קיום מבחני המיצ"ב – עוול לחינוך ונזק לילדים, לנוער ולמדינה

 

מבחנים סטנדרטיים -- לרבות בחינות הבגרות, מיצ"ב, פיז"ה ופסיכומטריות -- הורסים את מערכת החינוך.

 

        כל פעם כאשר ניתנים, המבחנים הארציים הסטנדרטיים לתלמידי כיתות ד', כיתות  ח', וכיתות י"ב, לרבות, מבחני מיצ"ב, מבחני פיז"ה, בחינות הבגרות והבחינות הפסיכומטריות, הם נבחנים בהרחבה ונדונים מעל דפי העיתונות ובמשרדי הניהול של בתי-ספר שונים. ישוב אחד תוהה מדוע לתלמידיו היו הישגים כל כך נמוכים לעומת הממוצע, ישוב אחר מתגאה בתוצאותיו הטובות, בעוד שישוב נוסף מתגאה בכך שהוא מעל הממוצע אולם מודאג מהירידה לעומת השנה שעברה, וכן הלאה.  קהילות מדרגות את עצמן ואת בתי-הספר שלהן בהתאם לתוצאות המוחלטות והיחסיות האלו, ונראה שכל אחד מקבל כמובן מאליו שמבחנים אלה, שהם חדשים יחסית, הם מידה נפלאה למשהו מאוד חשוב הנוגע לחינוכם של ילדינו.

 

        למעשה, לא נגזים, אם נאמר שלמבחנים אלה יש השפעות שליליות הרות אסון על בתי-ספרינו. מן ההתחלה, הבה ונשאל את עצמנו: מה טבעם של מבחנים אלה? כיצד הם בנויים?  התשובה היא: שהם מחרוזות של שאלות אשר מנסות למדוד את כושרם של התלמידים לזכור עובדות ומיומנויות מסוימות. לאחר שנבחן מקרוב את ההנחות עליהן מבוססים המבחנים, אנחנו יכולים להתחיל לרכוש הבנה פנימית וראיה לתוך אופיים המתעה והעקמומי.

 

        ראשית, מי מנסח את המבחנים? המחברים הם בעצמם חברי הממסד החינוכי, אשר מתבקשים לשפוט בדיוק מה חשוב ומה לא חשוב על כל אחד לדעת ברמה מסוימת. מי העניק ידע אלוהי כזה לקבוצת אנשים זו? מי יכול לטעון שהוא בעל תבונה כזו שהוא יודע את הדבר בבטחה -- בבטחה כזאת שתהפוך ידע זה לנקודת ציון לאלפי ילדים? איזה איש או אישה יכול לטעון שהוא בעל יכולת למיין ולבחור מתוך המאגר האין-סופי של הידע האנושי את המעדנים אשר הם חיוניים לכל?

 

        אם היו עומדים להקים מערכת כזו במקום אחר כלשהו למעט בבתי-הספר, הייתה קמה זעקה ציבורית כזאת שהמציעים היו מתחבאים מבושה. האם אין היא, הדבקות האוניברסאלית לערכה נתונה ומוגבלת של עובדות ומעשים, מהות הדוגמאטיות, האוטוקרטיה, הדיכוי  הפסיכולוגי? האין זה כך שאנחנו תמיד בזנו למדינות בהן קיימות תביעות כאלה? האין זה כך שאנחנו מתענגים תמיד על הרבגוניות שלנו, על החופש שלנו מכפיה בחשיבה? כיצד, אם כן, אנחנו יכולים להצדיק את הענקת הסמכות והכוח לקבוצת מורים, לשפוט את כל ילדינו על פי המידות  שאותם מורים יחליטו לקבען כמוחלטות ונכונות?

 

        ומה עם הרעיון עצמו של אמות מידה אחידות? האם זה הגיוני לחפוץ שכל בן עשר, או כל בן ארבע עשרה, או כל בן שמונה עשרה שנים יהיו בקיאים באותו החומר? התוצאה הגרועה ביותר אשר הייתי מדמיין לעצמי הייתה, שכל תלמיד במדינה יקבל ציון מצטיין! איזו תחזית מפחידה! האם  אנחנו באמת רוצים לחיות בעולם חדש ואמיץ כזה? ואם זה טוב עבור הגילאים האלה, מדוע שנעצור שם? מדוע שלא נמשיך את העבודה הטובה, ונבחן את האנשים כל ארבע שנים, עד גיל  הזקנה, כדי להבטיח שלא יסטו מאמות המידה הטובות ביותר שעליהן הבוחנים שלנו יכולים לחשוב?

 

        האם לאנשים יש מושג מה המבחנים האלה עושים לבתי-הספר של הערים והכפרים השונים שלנו?  ככל שעובר הזמן, והביצוע במבחנים אלה הופך להיות חשוב יותר כמידה להצלחתם של בתי-הספר, יותר ויותר אנרגיה מופנית כדי להבטיח שהילדים יצליחו במבחנים. הביצוע במבחנים הופך להיות דבר ראשון במעלה, וכל פעם מושקעים בתרגיל עקר זה כמויות גדולות יותר של אנרגיה ושל זמן.  אינני מתפלפל בנושא זה. אותו הדבר קרה בכל מקום בו הוכנסו מבחנים סטנדרטיים.  לפני למעלה מחמישים שנה, כבר אז, התחוור למשל, שלהעמיד את כל תלמידי התיכון של העיר ניו-יורק בפני מבחני ריג'נט של המדינה בכל מקצוע, הביא את ההוראה בכל מדינת ניו-יורק לבינוניות אחידה שעד היום טרם התגברו עליה. משהו דומה קרה עם הסאט'ס (SAT'S - Scholastic Aptitude Tests - מבחני כושר הלמידה: מבחנים פסיכומטריים בארה"ב), שהפכו למטרה בפני עצמה לכניסה לאוניברסיטאות, ומטילים צל על למידה יצרנית כלשהי אשר לולא הם, היה עוסק בה התלמיד במשך השנים האחרונות של בית-הספר התיכון.

 

        אין זה מאוחר מדי מכדי לנטוש את המבחנים מוליכים שולל והעקמומיים האלה. במחשבה שנייה, אולי זה כן מאוחר, לעת עתה;  אולי יעברו עוד הרבה מאד שנים של שיגעון זה עד שהאנשים ברשויות המרכזיות יבחינו בכך שהם חונקים את אותה מערכת חינוך אשר הם חושבים שהם רוצים לשפרה. אולם דבר אחד אשר אנחנו יכולים לעשותו כדי להילחם בשיגעון הזה ברמה המקומית הוא להתעלם מתוצאות המבחנים, בכולם ובכל אחד מהדיונים בבתי-הספר המקומיים  שלנו.  אם הקהילות המקומיות מחליטות, כל אחת בעצמה, להתרכז במה שהן חושבות שהוא חשוב ולהתעלם ממה שכל אחד אחר אומר להן שהוא חשוב, עדיין יש תקווה שנוכל להימנע מן האחידות -- המטמטמת, החדגונית, שמקהה את החושים -- אשר מבחנים אלה מנסים להכתיב לנו.

 

        אין כמעט שימוש ואין כמעט טעם למבחנים במסגרת חינוכית בעלת משמעות. האזרח הממוצע מבין זאת היטב. זו הסיבה מדוע אנחנו בקושי רואים או משתמשים במבחנים במשך חיינו כמבוגרים, למרות שאנחנו מבלים שנים אחרי שנים כאזרחים פוריים. ככל שמחנכים יקדימו להבין עובדה זו, בתי-הספר שלנו יהפכו למקום ראוי, אשר יכין כהלכה את ילדינו ונערינו לעתידם.

 

בתקופת ההכנה למיצ"ב מבוטלים כל יתר המקצועות הלא חשובים, אלה שלא יעשו בהם מיצ"ב. אלה שאינם רלוונטים לתלמידי מע' החינוך. כל המקצועות, שאני , ברוב חוצפתי אמונה על אחד מהם (החינוך המוזיקלי), לא יילמדו ויבוטלו לפני המיצ"ב. במקצועות אלה, לא יהיה לעולם מיצ"ב. על המקצועות האלה יש את בדיחת הקרש המפורסמת בה מתואר תלמיד שמראה לאביו את התעודה והאב נותן לו סטירה מצלצלת רק משום שהוא הביא ציון גבוה במקצוע לא חשוב כמו מקצוע המוזיקה..

האמת קרה לבן שלי שכל התעודה שלו הייתה עם ציונים גרועים ורק במוסיקה היה לו ציון טוב והוא קיבל נזיפה מאבא שלי שהוא סבא שלו על זה שיש לו ציון טוב במוזיקה כי הוא כל השנה לא לומד ועוד יש לו כח לשיר. מבחני המיצב לא משקפים חינוך לערכים. בדיוק להפך הם משקפים סלקציות בית הספר שלנו נמוך במיצב כי יש אוכלוסיה מגוונת של עולים חדשים מרוסיה ואתיופיה ביחד אבל יש חינוך לסבלנות וסובלנות וזה לא נמדד במיצב.

היי אברהם

 

אני מוצא שהוויכוח האם לפרסם או לא לפרסם את תוצאות בחינות המיצ"ב הוא עקר , בדיוק כמו ויכוח האִם על המלך העירום " ללבוש " גלימה אדומה או ירוקה , ויכוח שגולש לפסים אלימים , ויותר מכך – מתפתח ויכוח האם היה צריך לגלוש לאלימות או לא .

 

ברור שהתשובה היא שמלכתחילה הפיתרון נעוץ בהתפכחות מאשליית המלך הלבוש , שהוא בעצם עירום .

 

סיכום דבריך – חיזוק כל מי שאינם מייחסים חשיבות לבחינות הוא התשובה .

 

באשר לחיזוק " נפגעי הפרסום " – אני מוצא זאת כמיותר . היחלצות מסיוט איננה בניסיון נואש ליצור תסריט חדש , אלא   ב ה ת ע וֹ ר ר וּ ת  .

 

כשם שיישוב המחלוקת ביחס ללבוש המלך העירום היא  הִ ת פ כּ ח וּ ת  .

 

אין צורך לחזק מורים נפגעי פרסום , אלא יש צורך לסייע להם להתפכח , להפסיק להקדיש לבחינות חשיבות , ולהתחיל לשבח את תלמידיהם בעבור השקעה ומאמץ , ולא עבור הישגים בבחינות .

 

ממילא , בעקבות זאת יגיעו גם ההישגים , אך לא כחלק ממבחן מהלך אימים של המורים והתלמידים הבודק את יכולתם להצליח בבחינות , אלא כחלק מתהליך לימודי עמוק שבין השאר גם יכול להראות הצלחה בבחינות .

אך "ההצלחה" הזו היא רק תוצאת לוואי שולית לחלוטין בתהליך התפתחות וצמיחה אמיתי שהצלחתו האמיתית היא פיתוח יכולת ותשוקה ארוכות טווח ללימוד ולהתפתחות עצמית חרף קשיים וכישלונות .

 

אני מוצא שכל דיון שאיננו פוסל מכל וכול את בחינות המיצ"ב  , או כל סוג בחינה משווה  שאיננו  מעודד בחינת התקדמות אישית  וציון לשבח של מאמץ והשקעה , כל דיון שיש בו מעין קבלה של תקפות בחינות המיצ"ב , כמו למשל ויכוח האם לפרסם או לא את התוצאות , וכן , כל דיון שיש בו , אפילו בעקיפין  קבלה של הגישה  המעודדת שיטות הערכה מודדת , שופטת , מתייגת , ומסרסת , כזו שבחינות המיצ"ב נמנות עליה , וכל דיון שאינו מעודד שיטות הערכה תומכות לומד ולמידה , כאלו המשבחות מאמץ ונחישות , והתקדמות ביחס לעצמי – מהווים מסיח ורק מעמיקים את תקפות הגישה המעוותת  , בעלת תבנית החשיבה המקובעת שתוקעת את המערכת ואת החברה כבר שנים רבות , ומונעת מהתלמידם לפתח את יכולותיהם .

 

בחינות המיצ"ב - עם או בלי פרסום התוצאות - הינן מופע מעוות ונמוך  של פרשנות המושג חינוך ולמידה משמעותיים , ולכן אין לייחס לתוצאות שום משמעות כלשהי  , פרט לפרשנות אודות האי - נטליגנציה של מי שכפה אותן על מערכת החינוך .

 

ביי

 

אלי

היי שירה , היי כרמית

 

אני מפנה אתכן לדיון להלן ( במידה ועדיין לא עברתן עליו ) . אתן מוזמנות להגיב , ובמידה והדברים יראו לכן , אתן מוזמנות להפיץ הלאה בין חברים או פורומים נוספים .

 

הדיון הזה הוא חלק מקמפיין ליצירת מהפך בחינוך , תוך הסתייעות בהורים , ללא תלות במשרד החינוך , בשר החינוך , באנשי חינוך מקובעים / מפוחדים . 

 

תלוי אך ורק בהורים .

 

כן , ויצירת המהפך גם לא עולה כסף .

 

להלן

 

http://cafe.themarker.com/topic/2720719/

 

ביי

 

אלי

 

 

"פרסום המיצ"ב הפך את בתי הספר למתחרים בכוכב נולד"

בעקבות החלטת בית המשפט העליון, פורסמו נתוני מיצ"ב של כל בתי הספר ■ האם זו ההחלטה הנכונה עבור ילדכם? הזמנו את הרב שי פירון, מנכ"ל תנועת הכל חינוך, ואלונה וינוגרד, מנכ"ל התנועה לחופש המידע, לאולפן Marker TV ■ הדעות היו חלוקות

 

16:01 03.10.2012 מאת: סיון קלינגבייל 

http://www.themarker.com/tv/1.1834491 (+ video 6:18)   

הזמנו לאולפן את עו"ד וינוגרד ואת מנכ"ל תנועת הכל חינוך, הרב שי פירון שמתנגד לפרסום לדון בשאלה: האם ההחלטה לפרסם את נתוני המיצ"ב היא הנכונה עבור ילדכם?.

 

 

בָּלָגָן / בָּלָגָאן במשרד החינוך -- כרגיל  

 

בעניין פירסום תוצאות מבחני המיצב,

הדבר נעשה על פי רצון ההורים,

כפי שבא לידי ביטוי החלטת בג"ץ שניתנה היום לפני שנה.

ראה כתבה בדמרקר:

ניצחון להורים על משרד החינוך: יוכלו לקבל מידע על איכות בתי הספר

העליון: משרד החינוך יחויב לפרסם מעתה את נתוני תוצאות מבחני המיצ"ב בכל בית ספר

 

http://www.themarker.com/news/1.1808043 

 

נראה שפירון מפחד מהתוצאות,

על כן ביטל את הבחינות.

 

 

אינני יודע אם פירון מפחד מהתוצאות, על כן ביטל את הבחינות. מה שאני כן יודע הוא שמבחנים סטנדרטיים -- לרבות בחינות הבגרות, מיצ"ב, פיז"ה ופסיכומטריות -- הורסים את מערכת החינוך. (ראה כאן לעיל) 

 

כל מה שכבת נכון גם לגבי  פיזה.

אז למה מדינות אחרות לא מתלוננות על פרסום הציונים?

מאידך ישראל יכולה לוותר על הפיזה כדי להמנע מהלחצת התלמידים.-