אם אני משווה את חוסר היעילות הנ"ל, לזמן שהיה לוקח לבצע את הפרוצדורה בסניף מסניפי מכבי שאני מכירה - אני מגיעה למסקנה שצריך אולי להעביר את בתי החולים מניהול ממשלתי לניהול הקופה. אילו חולים היו צריכים להמתין בתנאים אלה ובמשך זמן כזה בסניף מכבי  - הם כבר היו פותחים במחאה נגד עובדי הסניף או מנסים לעבור לקופה אחרת.

כדאי לפנות להנהלת בית החולים ולבקש תגובתם!

צטט: ישראל איגרא - isig 2012-12-01 21:42:38

כדאי לפנות להנהלת בית החולים ולבקש תגובתם!

אכן חשבתי לעשות זאת בעקבות הביקור הראשון [שהמם אותו] ואף לשתף את הנהלת משרד הבריאות במסקנותי, בתקוה שתיגבור קטן יחסית יוכל לפתוח את צוואר הבקבוק - ודי התיאשתי אחרי הביקור השני.

זה נראה כמו שיטה שמוסכמת בעיקרון על כלל העושים במלאכה.

לא נראה שלמישהו איכפת במיוחד מהחולים, לאף אחד לא איכפת שמטרת הפעולה שלהם בעצם מסוכלת בגלל האירגון והשיטות.

מישהו מבוגר יותר שנראה כאילו הוא מדרג ההנהלה הסתובב שם אחה"צ בחלוק לבן - לא עשה כלום אלא רק הסתכל ושורר לעצמו טרללה - טרילילי.

בטח. כשאתה בא לסיור קצר והולך משם - אפשר לשיר.

לקראת מה הם קמים ללכת לעבודה? רק בגלל המשכורת שמתלוננים עליה ממילא?

זה כל כך מושלם בחידלונו עד שהתחלתי לחשוב שאולי זאת המטרה.

נ.ב.  אם היית רואה מה היה על הרצפה בחדר האישפוז שהיו בו אנשים אחרי ניתוח ועם חלקים פתוחים בגוף - היית חושב שאתה חולם חלום רע. לא יכול להיות.

צטט: ד'ר רותי לאופר 2012-12-02 16:06:04

התיאור שלך מוכר וידוע שנים ממרבית בתי החולים. קשה מאד להבין אותו.

בהתחלה חשבתי שיש בעיה אירגונית של העדר שליטה בצוותי העזר - או שהם מתוקננים בחסר - ומכאן השיהוי בשינוע לצילומים או למחלקות, או בניקוי לא מספיק של רצפת החדרים מלכלוך נראה לעין [אני לא מדברת על חיטוי ממש שאין לי שום אפשרות לבדוק אבל אני מטילה ספק חמור בקיומו - אם מכניסים אנשים אחרי ניתוח לחדר שיש על רצפתו שיירי מזון וטישו משומשים, ובמשך שבוע ימים של שהיה והתבוננות, הם הולכים ונגרעים אך לא נעלמים לגמרי מהפוגות שבין המרצפות].

אחרי שראיתי את אדישות הצוות הרפואי למצוקות המתמיינים ומלוויהם - אני חושבת שהמחלה מערכתית לגמרי ולא נקודתית.

[במאמר מוסגר - ולא בלתי חשוב:

זה לא רק חדר המיון זה גם מחלקות האישפוז שהוכו באדישות נוראה לתפקידן.

החולה הספציפי, שוחרר לאחר ניתוח עם הוראות סותרות בין התורה שבע"פ שאסור לדרוך על הרגל 6 שבועות כדי לא לפגוע בהחלמת השבר, והוראה בכתב שמותר לדרוך על שתי הרגליים עם תמיכה.

כבר שבוע אני רצה אחרי המחלקה בה מנערך הניתוח והאישפוז בבקשת הבהרה - ולשוא.

צילצלתי כמה וכמה פעמים - ותמיד אין רופא; שלחתי פקס עם השאלה ממוען למנהל המחלקה עם מספרי טלפון, מייל ופקס למסירת תשובה - וכלום. באתי פעמיים בעצמי בגופי למחלקה - ותמיד זה לא הזמן. "עוד כמה דקות" זה ה"לכי מפה" וה"לא עכשיו" החדש.]

איך אפשר להגיד שמישהו לא דחוף - בטרם נבדק כלל?

מה הסיבה ההגיונית שפעם אחת מכניסים מחט לוריד מיד עם הגעה ולוקחים דם לבדיקה - ובפעם אחרת מתברר [בהפתעה?] אחרי חמש שעות שאין מחט להוציא? זה לא יכול להיות פרוטוקול התנהלות עיקבי.

לכאורה - הם היו צריכים לסגור את חדר המיון  כי אין להם צוות רפואי מספיק כדי לראות כל כך הרבה חולים בו זמנית. כמו שסוגרים פגיה כי אין מספיק אחיות או עריסות.

מצד שני -  הרי ההרבה חולים בו זמנית נמצאים שם לא בגלל שיש צורך בשהות ממושכת כזו - אלא בניגוד לכל צורך הגיוני, רק כי המערכת מתפקדת בצורה לקויה כל כך ויוצרת את העומס בעצמה.

ראיתי את עיני המלווים האחרים ההולכים ומתעייפים וכבים, ושמעתי את ההתלקחויות במיטות שונות של ממתינים שדורשים לחזור הביתה או לצאת משם.

אני שואלת את עצמי מי מרוויח מזה? 

שמעתי בינתיים סיפור על מישהי שאושפזה בבית חולים אחר, לאחר ארוע מוחי, ובמשך חמישה ימים לא ראה אותה נוירולוג.

גם זה כנראה לא דחוף ולא הכרחי.

עובדה שאפשר בלי.

מתברר שזה לא מקרה פרטי, וגם רופאים מופתעים כשזה קורה להם:

http://www.themarker.com/markerweek/1.1881546

זה לא רק חדר המיון, ולא רק לרופאים זה קורה.

תחושת השקיפות בעמדי ליד הקיר כדי שהעסוקים בינם לבין עצמם יתפנו אלי "עוד כמה דקות" שלא נקצבות - מוכרת עד אימה.

שבועיים אחרי השחרור, טלפונים על טלפוני,  התייצבות במחלקה בתקווה לקבל תשובה פנים אל פנים, והתייצבות חוזרת, ופקסים - ותשובה אין, לשאלה הבסיסית - מותר לפציינט לדרוך אל הרגל או שאסור לו.

מזה נובע שהפיזיותרפיה שהומלץ על קיומה - גם היא לא יכולה להתקיים, אבל זה לא מפריע לאף אחד להמשיך ולהתעלם מהשאלה.

אני לא יודעת אם לפנות ישירות להנהלה  - או רק לאיים בפניה כזו?

מה יקדם מתן תשובה ענינית [בהנחה שעוד יש סכוי לקבל תשובה כזו]?

זה קיים שנים רבות. כל בר בי רב יודע, שבבתי חולים הולכים כדי למות.

דני רופ יצא נגד האכזריות הבלתי נתפסת של הצוות הרפואי בבית חולים שלדעתו הרג את אביו, אותו דבר משפחתו של אלי הורוביץ. מדובר בבתי חולים שמחסלים אנשים כמו זבובים ולא ניתן לתבוע אותם על רשלנות. המערכת השלטונית מגבה אותם. עוד אומרים עליהם שהם מבצעים "מלאכת קודש"...

מדובר בזילות חיי אדם, ועד שאדם לא נתקל באכזריות שלהם, באיטיות ובזלזול שלהם, הוא לא מאמין שכך זה מתרחש במציאות.

הנה חווית את הביורוקרטיה על בשרך.

הסרטון "לגעת במוות" על אמא שאושפזה בבית חולים שיבא, וכמעט מתה בשל רשלנות רפואית.