כשהייתי בכיתה י', אם אני לא טועה, התפתח ויכוח בין מורה להיסטוריה לבין אחד התלמידים. זה התחיל במשהו שקשור לערבים (התלמיד היה מאוד ימני וחובב צבא), ובשלב מסוים המורה הזכירה את היטלר, אני כבר לא זוכר באיזה הקשר בדיוק. את המשך הויכוח אני דווקא זוכר היטב, והריהו לפניכם:

התלמיד: "אז מה? היטלר היה מנהיג דגול!"

המורה: "היטלר?? מנהיג דגול?? מה קורה לך??" 

התלמיד: "אני יודע מה את רוצה להגיד, אבל את כל זה את אומרת בתור יהודיה. בשביל הגרמנים הוא היה מעולה וחיסל את האבטלה ושיקם את הכלכלה."

המורה: "על מה אתה מדבר? היטלר הרס את הכלכלה הגרמנית!"

הויכוח נמשך עוד קצת, אבל הם רק חזרו פחות או יותר על אותם דברים. 

מסקרן אותי לדעת:

מה דעתכם על מה שאמרה המורה, ומה אתם הייתם אומרים?

לדעתי הדיון בכיתה מחדד טוב מאוד את מקום המורה בחינוך.
הטענה של הילד שהיטלר היה מנהיג דגול יש בה מין האמת- השטן הזה סחף אומה שלמה להתנהגות רצויה לו, הצליח בזמן קצר לשקם ולבנות את המדינה עד הפיכתה לאימפריה כבש המון שטח מחיה לעמו וגם ברגעי קושי הצליח לסחוט מעמו התנהגות הנוגדת את הטבע האנושי. תארי לך שבמקום הרג והרס הוא היה מפנה את מרצו לשלום ואחווה.
גם המורה צודקת בסופו של דבר העם הגרמני סבל והובס וביצע פשעים נגד האנושות.
האם תפקיד המורה הוא להוכיח את עמדתו וצדקתו או אולי לעורר דיון ומחקר אמיתי אצל תלמידיו גם עם המסקנות לא מוצאות חן בעינו ?
לדעתי המורה פספסה הזדמנות לאפשר לתלמיד ללמוד לבד שיעור היסטוריה לא?

מקום המורה בחינוך ?   

        "היכן את עובדת?"

        "בבית-הספר סדברי-ואלי."

        "מה את עושה?"

        "כלום."

        ל א   לעשות מאומה בסדברי-ואלי דורש המון אנרגיה ומשמעת, והרבה שנות ניסיון.  אני משתפרת בזה משנה לשנה, ומשעשע אותי לראות כיצד אני ואחרים נאבקים בסכסוך הפנימי הבלתי נמנע המתעורר בנו. הסכסוך הוא בין הרצון לעשות דברים למען אנשים, להעביר להם  את הידע שלך ואת הבינה שקשה כל כך היה לרכשם, לבין ההכרה שילדים חייבים ללמוד בכוחות עצמם ובקצב שלהם. השימוש  בנו  מוכתב על ידי רצונותיהם, לא על ידי רצונותינו. עלינו  להיות שם כאשר אנו מתבקשים להיות שם, ולא כאשר אנחנו מחליטים שעלינו להיות שם.

        ל ל מ ד, להפיח השראה, ולייעץ, הן כולן פעילויות טבעיות שנראה כי מבוגרים מכל התרבויות והמקומות עוסקים בהן מסביב לילדים. בלי פעילויות אלו, על כל דור היה להמציא הכל מחדש, החל מהגלגל וכלה בעשרת הדיברות, מעבודות המתכת ועד החקלאות. בני-אנוש   מעבירים את הידע שלהם לצעירים מדור לדור, בבית, בקהילה, בעבודה -- וכביכול בבית-הספר.  לצערנו ככל שבתי-הספר מתאמצים ומשתדלים  להעניק הדרכה יחידנית לתלמידיהם, יותר נזק  הם גורמים לילדים. הצהרה זו דורשת הסבר, היות והיא סותרת לכאורה את מה שזה עתה אמרתי, היינו, שמבוגרים תמיד עוזרים לילדים ללמוד כיצד להיכנס לעולם ולהיות לתועלת בו.  מה שאני למדתי, בצורה איטית מאד ומכאיבה במשך השנים, שילדים מקבלים החלטות חיוניות בעצמם בדרכים שאין באפשרותם של המבוגרים לחזותן מראש או אפילו לדמיינן.

        ח ש ו ב  על העובדה הפשוטה שבבית-הספר סדברי-ואלי, תלמידים רבים מחליטים להתמודד עם אלגברה ולא בגלל שעליהם לדעת אלגברה, או בגלל שזה מעניין אותם, אלא בגלל שהם מתקשים בזה, זה משעמם, והם גרועים  בזה. הם חשים צורך להתגבר על פחדם, על הרגשתם שהם אינם מתאימים, על העדר משמעת אצלם. פעם אחר פעם, תלמידים שקיבלו  החלטה זו משיגים מטרתם המוצהרת  ועושים צעד ענק בבניית האני שלהם, ביטחונם, ואופיים.

        א ז  מדוע זה לא קורה כאשר כל הילדים נדרשים או מעודדים ללמוד אלגברה בבית-הספר התיכון? התשובה היא פשוטה. על מנת לגבור על משוכה פסיכולוגית כלשהי עלינו להיות מוכנים לקחת על עצמנו התחייבות אישית מסוימת. מצב נפשי כזה מושג רק אחרי התבוננות אינטנסיבית וניתוח עצמי, ולא יכול להיות מוכתב על ידי אחרים ולא ניתן  ליצור  אותו  עבור  קבוצה. כל מקרה הוא מאבק אישי וכאשר הוא מצליח זה ניצחון אישי. מורים יכולים לסייע רק כאשר הם מתבקשים לעשות כן, ותרומתם לתהליך היא קטנה לעומת העבודה שהתלמיד משקיע.

        ק ל  לתפוש את המקרה של אלגברה. למרות שהוא לא כל כך מאיר עיניים כמו אותן שתי דוגמאות שעלו לאחרונה בהגנה על תזות: נערה אחת שהייתי מאד קרובה אליה ושבקלות יכולתי להשלות את עצמי במחשבה ש"הדרכתיה" גרמה לי להלם אמיתי כאשר בניגוד  ל"בינתי" מצאה יותר תועלת להשתמש בזמנה בבית-הספר בלהתרכז ביצירת קשר חברתי וארגון מסיבות ריקודים במקום ללטש את כישורי הכתיבה שיהיו נחוצים לה במקצוע  שבחרה כעיתונאית. לא היה עולה על דעתו של איש מהמבוגרים המעורבים בחינוך של התלמידה המסוימת הזאת לייעץ או להציע לה את דרך הפעולה שהיא כל כך בחכמה בחרה לעצמה, מודרכת על ידי הידע הפנימי והאינסטינקטים שלה בלבד. היו לה בהתחלה בעיות שהיא הבחינה בהן בבירור, ואז היא עברה לפותרן בדרכים יצירתיות ואישיות. בהתעסקותה הישירה עם אנשים במקום להתבונן בהם מהצד, היא למדה יותר על האנשים וכתוצאה מכך השיגה יותר עומק והבנה פנימית שבבוא הזמן הביאו אותה לכתיבה משופרת. האם תרגילי כתיבה בשעורי אנגלית היו מאפשרים לה להשיג זאת טוב יותר? אני מסופקת.

        א ו  מה בנוגע לנערה שאהבה לקרוא ואיבדה את אהבת הקריאה אחרי זמן מה של שהייה בביה"ס סדברי-ואלי? במשך זמן ממושך היא הרגישה שאיבדה את שאיפתה, תבונתה, ואהבתה ללמוד כי כל מה שעשתה היה לשחק בחוץ. אחרי שנים רבות היא הבחינה שהיא קברה  את עצמה בספרים כבריחה מהתמודדות עם העולם החיצון. רק אחרי  שהיא הייתה מסוגלת להתגבר על בעיותיה החברתיות, ורק אחרי שהיא למדה ליהנות מהפעילות בחוץ ומפעילות גופנית, רק אז היא חזרה לספריה האהובים. עכשיו הם לא בריחה, אלא חלון לידע ולחוויות חדשות. האם אני או מורה אחר היינו יודעים כיצד להדריך אותה באותה תבונה כמו שהיא הדריכה את עצמה? חושבתני שלא.

        ת ו ך   כדי כתיבה זו נזכרתי בדוגמה נוספת מלפני שנים רבות. היא מדגימה כיצד סוג העידוד החיובי וההעשרהֶ המקובלים יכולים להביא לתוצאות הפוכות ומאד מגבילות. התלמידֶ נשוא הדוגמה היה כמובן חכם, חרוץ  ולמדן. כל בחינה בראשיתֶ חייו הייתה מראה אותו כבעל כשרון רב במתמטיקה. מה שבעצם הוא עשה בעיקר בעשר שנות שהותו בביה"ס סדברי-ואלי היה להשתתף בספורט, לקרוא ספרות, ויותר מאוחר בשנות העשרה בחייו, לנגן מוסיקה קלאסית בפסנתר. הוא למד אלגברה, לרוב בעצמו אולם כנראה שהקדיש מעט מזמנו למתמטיקה. כעת, בגיל עשרים וארבע, הוא בוגר במתמטיקה מופשטת ומצליח מאד, באחת האוניברסיטאות הכי טובות. צמרמורות עוברות בי לחשוב מה היה קורה איתו לו היינו "עוזרים" לו  במשך שנותיו פה לצבור ידע במתמטיקה, על חשבון הפעילויות שהוא בחר להעדיף. האם  היה  לו כילד קטן, הכוח הפנימי לעמוד בפני שבחנו וחנופתנו ולעמוד על דעתו לקרוא ספרים, להתבטל בספורט  ולנגן  מוסיקה? או היה בוחר באופציה להיות "תלמיד מצטיין" במתמטיקה ובמדע והיה מתבגר עם המשאלה הבלתי מסופקת לדעת בתחומים אחרים? או היה מנסה לעשות הכל?  ובאיזה מחיר?

        כ ע ז ר   ש כ נ ג ד  לדוגמה  הקודמת ברצוני להביא מקרה אחר אשר מאיר עוד היבט של גישתנו.  לפני שנים מספר, נערה בשנות העשרה שלה שהייתה תלמידה בביה"ס סדברי-ואלי מאז היותה בת חמש, אמרה לי במידה מסוימת של כעס שהיא בזבזה שנתיים ולא למדה כלום.  אני לא הייתי תמימת דעים עם הערכת עצמה, אולם לא רציתי להתווכח עמה, לכן, רק אמרתי, "אם למדת כמה רע זה לבזבז זמן, אז לא יכולת ללמוד שעור טוב יותר כה מוקדם בחייך, שעור שיהיה לך יקר ערך לכל ימי חייך". תשובה זו הרגיעה אותה, ואני מאמינה שהיא דוגמה טובה לערך שיש לאפשר לצעירים לעשות טעויות וללמוד מהן, במקום לכוון את חייהם במאמץ למנוע טעויות.

        מ ד ו ע   שלא נאפשר לכל בן-אדם להחליט בעצמו כיצד להשתמש בזמנו? זה היה מגדיל את הסיכויים שהאנשים יגדלו כאשר הם ממלאים את הצרכים החינוכיים הייחודיים של עצמם מבלי שאנחנו המבוגרים נבלבל אותם, שהרי לא יכולנו לעולם לדעת מספיק או להיות מספיק נבונים על מנת לייעץ להם כיאות.

        ל כ ן   אני  מלמדת  את  עצמי לא לעשות מאומה, וככל שיותר  מסוגלת אני לעשות זאת, עבודתי יותר טובה. נא לא להסיק את המסקנה שהצוות הוא מיותר. יכולת לומר לעצמך שהילדים כמעט מנהלים את בית-הספר בעצמם, אז מדוע להחזיק צוות גדול כזה, רק בשביל לשבת ולא  לעשות כלום. האמת היא שבית-הספר והתלמידים זקוקים לנו. אנחנו שם על מנת להשגיח ולהזין את בית-הספר כמוסד ואת התלמידים והיחידים.

        ת ה ל י ך  ההכוונה העצמית, או לפרוץ את דרכך, באמת לחיות  את  חייך במקום להעביר את הזמן, הוא טבעי אך לא מובןֶ מאליו לילדים אשר גדלים בתרבות שלנו. בכדי להגיע למצב נפשי זה הם זקוקים לסביבה שהיא כמשפחה, בקנה-מידה יותר גדול מהמשפחה הבסיסית, אולם תומכת ובטוחה באותה מידה. הצוות, בהיותו קשוב ודואג ובו בזמן לא מכוון וכופה, מקנה לילדים את האומץ והתנופה להקשיב לאני הפנימי שלהם. הם יודעים שאנחנו מסוגלים כמו כל מבוגר להדריך אותם, אולם הסירוב שלנו לעשות כן הוא כלי חינוכי בשימוש פעיל על מנת ללמד אותם להאזין לסביבתם אולם להקשיב רק לעצמם, לא לאחרים אשר במקרה הטוב, יודעים רק מחצית מהעובדות עליהם.

        ה מ נ ע ו ת נ ו  מלומר לתלמידים מה לעשות אינה נתפשת על ידם כהעדר משהו, כריקנות.  להפך, זה כוח הדחיפה אשר מביא אותם לפרוץ את דרכם לא תחת ההדרכה שלנו אלא תחת דאגתנו התומכת. כי זה דורש עבודה ואומץ-לב לעשות מה שהם עושים למען עצמם  ובעצמם.  זה דבר שאינו ניתן לעשותו בחלל ריק של בידוד. זה דבר הצומח בקהילה חיה וסבוכה אשר הצוות מיצב ומנציח.

["האמנות לא לעשות מאומה - תפקידו של המורה בבית-הספר סדברי ואלי", מאת, חנה גרינברג, הניסיון של בית-הספר סדברי-ואלי.] 

[ The Art of Doing Nothing, by Hanna Greenberg, The Sudbury Valley School Experience. ]  

צטט: יריב הדרכה וחוויה 2012-09-24 09:41:36

לדעתי הדיון בכיתה מחדד טוב מאוד את מקום המורה בחינוך.
הטענה של הילד שהיטלר היה מנהיג דגול יש בה מין האמת- השטן הזה סחף אומה שלמה להתנהגות רצויה לו, הצליח בזמן קצר לשקם ולבנות את המדינה עד הפיכתה לאימפריה כבש המון שטח מחיה לעמו וגם ברגעי קושי הצליח לסחוט מעמו התנהגות הנוגדת את הטבע האנושי. תארי לך שבמקום הרג והרס הוא היה מפנה את מרצו לשלום ואחווה.
גם המורה צודקת בסופו של דבר העם הגרמני סבל והובס וביצע פשעים נגד האנושות.
האם תפקיד המורה הוא להוכיח את עמדתו וצדקתו או אולי לעורר דיון ומחקר אמיתי אצל תלמידיו גם עם המסקנות לא מוצאות חן בעינו ?
לדעתי המורה פספסה הזדמנות לאפשר לתלמיד ללמוד לבד שיעור היסטוריה לא?

תפקידה של המורה לכוון גם בדיון כזה רגיש את התלמיד לצורת ניתוח נכונה של מושג (כגון: מהו מנהיג דגול? לפי מה קובעים מהו מנהיג דגול? וכו')

צטט: יריב הדרכה וחוויה 2012-09-24 09:41:36

לדעתי הדיון בכיתה מחדד טוב מאוד את מקום המורה בחינוך.
הטענה של הילד שהיטלר היה מנהיג דגול יש בה מין האמת- השטן הזה סחף אומה שלמה להתנהגות רצויה לו, הצליח בזמן קצר לשקם ולבנות את המדינה עד הפיכתה לאימפריה כבש המון שטח מחיה לעמו וגם ברגעי קושי הצליח לסחוט מעמו התנהגות הנוגדת את הטבע האנושי. תארי לך שבמקום הרג והרס הוא היה מפנה את מרצו לשלום ואחווה.
גם המורה צודקת בסופו של דבר העם הגרמני סבל והובס וביצע פשעים נגד האנושות.
האם תפקיד המורה הוא להוכיח את עמדתו וצדקתו או אולי לעורר דיון ומחקר אמיתי אצל תלמידיו גם עם המסקנות לא מוצאות חן בעינו ?
לדעתי המורה פספסה הזדמנות לאפשר לתלמיד ללמוד לבד שיעור היסטוריה לא?

תודה על התגובה,

מה שהמורה ענתה לא התייחס לפשעים נגד האנושות, אלא רק לכך שבסופו של דבר הגרמנים הפסידו במלחמה, והכלכלה שלהם, כדבריה, נהרסה. 

למעשה, התלמיד דיבר ברמה "מעשית", כלומר האם היטלר היה טוב או לא טוב עבור גרמניה והעם הגרמני, והמורה ענתה לו באותה רמה. לגבי הפשעים נגד האנושות שהזכרתָּ - התלמיד ביטל אותם במשפט "את זה את אומרת בתור יהודיה" (על פשעים נגד עמים אחרים לא למדנו באותה תקופה...), והמורה לא ניסתה להתמודד עם הביטול הזה. כלומר, עם כל ההזדעזעות שלה, ההסתכלות שלה על הדברים לא שונה בהרבה מזו של התלמיד: המנהיג צריך לעשות מה שטוב לעם שלו. זה שמתעללים בבני עמים אחרים - זה לא חשוב.

גם לדעתי המורה החמיצה כאן הזדמנת לעורר דיון היסטורי-מוסרי של ממש. 

על ההשפעה של המקרה הזה על עבודת ההוראה שלי כיום אכתוב בהמשך. 

צטט: shabat shalom 2012-09-24 19:21:46

צטט: יריב הדרכה וחוויה 2012-09-24 09:41:36

לדעתי הדיון בכיתה מחדד טוב מאוד את מקום המורה בחינוך.
הטענה של הילד שהיטלר היה מנהיג דגול יש בה מין האמת- השטן הזה סחף אומה שלמה להתנהגות רצויה לו, הצליח בזמן קצר לשקם ולבנות את המדינה עד הפיכתה לאימפריה כבש המון שטח מחיה לעמו וגם ברגעי קושי הצליח לסחוט מעמו התנהגות הנוגדת את הטבע האנושי. תארי לך שבמקום הרג והרס הוא היה מפנה את מרצו לשלום ואחווה.
גם המורה צודקת בסופו של דבר העם הגרמני סבל והובס וביצע פשעים נגד האנושות.
האם תפקיד המורה הוא להוכיח את עמדתו וצדקתו או אולי לעורר דיון ומחקר אמיתי אצל תלמידיו גם עם המסקנות לא מוצאות חן בעינו ?
לדעתי המורה פספסה הזדמנות לאפשר לתלמיד ללמוד לבד שיעור היסטוריה לא?

 

תפקידה של המורה לכוון גם בדיון כזה רגיש את התלמיד לצורת ניתוח נכונה של מושג (כגון: מהו מנהיג דגול? לפי מה קובעים מהו מנהיג דגול? וכו')

היי, כפי שכתבתי בתגובתי ליריב - אני קיבלתי את הרושם שהקריטריונים ל"מנהיג דגול" זהים אצל המורה והתלמיד, כלומר האם הוא מביא תועלת לעם שלו, ולא יותר מזה.

צטט: liordagan 2012-09-26 19:52:49

צטט: shabat shalom 2012-09-24 19:21:46

צטט: יריב הדרכה וחוויה 2012-09-24 09:41:36

לדעתי הדיון בכיתה מחדד טוב מאוד את מקום המורה בחינוך.
הטענה של הילד שהיטלר היה מנהיג דגול יש בה מין האמת- השטן הזה סחף אומה שלמה להתנהגות רצויה לו, הצליח בזמן קצר לשקם ולבנות את המדינה עד הפיכתה לאימפריה כבש המון שטח מחיה לעמו וגם ברגעי קושי הצליח לסחוט מעמו התנהגות הנוגדת את הטבע האנושי. תארי לך שבמקום הרג והרס הוא היה מפנה את מרצו לשלום ואחווה.
גם המורה צודקת בסופו של דבר העם הגרמני סבל והובס וביצע פשעים נגד האנושות.
האם תפקיד המורה הוא להוכיח את עמדתו וצדקתו או אולי לעורר דיון ומחקר אמיתי אצל תלמידיו גם עם המסקנות לא מוצאות חן בעינו ?
לדעתי המורה פספסה הזדמנות לאפשר לתלמיד ללמוד לבד שיעור היסטוריה לא?

 

תפקידה של המורה לכוון גם בדיון כזה רגיש את התלמיד לצורת ניתוח נכונה של מושג (כגון: מהו מנהיג דגול? לפי מה קובעים מהו מנהיג דגול? וכו')

 

היי, כפי שכתבתי בתגובתי ליריב - אני קיבלתי את הרושם שהקריטריונים ל"מנהיג דגול" זהים אצל המורה והתלמיד, כלומר האם הוא מביא תועלת לעם שלו, ולא יותר מזה.

יפה.

ולכן הדיון היה צריך לצאת מהיטלר אל השאלה הקריטית: מה הקשר בין חיסול הדמוקרטיה לבין תועלת לעם. שהרי אין ויכוח על כך שהיטלר היתל בעם שלו: הוא העלים מהעם את העובדה הידועה שדיקטטור רודף מלחמה מחזיק מעמד מעט מאד זמן...

צטט: דוקטורלאה 2012-09-26 20:07:46

הסיטואציה שתוארה כאן היא צורת התגרות במורה. מאידך גיסא, המורה להיסטוריה הזכירה דמות ששמה מעורר תגובות אינטואיטיביות אצל התלמידים. לפחות בדורנו. כדי לשפוט כראוי את האירוע היינו חייבים לקבל דיווח מדוייק לדברי המורה והתלמיד. כל משפט יכול להוות טריגר לדיון פורה או בלתי-ראוי.

התגרות  אינטלקטואלית (להוציא התגרות אישית) היא התגרות חיובית שכל מורה טוב אך צריך ליחל לה. אין ענין יותר גדול לעור בשעור מאשר התגרות אינטלקטואלית המבוססת על ידע. זו הזדמנות פז לכל מורה ללמד משהו חשוב.

צטט: shabat shalom 2012-09-27 08:03:08

צטט: דוקטורלאה 2012-09-26 20:07:46

הסיטואציה שתוארה כאן היא צורת התגרות במורה. מאידך גיסא, המורה להיסטוריה הזכירה דמות ששמה מעורר תגובות אינטואיטיביות אצל התלמידים. לפחות בדורנו. כדי לשפוט כראוי את האירוע היינו חייבים לקבל דיווח מדוייק לדברי המורה והתלמיד. כל משפט יכול להוות טריגר לדיון פורה או בלתי-ראוי.

 

התגרות  אינטלקטואלית (להוציא התגרות אישית) היא התגרות חיובית שכל מורה טוב אך צריך ליחל לה. אין ענין יותר גדול לעור בשעור מאשר התגרות אינטלקטואלית המבוססת על ידע. זו הזדמנות פז לכל מורה ללמד משהו חשוב.

בית הספר הדמוקרטי סדברי ואלי מלמד אותנו, את כולנו, דבר אחד יותר מכל דבר אחר: ענווה. כל יום אנחנו מתעמתים עם הבורות שלנו, נאבקים בה, ומכבדים אותה.

הכול החל בלמידה על למידה. כאשר נכנסנו לחינוך לראשונה לפני שנים רבות, חשבנו שידענו משהו על כיצד אנשים לומדים.

אני זוכר בבירור את ניסיונות ההוראה הראשונים שלי באוניברסיטה. ידעתי את הנושא אשר היה עלי ללמד, וקראתי ספרים על פדגוגיה, פסיכולוגיה, והתפתחות. ישבתי ברומו של העולם – כל כך "מלומד", כל כך מסוגל לתת כל כך הרבה לתלמידי... 

המציאות באה במנות קטנות. ראשית כל, גיליתי שכל אותם הפנים, להוטים ושמחים למראה, אשר ישבו לפני, כיסו על שעמום עצום ואדישות. אחר כך גיליתי שהם לא הבינו את רוב הדברים אשר אמרתי. "הנה נקודה חשובה", הטעמתי בהדגשה מתהדרת, "והיא מאפשרת  לכם הבנה שאיננה בספרי הלימוד". אך אבוי, לשווא. כאשר דפי הבחינות חזרו, כל מה שראיתי הייתה הגרסה של ספר הלימוד שנלמדה בעל פה בקפדנות.

השתדלתי עוד יותר, קראתי עוד; מזלי לא השתפר. גיליתי שעמיתי כולם, נאבקו עם אותה הבעיה, אם בכלל היה איכפת להם. לאט לאט תפשתי שהתלמידים פשוט לא ילמדו מה שהם לא רוצים ללמוד, אפילו אם פיזזתי וכרכרתי לפניהם, פיתיתי או שיחדתי אותם, או איימתי עליהם. ואז גיליתי את האמת האיומה, שלמעשה איננו יודעים באמת כיצד אנשים לומדים, ללא כל קשר אם הם מעוניינים או לא מעוניינים בחומר הלמידה.

לפעמים, יש לי הרגשה שבתי הספר אשר סביבנו הם הדוגמה הטובה ביותר בעולם לאגדת בגדי המלך החדשים. שנה אחרי שנה, הם ממשיכים, וקוראים לעצמם ספקי ידע, ממציאי חינוך. כאשר כל היתר נכשל, שמים כסף, כמו פלסטר לרפא את הפצעים.

אולם זה בקושי משנה את המצב. ילדים ילמדו מה שילמדו, כאשר הם רוצים וכיצד שהם רוצים, ללא קשר כלשהו עם מאמצינו הנעלים.

בסדברי ואלי, אני רואה את האמיתה הזו בפעולה כל הזמן. מעולם לא הצלחתי לפענח את הסוד כיצד באמת הם עושים זאת.

בתור בית ספר, אנחנו איננו מעמידים פנים שאנחנו יודעים את מה שאיננו יודעים. תפקידנו הוא להיות בכוננות בזמן שהילדים, כל אחד ואחד מהם, בוחרים לעצמם את מסלוליהם המגוונים. אנחנו מעניקים סיוע כאשר מתבקשים לעשות כן. אנחנו עומדים מהצד כאשר איננו נחוצים.

ואיזה מגוון שאנו מוצאים באותם רצונות יפים שלהם! פיאג'ה, תודה בטעותך. שלבי למידה? צעדי תפישה אוניברסאליים? דפוסים כלליים ברכישת ידע? הבלים! 

אין שני ילדים אשר בוחרים באותו מסלול. מעטים דומים ולו במעט. כל ילד הוא כל כך ייחודי, כל כך יוצא מן הכלל, אנחנו מתבוננים בם ביראת כבוד ובענווה.

הילדים כולם, לומדים כל הזמן. החיים הם המורה הגדול ביותר שלהם. בעלי התארים, תואר ראשון (.B.A), תואר שני (.M.A), ותואר שלישי (.Ph.D) אשר בצוות, הם שחקני משנה.

הילדים משתמשים בילדים אחרים, בספרים, במכשירים, ובמבוגרים, ככל שנראה להם נחוץ. הכלי העיקרי שלהם הוא סקרנותם, אשר דוחפת אותם למצוא, להיות בקיאים, להבין. 

הם לומדים לראות את העולם, מפני שהם מסתכלים, והם בתוכו. הם אינם יושבים כלואים בחדרים כל היום. 

הם לומדים ליצור קשר עם אנשים, כי הם במחיצתם של אנשים, מכל הגילים, כל היום.

הם לומדים לפתור בעיות, כי זה מחויב המציאות. "האחריות נעצרת פה", הראה השלט על שולחנו של הנשיא טרומן, ו"פה" זה מקומו של כל תלמיד. איש איננו יכול להפקיד ערבות עבורם.

התבוננות בילדים מלמדת אותי משהו חדש כל יום. למשל, אנשים אומרים: "תנו לילדים חופש לבחור את פעילויותיהם, והם תמיד יבחרו במסלול הקל. הם לעולם לא יפתחו אופי חזק כדי לעמוד מול הקושי". כאשר אנשים אומרים לי את זה, אני תמיד אומר לעצמי (ולפעמים גם  להם, בקול רם), "על איזה ילדים הסתכלתם לאחרונה?" 

זה בכלל לא מה שקורה במציאות. לרוב, ילדים בוחרים את המסלול הקשה ביותר. לא, זו לא הייתה טעות דפוס. כתבתי, "המסלול הקשה ביותר", והתכוונתי לזה.

אינני יודע באמת מדוע זה קורה, אולם אני רואה את זה קורה כל הזמן. כאילו ילדים רואים את נקודות התורפה שלהם כאתגר אשר פשוט יש להתמודד עמו.

כך, הילד הגמלוני עושה ספורט כל היום. הילד שפוחד ממתמטיקה לומד חשבון ואלגברה.  המתבודד מנסה להתחבר, החברותי לומד להיות לבד. כל סיפור הוא עלילת גבורה של מאבק עילאי ונחישות ברזל.

ישנו גם האילוץ של להיות בעל השכלה רחבה. "צריך להכריח אותם ללמוד מעט על הרבה דברים. על הילדים להיות חשופים בבית-הספר. אם תניחו להם, הם יהפכו לצרי אופק".

מעולם לא היה נראה לי הגיוני אף היבט מטענה זו. ראשית כל, ישנה היהירות שבדבר, לחשוב שאתה או אני או איזושהי סוללה של מומחים יוכלו לבחור מתוך האוקיינוס הרחב של הידע האנושי את השילוב הנכון של טיפות שעל כל אחד לגמוע. שנית, זוהי תמימות לחשוב שילדים בימינו, בארץ זו, בתקופה של אמצעי התקשורת ההמוניים אשר מפציצים אותנו, אינם חשופים יום ולילה ליותר ממה שאנחנו יכולים להעלות על דעתנו. אותם אנשים אשר מתלוננים על צרות אופקים יכולים למחרת להתלונן על חשיפת-יתר ועל עודף גירויים. ולבסוף, קיימת ההנחה שזה רע להיות צר אופק. רע למי למוצרט? לאיינשטין? לאחים ווילבור ואורוויל רייט? גיבורינו הלאומיים המפורסמים ביותר מהוללים על מסירותם בעלת התכלית האחת לרעיון מסוים זה או אחר. האם זה מה שנקרא להיות בעל השכלה רחבה?

הכול חוזר לענווה. החכם ביותר מביננו הוא רק טיפ טיפה פחות טיפש מהטיפש ביותר שבנינו. הניחו לילדים להיות. הם ילמדו כל מה שעליהם ללמוד, ויותר מזה, אם לא נתערב, אלא אם כן וכאשר הם יפצירו בנו לעשות זאת, ורק אז.

["למידה", "סוף-סוף חופשי, בית הספר סדברי ואלי", דניאל גרינברג, 1987.] 

צטט: דוקטורלאה 2012-09-26 20:07:46

הסיטואציה שתוארה כאן היא צורת התגרות במורה. מאידך גיסא, המורה להיסטוריה הזכירה דמות ששמה מעורר תגובות אינטואיטיביות אצל התלמידים. לפחות בדורנו. כדי לשפוט כראוי את האירוע היינו חייבים לקבל דיווח מדוייק לדברי המורה והתלמיד. כל משפט יכול להוות טריגר לדיון פורה או בלתי-ראוי.

היי, תדה על התגובה,

אמנם יש כאן פרובוקטיביות, אבל אי אפשר לפטור זאת בכך ש"זו רק התגרות", כיון שהילד ההוא באמת חשב (עד כמה שזכור לי) שמה שהוא אומר זה נכון. לגבי דיווח מדויק של דברי המורה והתלמיד - אני יכול להעיד על עצמי שבורכתי בזיכרון מצוין לדברים מסוימים, דברים ש"תופסים אותי". לגבי המשך הויכוח - זה לא היה ארוך, ואני לא זוכר מה בדיוק נאמר שם, אבל אני יכול לומר בוודאות מוחלטת שלא נאמר בו שום דבר חשוב. לא הייתה התמודדות של המורה עם "אבל את זה את אומרת בתור יהודייה". אני בטוח בכך כי אני זוכר היטב שחיכיתי למשהו מעין זה. 

בכל אופן, המטרה שלי בדיון היא לא לומר "תראו איזו מין מורה זאת..." אלא באמת לשאול את אנשי החינוך כאן: מה אתם הייתם אומרים ואיך אתם הייתם מתייחסים לכך?

צטט: shabat shalom 2012-09-27 08:01:17

צטט: liordagan 2012-09-26 19:52:49

צטט: shabat shalom 2012-09-24 19:21:46

צטט: יריב הדרכה וחוויה 2012-09-24 09:41:36

לדעתי הדיון בכיתה מחדד טוב מאוד את מקום המורה בחינוך.
הטענה של הילד שהיטלר היה מנהיג דגול יש בה מין האמת- השטן הזה סחף אומה שלמה להתנהגות רצויה לו, הצליח בזמן קצר לשקם ולבנות את המדינה עד הפיכתה לאימפריה כבש המון שטח מחיה לעמו וגם ברגעי קושי הצליח לסחוט מעמו התנהגות הנוגדת את הטבע האנושי. תארי לך שבמקום הרג והרס הוא היה מפנה את מרצו לשלום ואחווה.
גם המורה צודקת בסופו של דבר העם הגרמני סבל והובס וביצע פשעים נגד האנושות.
האם תפקיד המורה הוא להוכיח את עמדתו וצדקתו או אולי לעורר דיון ומחקר אמיתי אצל תלמידיו גם עם המסקנות לא מוצאות חן בעינו ?
לדעתי המורה פספסה הזדמנות לאפשר לתלמיד ללמוד לבד שיעור היסטוריה לא?

 

תפקידה של המורה לכוון גם בדיון כזה רגיש את התלמיד לצורת ניתוח נכונה של מושג (כגון: מהו מנהיג דגול? לפי מה קובעים מהו מנהיג דגול? וכו')

 

היי, כפי שכתבתי בתגובתי ליריב - אני קיבלתי את הרושם שהקריטריונים ל"מנהיג דגול" זהים אצל המורה והתלמיד, כלומר האם הוא מביא תועלת לעם שלו, ולא יותר מזה.

 

יפה.

ולכן הדיון היה צריך לצאת מהיטלר אל השאלה הקריטית: מה הקשר בין חיסול הדמוקרטיה לבין תועלת לעם. שהרי אין ויכוח על כך שהיטלר היתל בעם שלו: הוא העלים מהעם את העובדה הידועה שדיקטטור רודף מלחמה מחזיק מעמד מעט מאד זמן...

אבל... האם זאת באמת הייתה עובדה ידועה? האם זאת הייתה עובדה ידועה להיטלר? לפי מה שאנחנו למדנו באותה כיתה י' - היטלר חשב שהדמוקרטיה זו חולשה ושהדיקטטורה זה ביטוי לכוח ועוצמה, ומדיניות הפיוס של המערב באמת היוותה "הוכחה" לכך. 

עוד משהו: חומת ברלין נפלה כאשר הייתי בכיתה י"א. השיחה הזאת התרחשה כשהייתי בכיתה י', ואז המשטר הקומוניסטי הדיקטטורי נראה יציב וחזק. נראה לי שמשפט כמו "דיקטטור מחזיק מעמד מעט מאוד זמן" פשוט לא היה מתקבל כנכון. 

מה גם ש... הגרמנים היו סה"כ קרובים מאוד לניצחון במלחמה. זה שבסופו של דבר הם הפסידו, לא היה משהו מחויב המציאות.

ומדוע אני מציין את כל זה?

כדי להראות שבסופו של דבר, מה שחשוב כאן זו השאלה המוסרית: איך אנו מתייחסים לזה שהמנהיג מביא תועלת ושגשוג (נניח...) לעם שלו, דרך מעשי התעללות ורצח בעם אחר. כל עוד אנו עוסקים בקיום/היעדר התועלת לעם של המנהיג, אנו מתחמקים מהשאלה הזאת. 

 

תפקידה של המורה לכוון גם בדיון כזה רגיש את התלמיד לצורת ניתוח נכונה של מושג (כגון: מהו מנהיג דגול? לפי מה קובעים מהו מנהיג דגול? וכו')

 

היי, כפי שכתבתי בתגובתי ליריב - אני קיבלתי את הרושם שהקריטריונים ל"מנהיג דגול" זהים אצל המורה והתלמיד, כלומר האם הוא מביא תועלת לעם שלו, ולא יותר מזה.

 

יפה.

ולכן הדיון היה צריך לצאת מהיטלר אל השאלה הקריטית: מה הקשר בין חיסול הדמוקרטיה לבין תועלת לעם. שהרי אין ויכוח על כך שהיטלר היתל בעם שלו: הוא העלים מהעם את העובדה הידועה שדיקטטור רודף מלחמה מחזיק מעמד מעט מאד זמן...

 

אבל... האם זאת באמת הייתה עובדה ידועה? האם זאת הייתה עובדה ידועה להיטלר? לפי מה שאנחנו למדנו באותה כיתה י' - היטלר חשב שהדמוקרטיה זו חולשה ושהדיקטטורה זה ביטוי לכוח ועוצמה, ומדיניות הפיוס של המערב באמת היוותה "הוכחה" לכך. 

 

עוד משהו: חומת ברלין נפלה כאשר הייתי בכיתה י"א. השיחה הזאת התרחשה כשהייתי בכיתה י', ואז המשטר הקומוניסטי הדיקטטורי נראה יציב וחזק. נראה לי שמשפט כמו "דיקטטור מחזיק מעמד מעט מאוד זמן" פשוט לא היה מתקבל כנכון. 

 

מה גם ש... הגרמנים היו סה"כ קרובים מאוד לניצחון במלחמה. זה שבסופו של דבר הם הפסידו, לא היה משהו מחויב המציאות.

 

ומדוע אני מציין את כל זה?

 

כדי להראות שבסופו של דבר, מה שחשוב כאן זו השאלה המוסרית: איך אנו מתייחסים לזה שהמנהיג מביא תועלת ושגשוג (נניח...) לעם שלו, דרך מעשי התעללות ורצח בעם אחר. כל עוד אנו עוסקים בקיום/היעדר התועלת לעם של המנהיג, אנו מתחמקים מהשאלה הזאת. 

טוב,

אז קודם כל אני מזמין אותך לדיון שפתחתי הבוקר על מנהיגות ותפקידיה:

http://cafe.themarker.com/topic/2736359/

עכשיו לעניינים שהעלית:

מה שיפה במקצוע ההוראה הוא המאפה המוגמר שמכין המורה מהחומרים שעוסקים בהם. תקופתו של הנאציזם בפרט והמחצית הראשונה של המאה ה20 בכלל הוא נושא הכי הכי חשוב ומשמעותי (בעיני) להבנת תהליכים שקורים בתקופה המודרנית.

אבל אתה מתיחס לנושא הערכי-חינוכי וכאן אני חושב שאתה עושה בעניין זה עבודה קלה מדי. אני תומך בהכרח לחנך את הצעירים חינוך מוסרי. אבל אתה יודע, שאפשר "לשחק" עם המוסר איך שרוצים. היטלר בעצמו אמר שהמוסר נועד לחלשים והחלשים הם מיותרים (אפילו - מזיקים - כך הוא אמר)...

מה שאני רציתי לומר הוא שיש קשר הדוק בין מה שידעים לבין תוכן של המוסר.

אסביר:

למה צריך מוסר? למה אסור לרצוח, אסור לשקר, אסור לגנוב, אסור לחמוד. וכו'?

כי המוסר מועיל ומקדם את בני האדם. המוסר אינו פילוסופיה אלא רשימת התרים ואיסורים המכונים בני אדם ככלל לקראת חיים טובים יותר.

בוא נדבר על היטלר ואחר כך נדבר על העם שידע או לא ידע.

היטלר, בפשעים שלו נגד האנושות, גייס את המוסר שלו למטרות שלא רק שהיו בלתי מוסריות אלא נגדו את העובדות ההיסטוריות של העת החדשה: מלחמות כיבוש המבוססות על כוח (ולא על הגנה) אינן מחזיקות מעמד זמן רב. רק תיקח את נפוליון (ואפילו אלכסנדר הגדול בזמן העתיק) - אימפריה לוחמנית לא מחזיקה מעמד הרבה זמן (חוץ מהאימפריה הרומאית). אימפריות כלכליות - כן מחזיקות מעמד הרבה זמן - כל עוד הן תורמות לחברות בהן הן קיימות.

מי שהעלה את היטלר לשלטון, ומי שהחזיק אותו בשלטון היה דוקא הרומנטיקה הלאומנית (כמו רומנטיקה דתית) שסילפה והעניקה לעם חלומות שהוא רצה. השלטון הנאצי עלה על הצרכים הפסיכולוגים של העם הגרמני וככה הביא בסופו של דבר  לאסונו של העם הגרמני.

מה שני רוצה לומר הוא שההשכלה והידע החופשי הם הם הבסיס למוסר האנושי משום שהן הכלי היחידי היכול לעצור חברה מלעשות מעשים בלתי מוסריים שבסופו של דבר החברה (=העם) ישלמו על כך.

לכן - לא פלא שעמים לא מפותחים בדרך כלל (דווקא גרמניה יוצאת דופן בענין הזה!!) הם שנוטים לתמוך במעשים המחרידים של שליטיהם.

מקווה שהסברתי.