איך זה שכולם חושבים שהוא נפלא?

רוב הגברים המתעללים מציגים פנים מקסימות כלפי חוץ, ויוצרים פער חד בין תדמיתם הציבורית ובין היחס שלהם כלפי נשותיהם וילדיהם.  הוא עשוי להיות:

•זועם בבית אבל רגוע וחייכני בחוץ.

•אנוכי ומרוכז בעצמו אתך, אך נדיב ותומך עם אחרים.

•שתלטן בבית, אבל מוכן למשא ומתן ולפשרה בחוץ.

•בעל עמדה שלילית מאוד כלפי נשים במגרש שלו, אך תומך קולני בשוויון כשאחרים

מקשיבים.

•תוקפני כלפי בת זוגו או ילדיו, אך לא אלים ולא מאיים עם אחרים.

•בבית מתנהג כמי ש"מגיע לו", אך ביקורתי כלפי גברים אחרים שאינם מכבדים נשים

או תוקפים נשים.

הכאב שפער זה מביא עמו עלול לכלות את האישה מפנים. בבוקר הוא מכנה אותה "פרה שמנה ומטומטמת" ופוגע בה קשות, אך כמה שעות מאוחר יותר היא רואה אותו צוחק עם השכנים ועוזר להם לתקן את המכונית. אחר כך השכנה אומרת לה "החבר שלך כל כך נחמד. יש לך מזל שאת אתו — לא הרבה גברים היו עושים את מה שהוא עושה". היא ממלמלת "כן", ומרגישה מבולבלת ונבוכה. כשהיא בבית היא שואלת את עצמה שוב ושוב :"למה אני?"

האם גברים מתעללים לוקים בפיצול אישיות?

לא ממש. הם נמשכים לכוח ושליטה, ואחת הדרכים להשיג כוח ושליטה היא לגבש תדמית ציבורית חיובית. הקסמים שגבר מתעלל מפעיל מקשים על בת זוגו לפנות לתמיכה או עזרה, כיוון שהיא חוששת שאנשים לא יאמינו לה או לחלופין יאשימו אותה. אם חברים ישמעו אותו במקרה נוקט התעללות מילולית או אם המשטרה תעצור אותו באשמת תקיפה, התדמית החברתית שכבר הספיק ליצור תעזור לו להיחלץ מן הבוץ. אנשים המביטים מן הצד יחשבו: "הוא בחור כזה חמוד, הוא פשוט לא טיפוס של גבר מתעלל. היא בטח פגעה בו נורא".

תדמית הבחור הטוב עוזרת לגבר המתעלל להרגיש טוב עם עצמו. מטופלים שלי אומרים לי: "אני מסתדר מצוין עם כולם חוץ ממנה. תשאל אנשים מה הם חושבים עליי ותראה. אני אדם רגוע והגיוני. כולם רואים שהיא נוטה להתפרצויות". בינתיים הוא מנצל את הקשיים שיש לה ביחסים עם אנשים — קשיים שלרבים מהם הוא אחראי מן הסתם — כהוכחה נוספת שהיא הבעייתית.

אחד האתגרים של יועץ העובד עם גברים מתעללים הוא להתעלם מקסמו האישי של המתעלל. כשגברים אלה משוחחים ומתבדחים בפגישות הקבוצתיות, קשה לדמיין אכזריות ואנוכיות. אני מוצא את עצמי תוהה בדיוק כמו השכנים: האם הגבר הזה באמת יכול להיות כל כך מרושע? ואפילו אחרי שהוא מודה במעשיו, עדיין קשה להאמין. הפער הזה הוא הסיבה העיקרית ליכולתם של מתעללים לחמוק מאחריות.

עם המטופלים שלי נמנו רופאים רבים, כולל שני מנתחים; אנשי עסקים מצליחים, ובהם בעלים ומנהלים של חברות גדולות; כתריסר מרצים באוניברסיטה; עורכי דין אחדים; איש רדיו ידוע )שנשמע עדין מאוד(; אנשי כמורה; ושני ספורטאים מפורסמים. אחד המטופלים האלימים שלי נהג להתנדב בכל חג הודיה בעשר השנים האחרונות בבית תמחוי מקומי. מטופל אחר היה איש צוות בולט בארגון בינלאומי לזכויות אדם. מידת האכזריות וההרס שגברים אלה הגיעו אליה הייתה מעוררת תדהמה בקהילותיהם.

אף שמחוץ לבית גברים אלה יודעים היטב כיצד להסתיר את הצד המתעלל שלהם, הוא נחשף ברגע שמישהו מעמת אותם עם ההתנהגות המתעללת ומצדד בקרבן ההתעללות. זה התפקיד שלי. ואז כל העמדות והטקטיקות שהם שומרים בדרך כלל לבית מתחילות לצאת החוצה. הרוב המכריע של הנשים שטוענות שהן עוברות התעללות דוברות אמת. אני יודע שזה המצב, משום שהגברים המתעללים שאני עובד אתם מסירים את המסכות כשהם אתי, והם עושים זאת בצורה המפריכה את ההכחשות שלהם.

לפני כמה שנים היה לי מטופל שהתחיל את הפגישה הקבוצתית הראשונה שלו בהצהרה " אני פה כי אני גבר מכה". התרשמתי מנכונותו להכיר בבעיה שלו. אבל שבוע אחר כך הוא ריכך את דבריו ואמר "אני כאן בגלל שאני מתעלל", ובשבוע השלישי הוא אמר "אני בתכנית כי אשתי חושבת שאני מתעלל". אחרי שבועות אחדים הוא הפסיק לבוא ועטף את עצמו במערכת ההצדקות שלו.

גברים מתעללים מייחסים את האחריות לפעולות שלהם לאחרים. הם מאמינים שהנשים שלהם גורמות להם לאמץ התנהגויות מתעללות. כל אחד מהמטופלים שלי משתמש בגרסה כזאת או אחרת של המשפטים שלהלן:

"היא יודעת איך להביא לי את הסעיף".

"היא רצתה שאתפרץ והיא יודעת איך לעשות שזה יקרה".

"היא ממש הגזימה".

"יש גבול למה שגבר מסוגל לסבול".

"אתה מצפה שפשוט אתן לה לדרוך עליי. מה אתה היית עושה?"

מטופלים רבים מביעים רגשי אשמה וחרטה כשהם מתחילים להגיע לייעוץ, אך ברגע שאני מתחיל ללחוץ עליהם שיתבוננו בהיסטוריה של ההתעללות שלהם הם חוזרים להגן על פעולותיהם. הם מסוגלים למשל להגיד כלאחר יד: "אני יודע שהייתי לא בסדר", אבל כשאני מבקש מהם לתאר את התקיפות המילוליות או הגופניות שלהם הם ממהרים לחזור להצטדקויות.

גברים מתעללים הם אלופים בהמצאת תירוצים. מבחינה זו הם כמו מכורים לסמים, המאמינים שכולם וכל דבר מלבדם אחראים למעשיהם. כשאינם מאשימים את בנות זוגם, הם תולים את האשמה בלחץ, באלכוהול, בילדוּת, בילדיהם, במנהלים שלהם או בחוסר הביטחון שלהם. יתר על כן, הם חשים שזכותם לתרץ; כשאני מציין שגברים אחרים הנתונים ללחצים דומים בוחרים שלא להתעלל, הם מגיבים בזעם או בבוז.