| 6/11/12 16:05 |
1
| ||
אני חייבת לשתף אתכם. קראתי השבוע על אדם בשם ויקטור פרנקל. יהודי ניצול שואה שכתב ספר שנקרא "האדם מחפש משמעות". בספר זה, ניסה פרנקל להסביר את הדרך בה שרדו המוני יהודים ואסירים אחרים את זוועות
בספרו, שיצא לאור בשנת 1959, פרנקל מספר בין השאר כיצד כשהובא לאושוויץ, נלקח למקלחות לאחר שנבחר בסלקציה לחיים. לקחו ממנו את כתב היד שהכיל את כל עבודתו המדעית, עבודת חייו, והשליכוה לתוך מדורת האש. ברגע זה נדמה היה לו שאישיותו נמחקת… קורסת לגמרי ונשברת לרסיסים. הרגשה זו התחזקה אחר שיצאו מן ה"מקלחת" אחרי התספורת והחיטוי, כשכולם נראו מגולחים ושבורים ונראה כי עברו מטמרפוזה מוחלטת של האישיות. אחרי שקיבלו בגדים – והגרמנים הקפידו לתת בגדים ארוכים ורחבים לאנשים נמוכים ורזים, ובגדים קצרים וצרים לאנשים רחבי-גרם וגבוהים, כחלק משחיקת האישיות והפיכת האדם לרובוט מגוחך. אולם לאחר שקיבל את בגדי האסיר שלו, הכניס ידו לכיס הבגד שנפל בחלקו ומצא שם פיסת נייר, ירושה מבעליו הקודמים של הבגד שנפרד מבגדיו טרם נפרד מן העולם בתאי הגזים, פיסת הנייר הייתה דף מסידור, עליה היה כתוב הפסוק: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". באותו רגע חזרה הרגשת האישיות שלו למקומה… פרנקל תיאר את גילוח שערותיו של אסיר אושוויץ כסמל לכך שנגזל ממנו, באופן מוחלט, הכול. אולם, משהו נשאר לו, יהדותו הטראגית. פרנקל עסק בעיקר בבני אדם שהיו לכודים במה שכינה "ריק קיומי". אין זו מחלת נפש, אלא מחלה רוחנית שבתוכה הקיום נראה משולל משמעות לחלוטין. הוא טען שאחד הקשיים העיקריים של החיים המודרניים הוא בהפחתת היכולת של בני האדם למצוא משמעות לחייהם, עקב ההתרחקות מהחיים הטבעיים והתפוררות הערכים המסורתיים, כגון הדת והמשפחה. הביטוי הטוב ביותר לכך הוא השעמום. אם נסתכל עלינו ועל הילדים שלנו נראה בדיוק את המצב שהוא מתאר: ש י ע מ ו ם. במיוחד אצל הילדים שלנו. איזה משמעות אנחנו נותנים להם? את הכל הם מקבלים על כפית של זהב , הרבה חומריות, הרבה בילויים. רק שלא ישתעממו. אחרת אנחנו נאלץ להתמודד עם הסיבה שהם משתעממים. אין להם מטרה או משמעות. כבר הקימו את המדינה, אין אידיאולוגיה ששווה למות למענה, אין חיבור בין אנשים שאנשים מוכנים לתת את נפשם למען השני. אין בשביל מה לחיות. אין בשביל מה למות. אין כ ל ו ם. אנחנו חייבים לפקוח עיניים ולהתחיל לפעול לפני שיהיה מאוחר מידי. לפני שהכל יתמוטט. אנחנו ההורים שלהם. יש לנו מחוייבות לעשות את זה. להפסיק עם ההגשמות העצמיות בדמות קריירות או טבעונות/צמחונות, ניו-אייג' וכל השאר ולהתחיל לראות איך עוזרים לילדים שלנו לא ליפול לחיים של שיעמום וחוסר משמעות | |||
| 6/11/12 16:44 |
0
| ||
[. . .]
במשך שנים, תחת ההשפעה המתפשטת של הסלנג החינוכי הנפוץ, בית-הספר סדברי ואלי נאבק עם השאלה, "האם ילדים קטנים או ילדים חלשים אינם זקוקים לטיפול מיוחד" הם היו חברים מהמנין של אסיפת בית-הספר, היתה להם זכות הצבעה, הם היו נתונים לאותם הכללים כמו כל אחד אחר. אולם, האם הם לא היו איכשהו גם מיוחדים במקצת האם לא היה נחוץ להם טיפול נוסף איזשהו?
אספת בית-הספר בילתה שעות בדיונים על נושא זה, נתנה לו מנוחה במשך שנים אחדות, וחזרה אליו, נתנה לו מנוחה, ושוב טיפלה בו. אולם כמה שלא ניסו, לעולם לא הצליחו למצוא דרך לטפל בגיל מסוים או מצב מסוים בצורה שונה מגיל אחר או מצב אחר. עקרונותיהם לא איפשרו זאת, ולמציאות החיים בבית-הספר לא היו תימוכין לדבר.
בקיצור, בבית-הספר סדברי ואלי מתייחסים לילדים כמו אל מבוגרים. (1)
[. . .]
התלמידים המבוגרים הם סיפור אחר. הם באים אלינו במגוון דרכים, והם מציבים בפנינו סדרה מלבבת של אתגרים.
המתכון הוא פשוט: מידה אחת של חופש, מידה אחת של כבוד, מידה אחת של אחריות, מידה אחת של תמיכה ומידה אחת של סבלנות. לערבב הכול ביחד ולתת לו לנוח עד שהוא מוכן. כל טבח-ראשי יכול להעתיקו באותה מידה של הצלחה.
[ פרק 32, "ילדים טובים" ו"עושי-צרות", סוף-סוף חופשי, בית-הספר סדברי ואלי , דניאל גרינברג ]
[ "Good Kids and Troublemakers," Free at Last, The Sudbury Valley School, 1987.] Full free text - ספר שלם בחינם (Viewer).
----------------------------------------- (1) קטע מתוך: פרק 31, "ילדים קטנים", סוף-סוף חופשי, בית-הספר סדברי ואלי , דניאל גרינברג.
Viktor Frankl: Why Idealism achieves better Realism
We have to be idealists, in a way, because then we wind up as the true, the real realists. And so you know who has said this? If we take man as he is, we make him worse, but if we take man as he should be, we make him capable of becoming what he can be. This was Goethe. He said this verbally. Now you will understand: this is the most apt maxim and motto for any psychotherapeutic activity.
ויקטור פרנקל בהרצאה לפני סטודנטים על אידיאליזם וטיסה
(וידאו 4:21)
| |||
| 6/11/12 19:52 |
0
| ||
אמנם הנוער היום מאוד מושמץ, אבל אני רואה הרבה נערים ונערות, וגם ילדים וילדות, שיש משמעות לחיים שלהם. הם עושים דברים טובים. הם מתנדבים. הם עוזרים לחברים שלהם. חלקם צמחונים/טבעונים, חלקם רחוקים מזה. חלקם חולמים על קריירה והגשמה עצמית, חלקם לא. הם לא משועממים. יש כמובן גם ילדים שהחיים שלהם מתמקדים בתענוגות ובפינוק בלבד - אבל למען האמת, יצא לי להכיר גם כמה וכמה מבוגרים כאלה. למעשה, אם אני משווה את הילדים שאני עובד איתם היום, לחברה שאני הגעתי מתוכה (ואני לא מוציא את עצמי מהכלל, גם אני לא הייתי מי יודע מה) - חלק מהילדים והנערים שאני מכיר כיום, הם הרבה יותר איכותיים. לגבי "אין חיבור בין אנשים שמוכנים לתת את נפשם למען השני": אני מאחל לכל אחד מהילדים שאני מכיר שלעולם לא יצטרך לעשות דבר כזה, אבל אם כן - אני יכול לחשוב על כמה ילדים שלגביהם אני בטוח שיהיו מוכנים לכך. שוב, אני מקווה שלעולם לא יגיעו למצב כזה. לגבי "בשביל מה לחיות" - אני באופן אישי חי פשוט מכיון שאני חי. המשמעות של החיים מבחינתי היא אהבה, כפי שאני מגדיר אותה: לעשות דברים ומעשים טובים, לגבי סביבתך ומתוך כך גם לגבי עצמך. -- ליאור דגן - למידה בראייה אחרת www.liordagan.com | |||
| 8/11/12 17:29 |
1
| ||
חזרתי לפני שבוע ממסע לפולין, שם דבריו של ויקטור פרנקל קיבלו משמעות חדשה. יצאתי עם קבוצה גדולה של תלמידים ולנגד עיני כל אותם ילדים מפונקים ומשועממים השתנו. התנאים הפיסיים של המסע היו קשים מאוד, גם החוויות הרגשיות העצומות, לא הצליחו לשבור את רוחם, של רובם. הם קיבלו פרספקטיבה. בהפסקות במסע ניתן היה לראות כיצד הם עוברים בין מצבי רוח, בין הבנת הרגע, ובין הצורך לראות את האחר בינהם וגם בין אלו, שרוחם ריחפה בכל האתרים שהינו בהם.
ויקטור פרנקל, ציין שמי שהיתה לו מטרה, ההתמודדות שלו הייתה קלה יותר, אמנם זה לא הבטיח הישרדות, המטרה כמו אותה תפילה שהזכרת, הייתה לשמור על צלם אנוש, להמשיך ולראות את עצמו כאדם, בניגוד למאמץ של הנאצים למחוק את אנושיותם.
לא צריך להלין על הילדים החיים היום במציאות "מפנקת" ו"משעממת", צריך לראות איך להפוך את השהייה הארוכה במערכת החינוך כשהייה משמעותית, איך יוצרים לילדים ולנוער פרספקטיבה לחיים. הילדים הם הרבה יותר מתוחכמים ממה שנראה לרובנו. -- מנהל קהילת חינוך כי חינוך לא מסתיים לעולם. http://www.bagrout.com | |||
| 9/11/12 09:59 |
0
| ||
הבל הבלים !
במקום ללמוד את לקחי השואה והשלכותיהם לחיים, כפי שהיה צריך לעשות, נוסעים להתענות בפולין, אוסטריה, צ'כיה: זה מתאים לעם של סדיסטים ומזוכיסטים.
הילדים והנוער הם מפונקים ומשועממים כי המבוגרים מתייחסים אליהם כבובות על חוט שיש לומר להם כל הזמן מה לעשות -- כי לא מאמינים בהם וביכולותיהם. לא מאפשרים להם לשמור על צלם אנוש, ולראות את עצמם כאדם, בניגוד למאמץ של המבוגרים למחוק את אנושיותם ולהפוך אותם ל"ילדים סטנדרטיים": "ילדים טובים" שהם צייתנים, רגועים, קשובים, עושים מה שנאמר להם לעשות, עושים את שעורי-הבית שלהם, ומעל הכל משיגים ציונים טובים בסוללה אחרי סוללה של מבחנים סטנדרטיים, אשר גדלים במספר ובהיקף כל שנה.
העובדה שהחוויות הרגשיות העצומות לא הצליחו לשבור את רוחם של רובם מעידה על כך שאפשר לסמוך עליהם.
אכן, לא צריך להלין על הילדים החיים היום במציאות "מפנקת" ו"משעממת" כתוצאה מהמסגרות שבונים להם המבוגרים. אכן, צריך לראות איך להפוך את השהייה הארוכה במערכת החינוך כשהייה משמעותית, איך יוצרים לילדים ולנוער פרספקטיבה לחיים. כי אכן הילדים הם הרבה יותר מתוחכמים ממה שנראה לרובכם.
התרופה לבעיית הבורות המדעית, לכל בורות אחרת, לאלימות -- וגם למציאת משמעות בחיים -- היא, לעקור אחת ולתמיד את המחלה אשר ביסודה: כפיה בבתי הספר. הטבע האנושי בחברה החופשית נרתע מכל ניסיון להכניס אותו בכוח לתוך איזושהי תבנית. ככל שיותר דרישות אנחנו מערימים על הילדים בבית הספר -- ועל הסטודנטים באוניברסיטה -- כך בטוח יותר שנרחיק אותם מהחומר אותו אנחנו מנסים לדחוף דרך גרונותיהם. התשובה האמיתית היא חופש בבית הספר -- חופש לכל ילד ונער, מכל גיל, לבחור את הפעילויות אשר סקרנותו הטבעית מובילה אותו אליהן ! ככלות הכול, הדחף של הילדים לשלוט בעולם מסביבם הוא אגדי. על בתי ספרינו לשמור את הדחף הזה חי על ידי הזנתו בחופש שהוא זקוק לו כדי לצמוח.
| |||
| 9/11/12 17:03 |
0
| ||
תקשיב לוידאו של ויקטור פרנקל. הוא אומר בדיוק מה שאתה אומר אני מסכימה עם מה שאתה אומר וזה גם מה שאני אמרתי -- פה אני גולשת: www.mashma.co.il | |||
| 10/11/12 09:47 |
0
| ||
האם את מסכימה עם כל מה שאני אומר, SigalDabach ?
| |||
| 24/12/12 13:13 |
0
| ||
היי סיגל , דוד , ליאור , מיכאל
במקרה הזה , אני אכן מאוד מסכים עם דבריך דוד .
איננו צריכים " להקנות " לילדים " משמעויות " להכתיב להם "משמעויות".
עלינו להניח להם לצמוח ולגדול ולמצוא בעצמם את משמעויות חייהם .
עלינו לכבד אותם כבני אדם יחידים ומיוחדים , עלינו להתייחס אליהם כבעלי צלם אנוש .
במקום זאת – ואהיה בוטה מאוד – אנחנו מתייחסים אליהם אולי לא באותה אכזריות ששררה במחנות , אולי לא מתוך כוונות זדון נוראיות – אבל באותה דרך של ביטול עצמם , של אי כבוד , של אי אמון , של פטרוניות והתנשאות " אנחנו יודעים מה נכון לכם ! אנחנו נקבע ! אתם עפר ואפר , אינכם עדיין יצורים אנושיים שלמים . אתם רק אנשים בהתהוות עד שנגיד לכם שאתם כבר לא ! "
זוהי המנטאליות של בי"ס כבית סוהר/בייבי סיטינג , זו מנטאליות של שב ואל תעשה עד שנגיד לך מה לעשות , או עד שנרשה לך .
גם פינוק נובע מאותו ניסיון להשתלט על חיי הילד , למנוע ממנו חיים עצמאיים תוך התמודדות מפַתַחת עם קשיים וכישלונות . זה נובע מאותו סוג חשיבה – " הילד - כיצור בהתהוות - לא יכול להתמודד עם קשיים , הילד לא יכול להתמודד עם תסכול . אנחנו נפתור לו את הבעיה " .
גם פינוק הוא סוג של כלוב , סוג של טבעת חנק . כלוב של זהב , טבעת חנק מקטיפה.
ביטול האישיות + הכתבת אופי ההתנהלות מלמעלה , זה אופיים של בתי סוהר , מחנות מעצר , או מחנות מוות . זהו חלק מתהליך שנועד לשבור את האישיות . " מחנכים " יאמרו - אנחנו שוברים כדי לבנות אישיות נורמטיבית . סוהרים יגידו- אנחנו שוברים כדי לתקן ולהחזיר לדרך הישר . גרמנים אמרו - אנחנו שוברים בשביל הכייף , אנחנו נהנים לרצוח את האישיות לפני הרצח הסופי , הפיזי .
למזלנו , בתי הספר-בתי הסוהר לא הצליחו להשיג אותה רמת שליטה מוחלטת 24 שעות , 365 ימים בשנה הקיימת בבתי סוהר או במחנות מעצר .
בסדקים הדי גדולים – ילדים מתפתחים גם בצורה עצמאית .אנחנו היינו פעם הילדים האלו , למי ששכח .
אך בתי הספר של העבר ושל היום עדיין זורעים נזק , עדיין פוגעים באמצעות שטיפות מוח שצלקותיהם נותרו ברבים מאיתנו , שבעצמנו הפכנו - חלק מאיתנו - מקורבנות למקרבנים , מקרבני ילדינו . נותר רק להשתאות על רוח האדם , על כוח החיוּת שיש לילדים , ששורדים וצומחים וגדלים למרות בית הספר / בית הסוהר .
אני מתנחם בכך שהיום גישת החינוך המפגרת הארכאית שאין לה יותר זכות קיום במאה ה 21 , קרובה יותר להיעלם יותר מאי פעם .
כמי שבמשך 3 עשורים עוסק בשינוי הגישה החינוכית אני יכול לומר שבציבור חל שינוי ואנשים היום כבר לא מוכנים יותר לקנות שטויות ושקרים שמשרד החינוך מנסה למכור להם .
כך , סיגל , שיש עוד תקווה שחיים מלאי משמעות עוד יהיו חלק אינטגרלי מחיי הילדים ומחיי בתי החינוך , ובכך אני מצטרף לתקוותו עצתו של מיכאל דדון .
ולך מיכאל , אני יכול רק לומר שבמשך מספר ימים , או אפילו שבוע , אתה והילדים הייתם במסגרת חינוכית חייה ונושמת , רב תחומית , רב חווייתית , עם התמודדויות אישיות וקבוצתיות משהו חי ותוסס שהיה אמור להיות כך במהלך כל שנת הלימודים , אבל עכשיו הילדים יחזרו למסגרת המצומצמת והמצמצמת , השוממה , המשמימה , והמשעממת .
לא צריך לנסוע לאושוויץ כדי לאפשר לילדים לחיות חיים מלאי משמעות .
לא צריך לזעזע על מנת למצוא משמעות . אין צורך בחיי שיממון עם " פיקים " של " עניין " , למשל בחוויה מזעזעת כמו ביקור במחנה השמדה .
אפשר למצוא משמעות גם בחיים מלאי שמחה , תוך התמודדות עם קשיי היום יום שהם לא פחות מאתגרים , ולא פחות מעניינים .
תניחו לילדים לצמוח . קבלו וכבדו אותם כבני אדם – כל השאר כבר יתרחש מאליו . הם יצמחו להיות בוגרים אוהבי עצמם , אוהבי זולתם , אוהבי קהילתם , אוהבי עמם וארצם , ובכלל - אוהבי אדם , עם או בלי נסיעות לפולין .
ולהזכירכם - בתי הספר בגרמניה היו " מאוד ממַשמעים " בלשון המעטה , הם חינכו לסדר , למשמעת , ולצייתנות , והפלא ופלא - גרמניה נחשבה על כן לארץ נאורה והגרמנים לעם משכיל . . . עד כדי כך שהמשמעות לחיי אותם גרמנים משכילים ונאורים הייתה התנשאות על עם אחר , כיבושו של עם אחר , השמדתו של עם אחר . כך הכתיב ראש ההיררכיה . השליט .
חישבו על המשמעויות לגבינו .
אפרופו משמעות וכיבוד הילד.
השתתפתי בוועידת היזמות בחינוך 2012 בבת ים , ואני רוצה לספר לכם על ארבעה מיזמים שיזמו בני נוער , כשבחלקו התמודדו עם בירוקרטיה מעקבת וחוסר תמיכה וחוסר פירגון של משרד החינוך ( מה יהיה ? מה זה פה ? כל נער או נערה יתחילו ליזום דברים ? חתרנים שכמותם ) .
המיזם הראשון שרק אחרי 10 שנים זכה להכרה מסוימת של משרד החינוך – נערה בת 16 הקימה תנועת נוער לילדים עם צרכים מיוחדים , שהם יכולים להיות חברי תנועה , מדריכים בתנועה , מה שלא קיים בתנועות הנוער האחרות .
לתנועה קוראים " כנפיים של קרמבו " וכבר ישנם 19 סניפים ברחבי הארץ .
מיזם אחר , גם כן של נער בן 16 – ליגת כדורגל לבנות בירושליים שהיום כבר מקיפה את כל השכונות בירושלים , כולל שכונות ערביות , כולל שכונות במזרח העיר .
עוד מיזם – שוב נער בן 16 או 17 שהקים בשיתוף של סמינר הקיבוצים סדנא לטיפוח ושיפור כישורי הורות להורים שלא יכולים לשלם מחירי עתק שגובים כל מיני מכונים , כמו מכון אדלר וכו' , והם מגיעים לסדנא , לשעה וחצי בזמן שילדיהם מועסקים בפעילות חווייתית . במחיר מגוחך , והפרויקט נעזר בתרומות .
מיזם נוסף – נערה בת 15 ייסדה סדנת מנהיגות לנערים עבריינים בשכונה בקרית מלאכי .
יש עוד דוגמאות רבות . כל הנערים והנערות העידו שהם פתחו ביזמה לאחר שזכו ליחס מכבד ונותן אמון מצידם של מבוגרים בקרבתם . . .
ביי
אלי
| |||
| 6/1/13 09:02 |
0
| ||
אני לא מבינה על איזה משמעות אתה מדבר? אני רואה ילדים ונוער שמשתמש בסמים, אלכוהול, אלימות.. אתם חיים במציאות אחרת ממה שיש כאן. ברור שיש לנו אחריות כהורים לתת להם משמעות. זאת חובה שלנו. אני לא מבינה למה זה אומר שאני לא רואה אותם כאנשים שלמים. אני בתור אמא צריכה לתת לילד שלי גבולות ולפעמים גם לתת לו עונש. למה זאת מילה גסה? כשאני קוראת תגובות כאלה אני מרגישה איך העולם הולך לאבדון... -- פה אני גולשת: www.mashma.co.il | |||
| 6/1/13 11:01 |
0
| ||
מה אנחנו רוצים להשיג בבתי-הספר שלנו?
כל ההמולה סביב החינוך בימים אלה הובילה יותר ויותר אנשים לשאול את השאלה אשר אולי היא השאלה החשובה ביותר מכולן:
כיצד מודדים חינוך טוב? איזה הן המטרות הבסיסיות אשר אנחנו מנסים להשיג בבתי-הספר שלנו, וכיצד אנחנו יודעים אם השגנו אותם למעשה?
לאחרונה, קבוצת מפקחים של בתי-ספר ניסתה לתת תשובות אחדות לשאלה זו. כפי שהיה צפוי, תשובותיהם לא סטו בהרבה מהתבונה המקובלת, אשר מתרכזת בסידרת גורמים כגון, גודל הכיתות, גובה ההוצאות, סביבה ביתית, וכן הלאה.
מה שנראה שקבוצה זו לא עשתה, אם כי זה מה שכל קהילה תאולץ לעמת במוקדם או במאוחר, הוא להתמודד עם השאלה הבסיסית של מטרות החינוך. ברצוני לעסוק באחדים מההיבטים אשר מעלים יותר סימני שאלה, סימני שאלה אשר מופיעים כאשר שואלים את השאלה הבסיסית זו.
איש לא יחלוק על כך שהתוצר הסופי של חינוכו של הילד צריך להיות, בן-אדם אשר יכול לתפקד כמבוגר יעיל בחברה. הבעיה מתחילה כאשר אנחנו מנסים להפוך זאת למציאות איזושהי.
לפנינו דוגמה לכמה קשה למצוא היגיון בדברים. נניח שהיה לי מטה-קסמים ויכולתי להביא לידי קיום מערכת-חינוך אשר היתה מפיקה, באופן אוטומטי, גאונים מדרגה ראשונה. האם מישהו היה רוצה לשלוח את ילדיו אליה? כמה מאיתנו היינו רוצים שילדינו יהיו ואן-גוך, אחד הציירים המופלאים ביותר, שהיה עד כדי כך מיוסר שסיים את ימיו בהתאבדות במוסד לחולי-נפש? איזה הורה היה רוצה את מוצרט כצאצא, אשר הלחין יצירות בעלות יופי שופע התרגשות אישית עמוקה. כזה שהמוסיקה שלו הלהיבה את העולם במשך מעל מאתיים שנה, אם כי הוא היה לא יוצלח חברתי במידה כזאת שבקושי הכיר רגע של שלווה או של רווחה כלכלית? האם אני או אתה היינו רוצים בן כמו איגנז זמלווייס, הרופא שגילה את החיטוי (אנטיספסיס) ואשר עבודתו הצילה מיליוני אנשים, אם כי הוא היה כל כך מדוכא מהביקורת והלעג שלהם הוא זכה מעמיתיו שלבסוף, בגיל צעיר, הוא איבד את עצמו לדעת? האם היינו רוצים בן כמו סוקרטס, אחד המיסדים של החשיבה הפילוסופית המערבית, אשר נשפט והורשע למוות על ידי בני-ארצו? או יאנוש קורצ'ק אחד, החדשן-בחינוך הקדוש אשר הצטרף מרצונו לילדים היהודים שהוא לימד, כאשר נרצחו במחנות-הריכוז הנאצים?
שאלות אלו לא מנסות להטות את הכף, ואינן יוצאות דופן. זו הנורמה, לא היוצא מן הכלל, שאנשים באמת יצירתיים זוכים לגינוי חריף מאנשים אחרים בעלי השקפה קונבנציונלית יותר אשר סובבים אותם. גאונים מנהלים חיים קשים כמעט ללא יוצא מן הכלל, הם מותקפים ללא מנוח מקנאה, עויינות, התנגדות, אדישות, ובוז. האם אלה הם סוג החיים אשר אנחנו רוצים עבור ילדינו? או, האם אנחנו מעדיפים שהם יהיו חדגוניים, נטולי צבע, רגילים, סתגלניים, אם כי פחות נתונים לנידוי? אלה הן סוג השאלות שעלינו להשיב עליהן, בטרם אנחנו יוצאים בהילולה של בניית סוגים חדשים של בתי-ספר אשר מפיקים גאונים יצירתיים -- זה בהנחה שידענו כיצד לבנותם!
הבה ונתבונן בבעיה הבאה: הרבה אנרגיה מושקעת, ביחוד על ידי התעשייה הפרטית בארצות הברית, בבנית בתי-ספר אשר מכשירים ילדים לעבודה יעילה במעבדות בעלות מיכשור משוכלל (state-of-the-art environments). הטיעון הוא שכדי להפיק מבוגרים שמסוגלים לתפקד בעולם האולטרה-מודרני שבו אנחנו חיים, עלינו להקיף את הילדים במכשירים אשר משקפים את הטוב ביותר בטכנולוגיה העכשווית, ולדרוש מהם שיהיו בעלי שליטה בהם בטרם שהם מסיימים את בית-הספר.
תפישה זו היא בעלת משיכה כזו, שחברות רבות קטנות כגדולות שם, באותה מידה כמו סוכנויות ממשלתיות רבות, מזרימות סכומי כסף משמעותיים לתוך בתי-ספר לדוגמה אשר מיישמים אותה. הבעיה עם הגישה הזו היא שאפילו שהינך מקבל את ההנחה שיש לרכז את בתי-הספר שלנו במה שהוא בעיקר הכשרה-מקצועית, עליך להתמודד במוקדם או במאוחר עם העובדה שאין דרך לעשות זאת! למעשה המטרה סותרת את עצמה.
כל הענין עם "המיכשור המשוכלל" הוא בכך שהוא משתנה כל הזמן; אחרת, לביטוי לא הייתה משמעות. אם הטכנולוגיה איננה משתנה במהירות, אז כמעט אין טעם לשים את הדגש בהתפתחויות האחרונות. יותר מכך, קצב השינוי גדל באופן דרמטי לאחרונה. דברים שהיו מיכשור משוכלל לפני עשר -- או אפילו חמש -- שנים הם מיושנים כבר היום. דבר זה הוא אמת לא רק לגבי עולם המחשבים (איזה חברה היתה מצטיידת במחשבים בנויים בשנת 1968, למשל?) אלא למעשה בכל התחומים, בשטח היצור -- מטלורגיה, מוצרי פלסטיק, טיפול באשפה, ובכל דבר אחר -- גם בתחום השרותים.
בית-ספר אשר היה מכשיר ילדים בסביבה שהיתה מודרנית לחלוטין ביום שהוא נבנה, הופך למיושן לפני שתלמידי השנה הראשונה הופכים להיות תלמידי השנה האחרונה. לחדש בית-ספר כזה מקצה אל הקצה כל שנה, היה יקר, ואבסורדי.
אין לי תשובה לבעיות אלו, ולאחרות, אשר יורדות אל לב-ליבה של משמעות החינוך. אכן, חוששני שאין תשובה אחת ויחידה. אנשים שונים יעדיפו יעדים שונים עבור ילדיהם, וילדים שונים ירצו יעדים שונים עבור עצמם. אנחנו נצטרך לעבוד קשה לא רק בקביעת מה באמת הן המטרות שלנו. אנחנו נצטרך להיות גם מספיק סובלניים וגמישים כדי לאכסן מגוון רחב של סביבות חינוכיות, אשר תפותחנה על מנת לקדם מגוון רחב של מטרות.
| |||
לחץ כאן כדי להוסיף דף זה למועדפים



הוספת תגובה על "שעמום של ילדים - וויקטור פרנקל"
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה