אולי זו ההבנה הלקויה שלי, אבל, לאחרונה אני מתרשמת כי שימור הזוגיות הפך לערך עליון לצפות לשויון זה קטנוני וחשבונאי, בכלל ציפיות זו מילת גנאי וזוגיות היא ערך מקודש, לא יודעת,  נקרא לי קצת הזוי, הזוגיות לטעמי היא לא ערך בפני עצמו, לזוגיות זכות קיום רק אם היא מיטיבה עם חבריה...

נכון, זוגיות צריכה להיטיב עם חבריה, אבל קונצנזוס שזוגיות היא ערך עליון בכל מחיר היה נחלת העבר. היום יש אולי תחיה מסוימת של אותה השקפה, אבל לא נראה לי שאותה השקפה זוכה או הולכת לזכות בהסכמה רחבה.

צטט: דורוןאנ_פל 2012-10-23 16:02:54

לא יודע איפה שמעת את זה. בעיקרון, מה שאני קורא פה זה שתי עמדות קיצוניות: כאלו של שימור (בצרוף סופרלטיבים למה השימור טוב מכל), וכאלו בזכות חוסר הנאמנות והחידוש התמידי (בצרוף סופרלטיבים למה רציפות ונאמנות זה פסה לחלוטין). מה שמפריע לי זה בעיקר שאין כל כך את ה"באמצע".

 היי דורון, אני מניחה שהתחושה באה בעקבות התגובות לדיון של גיל ( התחשבנות) וגם דיון ה I פון שלך, איך אתה רואה את האמצע?

צטט: ronitbhappy 2012-10-23 16:28:17

צטט: דורוןאנ_פל 2012-10-23 16:02:54

לא יודע איפה שמעת את זה. בעיקרון, מה שאני קורא פה זה שתי עמדות קיצוניות: כאלו של שימור (בצרוף סופרלטיבים למה השימור טוב מכל), וכאלו בזכות חוסר הנאמנות והחידוש התמידי (בצרוף סופרלטיבים למה רציפות ונאמנות זה פסה לחלוטין). מה שמפריע לי זה בעיקר שאין כל כך את ה"באמצע".

 היי דורון, אני מניחה שהתחושה באה בעקבות התגובות לדיון של גיל ( התחשבנות) וגם דיון ה I פון שלך, איך אתה רואה את האמצע?

יש שני קצוות: למהר ולהפטר מבת הזוג, כי הנה יש משהו חדש ומרגש,

והקצה השני להחזיק את הקיים כמעט בכל מחיר בגלל מילים כמו "נאמנות",

או אידיאלים כמו "להזדקן ביחד".

איכשהו, אני חושב שמעדיף להיות באמצע: אם היא כבר בת זוג שלי, אז

בטח מצאתי בה הרבה, אז אין שום סיבה לרוץ מיד אחרי מודל חדש

יותר. ולעומת זאת, אם מציק ומלחיץ, אז ההשארות לא באה מתוך איזה

צו עליון. 

כשהתגרשתי, הרגשנו שנינו שיש בעיות. הבעיות התחילו שנה או יותר לפני

הגירושים. הלכנו לטיפול זוגי ועקבנו אחרי ההמלצות. אפילו שינינו מקום מגורים

ועבודה (זה כלל שינוי יבשתי של חצי עולם). כשראינו שלא הולך, נפרדנו

(לצערי, ממש לא כידידים, אבל על זה אין לי שליטה). גם כשנפרדתי מבנות 

זוג, אם היה איזה מריבה או התחממות, תמיד ניסיתי לדבר וללבן, ולראות

אולי יש מה לעשות. כי מי שהגיע להיות בת זוג שלי, כנראה שהיה בה הרבה

דברים שאהבתי, ובכל מודל חדש, יש באגים שעוד יתגלו...

יש כמה וכמה שיטות... אפשר ליבש, להקפיא, להשרות בחומץ, במלח, בשמן ובסוכר. אפשר גם וואקום ובקופסאות אבץ. [נו... הקונסרבים.] אפילו אפשר לחנוט. [נראה כמעט כמו חדש.]

אבל... רק טרי זה טרי. נהנים לרגע וכשמתחיל להרקיב משליכים לפח ומשיגים טרי חדש.

וזה צו החיים.

ככה זה, יש שאוכלים פירות ויש שמאמינים שאין כמו ריבה.

זוגיות היא אמנם לא ערך עליון אבל חשוב מאוד בהרבה מובנים. בעידן של היום, כששיעורי הגירושין כל כך גבוהים, עולה הרושם שאנשים רבים לא מסוגלים או רוצים להתאמץ לשמור עליה. צריך לזכור שמדובר בתחום המכיל לא רק זכויות אלא גם חובות ומי שמנסה להיטיב בעיקר עם עצמו מבלי להתחשב בצרכי הצד השני, ימצא את עצמו בסופו של דבר לבד או חי חיים לא קלים.

צטט: אספרסו כפול 2012-10-23 17:02:35

יש כמה וכמה שיטות... אפשר ליבש, להקפיא, להשרות בחומץ, במלח, בשמן ובסוכר. אפשר גם וואקום ובקופסאות אבץ. [נו... הקונסרבים.] אפילו אפשר לחנוט. [נראה כמעט כמו חדש.]

 

אבל... רק טרי זה טרי. נהנים לרגע וכשמתחיל להרקיב משליכים לפח ומשיגים טרי חדש.

וזה צו החיים.

ככה זה, יש שאוכלים פירות ויש שמאמינים שאין כמו ריבה.

מי שיכול לאכול פירות טריים כל הזמן, שאפו.

אבל מה אם הוא מגלה שבמקום לאכול ריבה, נטייתו לפרות 

חדשים כל פעם מביאה אותו לבלוס פירות רקובים, כי אלו תמיד זמינים?

הזוגיות היא עוד עשייה שאדם מחפש את טובת הנאתו בה,

ככל שמדובר בערכים של "המאמין", היא אכן ערך עליון, הייתי אומר אף "מזבח" עליו מקריבים את "האני העצמי",  הכנסייה הקאתולית רק בסוף שנות השבעים, הסכימה להכניס אל הקודקס שלה את המונח "גירושין", ועשתה זאת בלחץ המציאות הטבעית שהתפתחה באיטליה, בעיקר ביגמיה.

הפיכת "מושא נֶעֱרָג"  ל-מזבח, איננה ייחודית לתבנית הזוגיות, היא מאפיינת תחומי חיים רבים, (כדורגל, ברידג', תואר באוניברסיטה, ועוד ועוד) כל אחד עם המזבח שלו.

אין בכך שום פסול, אני גם לא מוצא בזאת "הזוי" כדבריך,  לדידי, ככל שאדם יבנה לו מזבחות שבהם אין לי חלק ונחלה, אין לי בעיה.

היכן הבעיה?

כאשר "בעל המזבח"  מבקש לכפות עלי להביא שא תמים לעולה, ולעיתים מבקש אף את ה"אני העצמי" שלי להעלות על מזבחו.

באשר למשפט המסיים שלך –

ל"זוגיות" יש זכות קיום בלי שום קשר להשלכותיה, אלא בהקשר ישיר לרצון, ורק הרצון, 

שהרי על פי המשפט שלך, אין זכות קיום לסיגריות בהיותן מזיקות, וכן הלאה.

המשך דיון פורה

צטט: דורוןאנ_פל 2012-10-23 17:08:19

צטט: אספרסו כפול 2012-10-23 17:02:35

יש כמה וכמה שיטות... אפשר ליבש, להקפיא, להשרות בחומץ, במלח, בשמן ובסוכר. אפשר גם וואקום ובקופסאות אבץ. [נו... הקונסרבים.] אפילו אפשר לחנוט. [נראה כמעט כמו חדש.]

 

אבל... רק טרי זה טרי. נהנים לרגע וכשמתחיל להרקיב משליכים לפח ומשיגים טרי חדש.

וזה צו החיים.

ככה זה, יש שאוכלים פירות ויש שמאמינים שאין כמו ריבה.

 

 

 

מי שיכול לאכול פירות טריים כל הזמן, שאפו.

אבל מה אם הוא מגלה שבמקום לאכול ריבה, נטייתו לפרות 

חדשים כל פעם מביאה אותו לבלוס פירות רקובים, כי אלו תמיד זמינים?

צריך להיות ממש מורעב בשביל לאכול רקוב. [בחייך...]

לא צריך להשתגע. לא מוכרחים הכל כל הזמן. פירות העונה מספיק טוב.

ומנות קרב זה למילואים. [לא צריך בשביל זה אידיאולוגיה.]

צטט: מלקט מחשבות 2012-10-23 17:05:54

הזוגיות היא עוד עשייה שאדם מחפש את טובת הנאתו בה,

ככל שמדובר בערכים של "המאמין", היא אכן ערך עליון, הייתי אומר אף "מזבח" עליו מקריבים את "האני העצמי",  הכנסייה הקאתולית רק בסוף שנות השבעים, הסכימה להכניס אל הקודקס שלה את המונח "גירושין", ועשתה זאת בלחץ המציאות הטבעית שהתפתחה באיטליה, בעיקר ביגמיה.

 

הפיכת "מושא נֶעֱרָג"  ל-מזבח, איננה ייחודית לתבנית הזוגיות, היא מאפיינת תחומי חיים רבים, (כדורגל, ברידג', תואר באוניברסיטה, ועוד ועוד) כל אחד עם המזבח שלו.

אין בכך שום פסול, אני גם לא מוצא בזאת "הזוי" כדבריך,  לדידי, ככל שאדם יבנה לו מזבחות שבהם אין לי חלק ונחלה, אין לי בעיה.

 

היכן הבעיה?

כאשר "בעל המזבח"  מבקש לכפות עלי להביא שא תמים לעולה, ולעיתים מבקש אף את ה"אני העצמי" שלי להעלות על מזבחו.

 

באשר למשפט המסיים שלך –

ל"זוגיות" יש זכות קיום בלי שום קשר להשלכותיה, אלא בהקשר ישיר לרצון, ורק הרצון, 

שהרי על פי המשפט שלך, אין זכות קיום לסיגריות בהיותן מזיקות, וכן הלאה.

 

המשך דיון פורה

 

 טוב, באמת שלטעמי אין זכות קיום לסיגריות