לאכזבתו של שר החינוך, תוצאות המיצ"ב השנה – פורסמו ב-15 באוקטובר – אינן מחמיאות. לא רק שלא היתה בהן עליה חשובה או ירידה חשובה, אלא גם נמצאו הרבה מעתיקים. בשנה שעברה היתה כאילו "עליה גורפת" (כדברי השר אז), אבל ניתוח מדוקדק הראה, שהעלייה היתה בעיקרה במגזר הערבי. האם קרה אז מה שקרה השנה, שהיו העתקות רבות במגזר המיעוטים אבל העלימו עין? האם "העליה הגורפת" של אשתקד היתה גם היא מראית-עין? אבל כל אלה אינם הבעיה הגדולה, שאליה נגיע מיד.

את בחינות המיצ"ב בבתי-הספר עורך, מנתח ומפרסם גוף שנקרא ראמ"ה (רשות ארצית למדידה והערכה), שהוא עצמאי למחצה ושייך למשרד החינוך למחצה. די מעציב לשמוע את פרופ' מיכל בלר, מנהלת ראמ"ה, החוזרת ומשבחת את תוצאות המיצ"ב לאורך השנים בזכות "עליה משמעותית" כפי שהיא מנסחת זאת. ב-4 השנים של גדעון סער אין עליה משמעותית, אבל גם זה איננו כל-כך חשוב ולא כאן הבעיה.

מה שחשוב הוא, שלטובת המדידה האובססיבית הזאת משלם החינוך הישראלי מחיר שאינו רק כבד, אלא גם קריטי לעתידה של מדינת ישראל. בתי-ספר וצוותיהם שמלמדים לצורך מדידה – אינם יכולים לעשות את הדרוש. הנה חלק מהמחירים שאנחנו משלמים.

מחיר האוטונומיה. בתי-ספר שכפופים בצורה כל-כך דרקונית למיצ"בים, החל מכיתה ב', ולבגרויות עד י"ב, בונים לעצמם תרבות של ההישגים הנדרשים ע"י משרד החינוך. הם נהפכים ל"טכנאי חומר" ומקטינים ראש. רבים מן התלמידים במיצ"ב 2012 מציינים, שלמורים "לא איכפת מהם" מעבר לתוצאות הבחינות, שהשיעורים משעממים ויש בהם התנהגות לא נאותה של חבריהם.

מחיר הפדגוגיה. למידה לצורך בחינות סטנדרטיות (אלו שבאות ממשרד החינוך) מחייבת שיעורים פרונטאליים של "העברת חומר", וכך הם נהפכים למשעממים ולא רלוונטיים לתלמידים. הסטנדרטים דוחפים את בית-הספר בעיקר להוראת מידע, בזבוז מיותר בעידן האינטרנט, ומונעים בחירה, מעורבות ואחריות של התלמידים (ומוריהם).

מחיר החשיבה. הלימודים המתקיימים בבתי-הספר בכל שלבי הגיל אינם מעודדים חשיבה מסדר גבוה (כן, יש דבר כזה!), חשיבה ביקורתית, יזמות וחדשנות. הם עסוקים מרבית הזמן בשינון חומר שעליו יצטרכו להיבחן. בכלל, בחינות בבית-הספר הן המרכיב התרבותי העמוק והמבוסס ביותר.

מחיר הבורות. בעידן שלנו, שיש בו מידע אין-סופי, אי אפשר ללמוד "הכל", אבל אפשר לדעת די הרבה על משהו. שיטת ההוראה שמחייבות הבחינות הארציות מונעת בחירה והעמקה של מורים ותלמידים בנושאים שמסקרנים אותם. שיטות למידת החקר בעולם מתרבות, אבל הן חסומות עבור בית-הספר הישראלי, וכך מוחמצת למידה משמעותית. הלמידה לקראת בחינות, כולנו יודעים, היא משעממת, ובסיומה לא נותר אצל התלמידים כמעט דבר מלבד בורות קשה.

מחיר ה"חינוך". בשל הלחץ להספיק חומר, ובשל הדגש על תוצאות מבחנים, בתי-הספר ממעטים לעסוק בהיבטים רגשיים, חברתיים וערכיים. כל אלה נמצאים בשוליו של מה שקרוי לשווא – "המוסד החינוכי".

מחיר הפערים. שוב ושוב אנחנו פוגשים את הפערים הרחבים בין שכבות ועדות בישראל. הללו לא ייסגרו כל עוד הכל נתונים ללמידה אחידה, ולתלמידים "חלשים" אין הזדמנות לבטא את חוזקותיהם.

מחיר המורים. מערכת שבה המורים הם טכנאים להעברת חומר, אינה מאתגרת אנשים בעלי יכולת לבטא בה את כישוריהם, והטובים באמת אינם באים.

מחיר הכסף. משרד החינוך משקיע מיליארדים בהכנת התלמידים לבחינות לסוגיהן, ובכך מונע פיתוח של חינוך אחר שמחייב פדגוגיה שונה, כיתות קטנות ומורים איכותיים שיש להם זמן וקשב לתלמידיהם.

הבחירות הקרבות הן הזדמנות חשובה עבור מערכת החינוך לבחון את דרכה מחדש, ולבצע את השינוי הפרדיגמאטי הדרוש. אמרנו כבר: זה ממש-ממש קריטי לעתידה של מדינת ישראל.