הייתי בת 7 בשנת 1973.  

הצפירה תפסה אותי מדדה עם נעלי העקב של אמא שלי על המדרכה שליד הבית, זוכרת את קריאותיה המבוהלות של אמא שלי לחזור הבייתה מייד, הבטתי בהשתמוממות כשכל הרחובות התמלאו בגברים עם צ'ימידנים ומדים, לא היה לנו מקלט בבניין, אז כולנו התארגנו, בעיקר האימהות והילדים הגדולים יותר ובחצר חפרנו שוחה עמוקים שעל הדפנות שלה הנחנו שקים שלא זוכרת מה היה המילוי שלהם, קלטתי את הפחד אבל כל כך בטחתי בהורים שלי ובבית החם שעטפו אותנו שהייתי בטוחה שהכל יהיה בסדר, זו הייתה יותר סוג של הרפתקאה ויציאה מהשגרה, הדבר שהכי צער אותי הייתה העלמותו של אבא לחודשים רבים, הוא כתב לנו מכתבים הבודדות ובפעמים הבודדות שהצליח להגיע לביקור הביא איתו מהקנטינה קופסה מלאה בוופלים של טוויסט, טעמי , אגוזי ועוד ובגלל שהייתי ילדה חולנית תמיד קיבלתי זכות ראשונים לבחור את הוופלים שאני הכי אוהבת.

לא איבדתי אדם קרוב במלחמה הזו אבל ברבות השנים הבנתי את האובדן העצום שהביאה עלינו

הייתי בת 11, ביום השני להפלגה בדרכנו לעליה לארץ באונית AUGUSTO.

היינו קבוצת עולים מאורוגואי וארגנטינה (כ-60 איש, רובם משפחות וכמה רווקים), חדורי ציונות ונרגשים לקראת החיים החדשים.

באותו יום הגענו לנמל הראשון בסאנטוס (SANTOS) בברזיל, וכנהוג עת מגיעים לנמל לעצירה, יורדים לטייל בעיר לכמה שעות. בדרך קונים עיתונים להתעדכן בנעשה בעולם.

הכותרות בעיתונים המקומיים היו בכל העמודים הראשיים:

 מלחמה בישראל

ההלם השתלט על כולם, כולל הנוסעים האחרים שלא היו בדרכם לארץ.

נותר עוד נמל אחד לעצור בברזיל – ריו דז'נירו (RIO DE JANEIRO).

רק נוסע אחד מארגנטינה מקבוצת העולים החדשים, החליט שהוא לא ממשיך איתנו לישראל וירד בנמל בריו דה ז'נירו.

הטיול בריו דה 'זנירו ארך יום שלם, רק העלייה להר הסוכר (MONTE DE AZUCAR) לקח חצי יום. כל הטיול ריחף מעלינו עננת המלחמה בישראל.

לא זוכרת כמה זמן הפלגנו עד שהגענו לליסבון. שם כבר אסרו עלינו (קבוצת העולים החדשים) לרדת כלל מהאוניה.

בנמל ברצלונה, נתנו רק לנציג אחד מכל משפחה לרדת רק לתחום הנמל. אבא שלי ירד לקנות עיתונים ומגזינים.

החדשות היו איומות.

האוניה המשיכה למונטה קרלו ומשם לנמל האחרון בג'נובה (GENOVA) באיטליה.

התוכנית המקורית הייתה לעלות על אונית צים לחיפה, אך עקב המלחמה, נלקחנו בשני אוטובוסים לנמל התעופה ברומא, ומשם טסנו לנתב"ג.

הנסיעה מנמל ג'נובה לרומא לוותה בניידות ואופנועי משטרה שפינו עבורנו את הדרך.

אני כילדה מאוד התרגשתי ולא הבנתי את גודל המצב.

הסיפור לא נגמר !! חכו !!

הטיסה הייתה אמורה לקחת כ-4 שעות. מזג האוויר בדרך היה סוער ולא יכולנו לנחות בנת"ג.

נחתנו בניקוסיה ונאלצנו לעבור את הלילה בשדה התעופה על הספסלים באולם.

הורי שכבר היו בארץ בעבר, חשבו שהמצב כל כך נורא וכדי לא להדאיג אותנו, סיפרו לנו שיש בעיה של ראות, כי לא היה זכור להם מזג אויר כזה בחודש אוקטובר.

בנוסף, הם גם דאגו שאף אחד לא יחכה לנו בשדה התעופה בגלל כל השינויים במסלול.

23 באוקטובר 1973, המטוס נחת בנתב"ג עם 59 עולים מאורוגואי וארגנטינה (אחד נשר).

בשדה קיבלו אותנו נציגים מהקיבוץ שבאו לאסוף אותנו משפחה וחברים והמון המון חיילים הסתובבו בשטח הנמל.

זו הייתה תקופה האפלה, כל החלונות בבתים ובמבנים הציבוריים היו מכוסים ומודבקים עליהם סרטים דביקים.

בני כיתתי עשו לי הכרות עם המקלט, אך לשמחתי כבר לא היה צורך לרדת אליו.

כך אני זוכרת את מלחמת יום כיפור.

מיכל שלום
שנת 1973 היתה שנה מכוננת זו שנה שנכנסתי אליה כנער מתבגר והאירועים שבה עיצבו את אופיי במידה רבה. זו שנה שהתחלתי בלימודי התיכוניים (גיל 14)  בעיר אחת (תל אביב) מתוך טיפשות ילדותית הגעתי אליה וסיימתי בעיר אחרת (באר שבע) . זו שנה בה בתחילתה הייתי בטוח שאני נמשך למקצועות ההומניים והמעבר בין בתי ספר הוכיח לי שאני יותר ריאלי ושדווקא שינוי האווירה גרם לי להצליח מאד בלימודים. באמצע היתה המלחמה יש לי ממנה זכרונות רבים רובם קשורים למוות ואובדן