אנחנו לא באמת רוצות שוויון מוחלט.
טוב לנו שמסיעים אותנו, סוחבים עבורנו את התיק הכבד, מרכיבים את מה שאיקאה פירקה קודם, קודחים בקיר, נכנסים לחנייה במכה ראשונה, מתנהגים באבירות. מכיוון שטירות ומבצרים פסו כבר מן העולם, גם פתיחת דלת הכניסה או המכונית וויל דו..
נכון. את הרוב אנחנו מסוגלות לעשות לבד, כך הוכחנו (לעצמנו בעיקר) כשהיה צריך. זה היה לרוב מיד אחרי הגירושין, כשלא היה גבר ליד שייקדח חוקים בקיר עבור מוט וילונות החדשים, ישלוף את הפלס מארגז הכלים ויקבע איפה כדאי, או סתם ידפוק מסמר ראשון על הקיר.
בהתחלה זה היה נורא מפחיד, תחושת חוסר האונים הזו. אחר כך ידענו (אמנם במחיר כמה חורים מיותרים בקיר ואולי כמה אצבעות מחוצות) שזה לא בלתי אפשרי עבורנו, ושבמצב הישרדות, כשאין לך ברירה מעט מאוד לא אפשרי.
כשנכנס גבר לחיינו, בדרך כלל ידענו להרפות ולתת לו לעשות את העבודה, אלא שלפעמים לא יכולנו להתגבר על הפיתוי ולהזכיר לעצמנו שאנחנו עדיין יכולות. רק מהפחד מפני הפחד..
אבל לרוב התמסרנו לתחושה הזו של "יש מי שדואג לעניינים האלה" ו"איזה כיף להניח את הראש על כתפו". תחושה מענגת, אם כי בעלת תג מחיר משלה: בהרחיקה את תחושת ה"אני יכולה לסמוך על עצמי" היא מחלישה. גם נשים נבונות שמשדרות עצמאות ואסרטיביות. ואולי – בעיקר... ועדיין אנחנו מוכנות לשלם אותו.
כשאני אומרת "אנחנו" אני לא מתיימרת לייצג את כלל הנשים או אפילו חלק משמעותי מהן. אין לי סטטיסטיקות בתחום, אבל כשיושבות כמה חברות טובות ומדסקסות בעניין, זו התמונה שעולה.
מקרית אולי, סובייקטיבית וודאי, אבל קיימת.
הוספת תגובה על "גילוי נאות. מאוד."
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה