אישית, דווקא חוויתי את זה הפוך- בגילאי העשרים לא הייתי מסוגלת שיהיה איתי באותו בית מישהוא שההרגלים שלו לא חופפים את שלי, בני זוג פוטנציאלים עפו על שטויות שאפילו סיינפלד היה אומר "WTF?! על זה?!" . וכשגיל 35 התקרב, נהייתי יותר סובלנית ויותר מפוייסת, ברור לי שהבחירה היא בין להיות לבד -ואז אין צורך לקבל שום הרגלים של "האחר" -או להיות ביחד על כל המשתמע מכך. בשלב זה של חיי- הבחירה היא בביחד כאופציה מועדפת.
דרך אגב, אני חיה עם מישהוא שאפשר להגיד שלא יכולתי למצוא מישהוא עם אורח חיים יותר הפוך משלי ועובדה- זה עובד ואפילו עובד טוב מאוד.
ההסבר שלי לעניין זה שבגיל צעיר יותר הייתי צריכה את הלבד יותר מאשר את הביחד ולכן-גם כל דבר קטן ש"הזיז לי את הגבינה" הקפיץ אותי. וככל שהרצון לזוגיות ומשפחה גבר-הייתי מוכנה גם ליותר סובלנות כלפי הצד השני.
אני גם מרגישה שזה הצמיח אותי כאדם ותרם לסובלנות ולאורח רוח שלי גם בתחומי החיים שמחוץ לבית ולתא המשפחתי (אפילו מבחינה כלכלית- היום אני מסוגלת לקחת ולהתמיד בפרוייקטים שבעבר היתי דוחה על הסף ולא רקבגלל שיש לי ילד לפרנס- אלא בגלל שהיכולת שלי לאתגר את עצמי התפתחה)
חלק מהדברים שהפריעו לי- כבר לא מפריעים כי על חלקם הוא עבד (די קשה, יאמר לזכותו) לשנות ואת ההרגלים האחרים, שהוא לא רצה או לא יכל לשנות, פשוט קבלתי באהבה.
כן. האהבה מנצחת בסוף היום.
/null/text_64k_1#