הייתי אתמול באסיפת ועדת חינוך כלשהי עם הורי ילדי הגן.

הנושא היה גן בחופשות. הויכוח היה כמובן על המחיר שההורים צריכים לשלם על התוספת הזו.

ויכוח (או מו"מ) שיגרתי.

אבל תוך כדי השיחה נוצר דו שיח שבתמציתו שאלו ההורים את הגננת שאלות נוקבות כמו:

מה יקבלו הילדים בחופשות: ליצנים? אקורדיואוניסטית? טיול ל.... ? יצאו לסרט? פעילויות משחקים? מה יהיה בארוחות?

ישבה על ידי אמא אחת שלא אמרה דבר.

היא שאלה אותי: אתה רואה איזה דור מגדלים ההורים האלה?

אני רגיל לשמוע הערות כאלה מבני גילי. אבל מאמא צעירה כזו?

לא הבנתי בדיוק את השאלה הזו ואת הקשר שלה למה ש"הולך" בפגישה הזו.

"אמממממ" הצלחתי להמהם משהו.

"אתה רואה מה יצא מהילדים האלה?" היא שואלת אותי. "ההורים דורשים כל הזמן שיתנו לילדים שלהם, שיפעילו אותם, שיעניינו אותם, שיתנו ויגישו להם".

"ומה רע בזה?" שאלתי.

" איפה המשחקים והאינטראקציה שביניהם? איפה הדמיון שלהם? איפה הסקרנות הטבעית שלהם? איפה המסגרות שבהן הילדים צריכים ליצור בעצמם ולמצוא בעצמם את הענין שלהם?"

"למה זה חשוב"? העזתי לשאול.

"כי בלי החיפוש העצמי אנחנו יוצרים ילדים שמנים ומפונקים היושבים על הכורסא מלטפים את בטניהם ומחכים כל הזמן כמו מכורי סם - שמישהו יבוא ויספק להם. מישהו שיבוא ויספק אותם..."

היא הפסיקה.

היא הבינה שגילתה לי יותר מדי.