פיז"ה, בחינות הבגרות והבחינות הפסיכומטריות, הם נבחנים בהרחבה ונדונים מעל דפי העיתונות ובמשרדי הניהול של בתי-ספר שונים. ישוב אחד תוהה מדוע לתלמידיו היו הישגים כל כך נמוכים לעומת הממוצע, ישוב אחר מתגאה בתוצאותיו הטובות, בעוד שישוב נוסף מתגאה בכך שהוא מעל הממוצע אולם מודאג מהירידה לעומת השנה שעברה, וכן הלאה.  קהילות מדרגות את עצמן ואת בתי-הספר שלהן בהתאם לתוצאות המוחלטות והיחסיות האלו, ונראה שכל אחד מקבל כמובן מאליו שמבחנים אלה, שהם חדשים יחסית, הם מידה נפלאה למשהו מאוד חשוב הנוגע לחינוכם של ילדינו.

 

        למעשה, לא נגזים, אם נאמר שלמבחנים אלה יש השפעות שליליות הרות אסון על בתי-ספרינו. מן ההתחלה, הבה ונשאל את עצמנו: מה טבעם של מבחנים אלה? כיצד הם בנויים?  התשובה היא: שהם מחרוזות של שאלות אשר מנסות למדוד את כושרם של התלמידים לזכור עובדות ומיומנויות מסוימות. לאחר שנבחן מקרוב את ההנחות עליהן מבוססים המבחנים, אנחנו יכולים להתחיל לרכוש הבנה פנימית וראיה לתוך אופיים המתעה והעקמומי.

 

        ראשית, מי מנסח את המבחנים? המחברים הם בעצמם חברי הממסד החינוכי, אשר מתבקשים לשפוט בדיוק מה חשוב ומה לא חשוב על כל אחד לדעת ברמה מסוימת. מי העניק ידע אלוהי כזה לקבוצת אנשים זו? מי יכול לטעון שהוא בעל תבונה כזו שהוא יודע את הדבר בבטחה -- בבטחה כזאת שתהפוך ידע זה לנקודת ציון לאלפי ילדים? איזה איש או אישה יכול לטעון שהוא בעל יכולת למיין ולבחור מתוך המאגר האין-סופי של הידע האנושי את המעדנים אשר הם חיוניים לכל?

 

        אם היו עומדים להקים מערכת כזו במקום אחר כלשהו למעט בבתי-הספר, הייתה קמה זעקה ציבורית כזאת שהמציעים היו מתחבאים מבושה. האם אין היא, הדבקות האוניברסאלית לערכה נתונה ומוגבלת של עובדות ומעשים, מהות הדוגמאטיות, האוטוקרטיה, הדיכוי  הפסיכולוגי? האין זה כך שאנחנו תמיד בזנו למדינות בהן קיימות תביעות כאלה? האין זה כך שאנחנו מתענגים תמיד על הרבגוניות שלנו, על החופש שלנו מכפיה בחשיבה? כיצד, אם כן, אנחנו יכולים להצדיק את הענקת הסמכות והכוח לקבוצת מורים, לשפוט את כל ילדינו על פי המידות  שאותם מורים יחליטו לקבען כמוחלטות ונכונות?

 

        ומה עם הרעיון עצמו של אמות מידה אחידות? האם זה הגיוני לחפוץ שכל בן עשר, או כל בן ארבע עשרה, או כל בן שמונה עשרה שנים יהיו בקיאים באותו החומר? התוצאה הגרועה ביותר אשר הייתי מדמיין לעצמי הייתה, שכל תלמיד במדינה יקבל ציון מצטיין! איזו תחזית מפחידה! האם  אנחנו באמת רוצים לחיות בעולם חדש ואמיץ כזה? ואם זה טוב עבור הגילאים האלה, מדוע שנעצור שם? מדוע שלא נמשיך את העבודה הטובה, ונבחן את האנשים כל ארבע שנים, עד גיל  הזקנה, כדי להבטיח שלא יסטו מאמות המידה הטובות ביותר שעליהן הבוחנים שלנו יכולים לחשוב?

 

        האם לאנשים יש מושג מה המבחנים האלה עושים לבתי-הספר של הערים והכפרים השונים שלנו?  ככל שעובר הזמן, והביצוע במבחנים אלה הופך להיות חשוב יותר כמידה להצלחתם של בתי-הספר, יותר ויותר אנרגיה מופנית כדי להבטיח שהילדים יצליחו במבחנים. הביצוע במבחנים הופך להיות דבר ראשון במעלה, וכל פעם מושקעים בתרגיל עקר זה כמויות גדולות יותר של אנרגיה ושל זמן.  אינני מתפלפל בנושא זה. אותו הדבר קרה בכל מקום בו הוכנסו מבחנים סטנדרטיים.  לפני למעלה מחמישים שנה, כבר אז, התחוור למשל, שלהעמיד את כל תלמידי התיכון של העיר ניו-יורק בפני מבחני ריג'נט של המדינה בכל מקצוע, הביא את ההוראה בכל מדינת ניו-יורק לבינוניות אחידה שעד היום טרם התגברו עליה. משהו דומה קרה עם הסאט'ס (SAT'S - Scholastic Aptitude Tests - מבחני כושר הלמידה: מבחנים פסיכומטריים בארה"ב), שהפכו למטרה בפני עצמה לכניסה לאוניברסיטאות, ומטילים צל על למידה יצרנית כלשהי אשר לולא הם, היה עוסק בה התלמיד במשך השנים האחרונות של בית-הספר התיכון.

 

        אין זה מאוחר מדי מכדי לנטוש את המבחנים מוליכים שולל והעקמומיים האלה. במחשבה שנייה, אולי זה כן מאוחר, לעת עתה;  אולי יעברו עוד הרבה מאד שנים של שיגעון זה עד שהאנשים ברשויות המרכזיות יבחינו בכך שהם חונקים את אותה מערכת חינוך אשר הם חושבים שהם רוצים לשפרה. אולם דבר אחד אשר אנחנו יכולים לעשותו כדי להילחם בשיגעון הזה ברמה המקומית הוא להתעלם מתוצאות המבחנים, בכולם ובכל אחד מהדיונים בבתי-הספר המקומיים  שלנו.  אם הקהילות המקומיות מחליטות, כל אחת בעצמה, להתרכז במה שהן חושבות שהוא חשוב ולהתעלם ממה שכל אחד אחר אומר להן שהוא חשוב, עדיין יש תקווה שנוכל להימנע מן האחידות -- המטמטמת, החדגונית, שמקהה את החושים -- אשר מבחנים אלה מנסים להכתיב לנו.

 

        אין כמעט שימוש ואין כמעט טעם למבחנים במסגרת חינוכית בעלת משמעות. האזרח הממוצע מבין זאת היטב. זו הסיבה מדוע אנחנו בקושי רואים או משתמשים במבחנים במשך חיינו כמבוגרים, למרות שאנחנו מבלים שנים אחרי שנים כאזרחים פוריים. ככל שמחנכים יקדימו להבין עובדה זו, בתי-הספר שלנו יהפכו למקום ראוי, אשר יכין כהלכה את ילדינו ונערינו לעתידם.

 

היי רמי

 

דווקא שמעתי שבפולינזיה חי תלמיד גרוע אחד. הוא מזייף את ההמנון הפולינזי , אבל זה פחות קריטי , העניין הוא שגם כשהוא הולך לגלוש בים , הוא תמיד עולה על הגלשן  בצד הלא נכון של הגל , למרות שכבר הסבירו לו מלא פעמים באיזה צד עולים.

 

גם ראיתי סרט ביוטיוב על בחור צעיר בקמצ'טקה שתמיד זורק את החכה לנהר ומחזיק בצד של הקרס , למרות שרואים בסרט שמסבירים לו באיזה צד של החכה להחזיק .

אבל הסרטון הזה נראה לי מבויים , כך שנשארנו רק עם התלמיד הגרוע הפולינזי.

 

צריך להיזהר כשאומרים אמירות נחרצות כמו אין דבר כזה תלמיד גרוע . . .

 

וברצינות – מרווה קולינס הוכיחה שכל אחד יכול.

גם אסקלנטה , גם קרול דואק  וגם מלא אחרים.

 

באשר לבגרויות – תלוי איפה למדת.

יש בתי ספר שקרוב ל 100% מהבוגרים זכאים לתעודה , עם פסיכומטרי סביב ה 700 , ויש בתי ספר שזה רחוק מזה.

 

במגזר היהודי , ללא חרדים – אחוז הזכאים עלה במהלך 20 השנים , למרות שיש אגדה שפעם למדו יותר טוב . זו אגדה נחמדה . . .

 

הבעיה היא אחרת .

 

הבעיה היא שהעולם השתנה והמערכת לא  .  

היא מוציאה רק " מוכשרים בלוף " שאולי מצליחים במבחנים אבל לא באמת מוכשרים לחיים בתחילת המאה  ה 21 ( חוץ ממה שהם למדו לבד , וזה מה שמציל אותם ) , כך שישראל מעצמת תארים אקדמיים , אבל לא בטוח מה בדיוק עומד אחרי התואר .

 

העניין הוא שמתלווה לתופעת המירוץ אחר "סמל הסטאטוס ההשכלתי " , פגיעה קשה מנטאלית , הן בזכאים והן בנכשלים ( כ 50% מהבוגרים , כבר 13 שנה ) .  אגב , לפני כן אחוז הזכאים לתעודת בגרות היה נמוך יותר.

 

  פשוט , הגישה החינוכית הדומיננטית היא גישה  שהתקבעה לפני 200 שנה , שאיננה רלוונטית היום  .

 וגם לא ברור לי מה זה מורה יותר טוב , על רקע של גישה חינוכית לא רלוונטית .

 

זה כמו לומר על מישהו שהוא עגלון יותר טוב , בעולם של מכוניות ומטוסים . את מי זה מעניין שהוא עגלון טוב יותר מאלו שהיו פעם .

 

המערכת והגישה חייבים לעבור רביזיה , אבל לפני שהם עוברים – שההורים יעברו.זה אפשרי וזה ממש לא תלוי במערכת ובמורים . רק בשינוי המנטאליות ושינוי הז'רגון של ההורים , תוך גיבוי של הילדים מול המערכת ומול מורים בעלי מנטאליות של ימי הביניים ( גם הצעירים ביניהם ) .

 

וראה בעניין זה   http://cafe.themarker.com/topic/2720719/

 

ביי

 

אלי

 

אגב , בגילי אני יכול להתרפק על הרבה יותר מ 20 שנה , אבל אני לא .

 

היה גרוע ונשאר גרוע . מנטאליות של המאה ה19 הייתה כשאני למדתי ונותרה גם היום .

 

העניין הוא שכיוון שמאז 30 שנה העולם משתנה בקצב מהיר , קצב מעריכי - פשוט חוסר הרלוונטיות גדול יותר , ואי אפשר יותר להסתיר את אותה אי רלוונטיות פדגוגית .

נשכחה עובדה אחת פשוטה , שבעבר מי שלא התאים למערכת נפלט! מי שלא התאים ללמידה בכיתה למד עבודות שאינן דורשות ידע בהיסטוריה מתמטיקה או לשון, פתח עסק ואפילו מרוויח היום יותר מכל מלומד אחר, פעם לא כפו על תלמידים ללמוד ,לא דחפו להם כדורים ואמרו להם אתם יכולים כי מצאנו דרך להושיב אתכם בכיתה, לא משנה שאתם בדיכאון, לא אוכלים ואיבדתם שמחת חיים , נביא לכם מורים שילמדו אתכם אחד על אחד והכל כדי שיעלו אחוזי הבגרויות, יש אנשים שלא מתאים להם ללמוד! עובדה! יש תלמיד גרוע בהסטוריה אבל מעולה במכונאות ויש תלמיד מעולה במכונאות וגרוע בהסטוריה, הבעיה היא הרצון שלנו כחברה להפוך את כולם למשהו אחד מוגדר, למה?