איך הסכמנו ?
"החינוך המיוחד" -- מפעל אצילי אשר הוקרב על מזבח הסטנדרטיזציה.
הקדמה
ההומוגניזציה(1) ההולכת וגוברת בבתי-הספר שלנו היא ללא ספק הסיבה העיקרית שביסוד עלייתם הפתאומית והמהירה של עלויותיהם (על חשבון ההורים ומשלם המסים). להלן הייתי רוצה להתמקד בתוצאה היקרה, והמזיקה ביותר של הסטנדרטיזציה(2): העלייה האסטרונומית שחלה בעשורים האחרונים במספר התלמידים המוגדרים כבעלי "צרכים מיוחדים"(3).
היסטוריה
נחוצה פרספקטיבה מסוימת כדי לטפל בנושא רגיש, באופן כה קיצוני. תקופה מאד ארוכה, בתי-הספר הרגילים לא טיפלו בילדים אשר סבלו מליקויים אורגניים שהיקשו באופן רציני על התפקוד הגופני ו/או השכלי שלהם. ילדים אלה נהפכו למצורעים; הם הוגלו למוסדות מחרידים אשר החזיקו אותם רחוק מהעין הציבורית והותירו אותם בלתי מצוידים להתמודדות עם החיים, למעשה בכל רמה. כאשר החלטנו באופן קיבוצי, במקום להוציא, לכלול את הילדים האלה, כחלק מהחברה, היה זה אות להארה נעלה של תרבותנו. אזרחי ארץ זו בחרו ברצון לשאת בטרחה ובהוצאה לספק מקום לילדים אלה בתוך מערכת החינוך, ועשו כל מאמץ להעניק להם חיים יצירתיים עד כמה שאפשר.
במילים פשוטות, כך קרה שהחינוך ל"צרכים מיוחדים" התחיל, ומעט אנשים היו צרי-עין לגבי ההוצאה הנוספת אשר הייתה נחוצה כדי לטפל באנשים מחוסרי המזל האלה שהיו אחינו ואחיותינו. אמות-המידה לקבלתם של ילדים לתכניות אלה היו מוגדרות במידה סבירה במונחים של חוסר תפקוד שניתן למדידה, מבוססות על נתונים פיזיולוגיים אשר ניתן היה לצפות בהם -- תגובות נירולוגיות, תפקודים ניורומוטוריים, תגובות ניורו-פסיכולוגיות, התנהגות קינסטטית, וכד'. את רוב האבחנות אפשר היה ליחס להפרעות ביולוגיות אשר ניתן היה לצפות בהן מתחת למיקרוסקופ.
המצב כיום
ואז, במהירות מדהימה, משהו נורא קרה ל"מערכת החינוך לצרכים מיוחדים", אשר נוצרה בתמימות, מתוך כוונות טובות: היא הפכה לכלי בידי מערכת חינוך הכפופה לסטנדרטיזציה. תוך שנים אחדות, מורים ויועצים ופסיכולוגים של בתי-ספר, ולבסוף הורים חרדים אשר דעתם הוסחה על ידי דרישות בתי-הספר, כולם התחברו יחד כדי לעשות מ"החינוך המיוחד" גנזך לכל הילדים אשר לא התאימו בדיוק לתבנית הסטנדרטית. ילדים אשר בימים עברו היו מצרפים אותם בחפץ לב לכיתות -- ילדים אשר היו יותר פעילים מאשר אחרים, או פחות מרוכזים, או יותר מעוניינים בדברים אחרים מאשר בשיעורים בהם השתתפו, או שהיו להם כשרנות ונטיות בלתי מקובלים, או שלמדו נושאים שונים בקצב שונה -- כל אלה נלקחו מהכיתה הסטנדרטית, לתוך כיתות של צרכים מיוחדים. ברדיפה המאוד אכזרית אחרי האחידות, בוטל הגיוון הנפלא של הכיתות מהימים עברו, למען המטרה, אשר גוברת על הכל, להשיג כיתה משוחררת מגורמים המסיחים את הדעת, אשר מכילה רק "ילדים טובים" שהם צייתנים, רגועים, קשובים, עושים את שעורי-הבית שלהם, ומעל הכל משיגים ציונים טובים בסוללה אחרי סוללה של מבחנים סטנדרטיים, אשר גדלים במספר ובהיקף כל שנה.
כדי להשיג הומוגניזציה זו של הכיתה, צריך היה "לאבחן" ולהגדיר את כל הילדים הלא-סטנדרטיים כ..חולים במחלה איזושהי, אשר תצדיק את הוצאותיו של החינוך המיוחד. וכך, בעשור או בשני העשורים האחרונים, קם צבא רב של מה שקוראים הפרעות -- חסר בריכוז, הפרעה של היפראקטיביות, הפרעות בקריאה, הפרעות קוגניטיביות, ועוד רבות אחרות -- אשר לא התחקו, או לא ניתן היה להתחקות, אחרי אף אחת מהן כדי להגדירן כתפקוד פיזיולוגי לקוי כלשהו. אבחנות פסבדו-מדעיות אלו הביאו לידי כך שעל דור שלם של ילדים לא-סטנדרטיים תודבק תווית של בעלי תפקוד לקוי למרות שהם אינם סובלים משום דבר, חוץ מהמחלה: שהם מגיבים בכיתה בצורה שונה מהתלמיד הצייתן והנוח הממוצע. כאשר תהליך זה של הדבקת תוויות והפרדה מופעל על מבוגרים -- כפי שנעשה בברית-המועצות במשך דורות אחדים -- קמה זעקת מחאה כללית אשר מגנה את התופעה כביטול מרושע של החופש והגוון האינדיבידואליים. אבוי, כאשר אותו תהליך מופעל יום-יום על יותר ויותר ילדים דווקא בארצנו, בקושי קם קול מחאה אחד. והמעטים האלה אשר מתנגדים, ננזפים קשות על כך שהם תוקפים את בתי-הספר!
הפתרון
ביטול הסטנדרטיזציה של הצעדה-הצפופה (lockstep system) בבתי-הספר, החל מטרום-בית-הספר והלאה, יכול לבטל למעשה בין-לילה את רוב ההוצאות של החינוך המיוחד המכבידות עלינו, ואשר מאיימות לסבך אותנו בסחרור עולה ואין סופי של דרישות מימון. כל מה שהיה נותר וכל מה שצריך להיוותר הוא ה"חינוך המיוחד", כפי שהובן עם היווצרותו, הדואג בשקידה לילדים בעלי לקויים אמתיים אשר ניתן לזהותם מבחינה פיזיולוגית.
מצב בבתי הספר
כפי שאני אומר חזור ואמור, מה שאנחנו רואים בבתי-הספר שלנו היא ההתנהגות המיואשת של מחנכים אשר דורשים להחזיק בפעולה מערכת מיושנת ובלתי שייכת. בתי-הספר הנפוצים היום מוקפים כישלון, וכפי שממשלות ומנגנונים ביורוקרטים תמיד עושים, הם חוזרים בעצמה מחודשת לנוסחאות הישנות אשר כשלו. הם הופכים למגבילים יותר, למכבידים יותר, ליקרים יותר, לנתונים יותר למליצות וקוראים לפטריוטיות מוגזמת או עיוורת. בינתיים, החיים עוקפים אותם, והם, או שישתנו בעצמם, או שההיסטוריה תאלץ אותם להשתנות בכוח.
מי יכול להטיל ספק בכך? רוב העולם הקומוניסטי התפטר תוך מספר חודשים מההומוגניזציה הנוקשה שלו. מחנכים יפנים בולטים מתמודדים עם נטישת מערכת חינוך המגבילה ביראה, אשר מפיקה כל כך מעט בדרך של מחשבה מקורית או של התנהגות עצמאית. כמה זמן יעבור בטרם תיפטר מדינת ישראל -- והעם היהודי – "אור לגויים", מהאזיקים של הסטנדרטיזציה הנוקשה בבתי-הספר שלה, ותיפתח סוף-סוף את מערכת החינוך שלה להשפעתם היצירתית של הגיוון, השוני, והשינוי ?
-------------------------------------
(1) הומוגניזציה של בית-הספר / כיתה הומוגנית.- כיתה שתלמידיה שווים זה לזה בהתפתחותם, בכישרונותיהם, ובידיעותיהם.
(2) סטנדרטיזציה של העיסוק של התלמידים ושל המורים.
סטנדרטיזציה.- צמצום מספר הסוגים השונים של תוצרת מסוימת והעמדתו על דוגמה טיפוסית אחת או דוגמאות טיפוסיות אחדות.
(מלון לועזי-עברי, דן פינס. הוצאת עמיחי, תל-אביב. 1964)
(3) הומוגניזציה וסטנדרטיזציה המביאות לדהומניזציה של בית-הספר.
הוספת תגובה על "שתיקת הכבשים"
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה