אני יכולה לתת עוד עצה שבאה מהעולם שלי.

פתחתי כאן את הכרטיס כדי לכתוב .

כל יום שאני כותבת בבלוג שלי את המחשבות או הרגשות שלי,

אני חשה שיש לי יותר סיכוי להגשים אותן.

כך גם לגבי מטרות בחיים.

עצם קביעת והצבת המטרה גורמת לנו להצליח להשיג אותה.

כשכותבים את החלומות, יש יותר סיכוי שנממש אותם.

אינני מבין את הבעייתיות בשימוש במונח "קורבן-התקרבנות"

עניין סמאנטי ותו לא, שאינו מחדש, יש לו  צורות ביטוי בעבר רבות,

פשוט זה רווח היום יותר משאר צורות הביטוי.

מדובר בעובדה  כלשהי – תחושת אדם.

פעם כינו אותה "תחושת הצודק"

היום מכנים אותה "תחושת הקורבן"

השפה דינמית, מייצרת סימנים למכביר לאורך כל דרכה.

ולשאלתך –

כל אדם הוא ערב רב של  "סיבות"

תחושת הקורבן היא סובייקטיבית,

אין חוקיות בה, ובכל פעם היא פורצת בצורות אחרות,

על כן  - אין חוקיות בפתרונותיה,

כמספר הקורבנות כך גם הפתרונות.

לסיכום – משאלתך לא ניתן להפיק פתרון חד וברור.

שבת שלום

צטט: אביג 100 2012-12-08 09:44:19

צטט: Little Angel 2012-12-08 08:59:45

הבחירה הקלה, היא להיות קורבן.

זה העניין- האם להשתמש בעניין "הבחירה" כל אימת שאנחנו רוצים להתנער מסיוע לחבר זו "בחירה " שלנו לעצום עיניים ולהגיד זו בעייה שלו...

.

לחבק אותך אביגדור על התגובה הזאת

זוכר עוד את הדיון הקודם שפתחת על "העלאת קורבנות"

.

כל עוד זה חבר פשוט- הוא שם או לא

וכשזה חבר קרוב זה שונה

וכשזה החבר כי קרוב ויקר ואהוב ונאמן זאת פרקטיקלי בגידה,

אמצעי כשר לשם צורך נואש

זה תופס את הצד השני בלי הגנות ומכניס לסיחרור

ההשפלה של צד כשמרגישים ומציגים בפניו, כקורבן שלרחם עליו

נורא

לקרבן ולברוח

אבל מרגיש מבזה.

הסידרתיים כולם מוכרים ויש שזקוקים לכאלה לצרכיהם!

במקרים האחרים ההתקרבנות היא תוצאה משותפת של שני צדדים

כאשר צד מקרבן וצד מצליח להתקרבן

חירבון

זה משפיל

כי לא מוגנים מזה שם, כשנהדר והכי בטוח.

ויש כאלה שחייבים לקרבן כדי לזוז

מי שבדרך כלל הופך לקורבן- הוא סידרתי

ומי שבדרך כלל משאיר אחריו קורבן- הוא גם סידרתי באותה מידה

חומר למחשבה לכולן

אין לי אף בן חבר קרוב

אביגדור, שאפו על הדיון!

*

ראשית, אני בכלל לא מתייחסת להתקרבנות שאין בה צדק.

זה בכלל סוג של מניפולציה. שומר נפשו ירחק.

ובאשר לסוג השני - אותה התקרבנות על בסיס "מוצדק"

(מההיבט שאותו אדם היה באמת קורבן של נסיבות כאלו ואחרות):

כשאדם מתרפק שוב ושוב על ה"קורבניות" של עצמו

ושוקע ב"אכלו לי שתו לי" ולא יוצא מזה,

זאת כבר בעייה שגורמת לסביבה להתרחק!

אני לא מכירה מישהו שמסוגל להכיל זולת שמקטר באוזנינו נון סטופ.

זה מעייף.. זה מעציב, ויש גבול שאדם נורמטיבי מסוגל להכיל...

יתרה מכך, אם אתה אדם רגיש לכאבו של הזולת

והמתבצר בקורבניותו אינו מוכן לצאת ממנה, וקצרה ידך מלהושיע,

כי הוא לא מוכן לשעות לעצתך.. והקורבניות שלו "תמיד צודקת"..

אז אתה בכלל מרגיש שהקשר הזה "מרוקן" אותך מכוחותיך הנפשיים..

והרי אדם רוצה להיות מועצם במערכת יחסים ולא להתרוקן..

מותר לרוקן את הפרטנר שלנו לפעמים.., אבל לא באופן קונסיסטנטי.

צריך גם למלא אותו באנרגיות.. :)

וכולנו חוטאים בזה מפעם לפעם. לפעמים זה נאמר בקול ולפעמים זה רק נאמר בלב..

בכל  אופן, גם בהתקרבנות, כמו כל תכונה שקשה לשאת -

הכל שאלה של מידתיות...

אז אם אדם קולט איפה הוא "התקרבן" ולמה,

מה היה מוצדק בזה ומה היה מוצדק בהתנהגות הזולת,

ואם אדם מצליח לסלוח(!)

או לשים בצד את תחושות הקורבניות ולשקם את המצב/ את עצמו

וללכת הלאה בלי מרירות..

אז.. ורק אז יש תקוה לחיים איכותיים בצידו.

*

עניין שני - 

אני ממש לא יכולה לסבול שאומרים לבנאדם הזה שזאת "בחירה".

זאת התנשאות תחת מעטה של צדקנות מתחסדת.

(מישהו שנוטל לעצמו פריווילגיות של פסיכולוג בגרוש, זה ש"יודע" יותר טוב ממך..)

המתנשאים הם

מי שלא התמודד מעולם עם קשיים כאלו

וגם מי שמצא כוחות בעצמו לצאת מהם - וחושב שהשני גם יכול.

אלה גם אלו נטולי זכות לדעתי לשפוט.

ברור שקשה להתקרב למתקרבן הסידרתי, אבל לשפוט?!

מכירים את המשפט - "אם אני הצלחתי כל אחד יכול"?

ובכן, בעיניי זה סוג של התנשאות.

שהרי אין לדעת מהם כוחות הנפש של אותו זולת..

לפעמים אדם באמת תקוע (!)

ורק זווית מסויימת של הסתכלות תצליח להוציא אותו מזה -
משהו שמצריך חשיבה יצירתית במיוחד או הארה מיוחדת..

אז למי שאין כוחות נפש רזרוויים והוא לא ניחן בצורך טיפולי יוצא דופן..

מומלץ שלא להתחבר למתקרבנים סדרתיים...

ומתקרבנים סדרתיים.. אם הם רוצים חברה..

מוטב שילמדו גם לתת אנרגיה, לא רק לשאוב,

כי מערכת יחסים תקינה היא כמו חשבון בנק של אנרגיה.

חבל שלא התייחסת כלל לתופעה מהצד של המקרבנים

הרי בקורבנות בסידרתיים קשה לטפל ויש יותר צורך להתייחס לדילמה אצל כאלה

שאינם דווקא סידרתיים והגישה אליהם פרקטית יותר

.

בדרך כלל אלה שאינם קורבנות סידרתיים, מולם יש אדם  מקרבן בתוך הדינמיקה שלו.

את יודעת כמו אנשים שחייבים שליטה מוחלטת לכל האורך כולל ביציאה.

בדרך כלל פחות תיראי עליהם את האמוציות.

ואז נהיה שם קורבן, במיוחד אם קיימת הרבה אמון וקצת חולשה, אפילו זמנית. 

פתאום הוא נהיה חופר ומעצבן על תקן קבוע במקום מה שנחווה לפני כעומק ועניין

בסך הכל יש המוני מסרסים ומסרסות בעל כורחם ללא הבנה שכך

פריקים של שליטה שיוצאים מאיזון בכל תחושה של חוסר אונים או אי הכלה זמנית

והצד האוהב השני מוצא את עצמו שם יותר ויותר מאוחר מדי, סחרור

ואז למקרבן עילה בעלת משקל "לרחם עליו" וללכת ללא שום שקיפות

מה שנורא מעליב ומחזק את תחושת הקורבן גם מתוך נסיבות מציאות אמיתית

והבוז והזלזול והרחמים וההתנשאות והיהירות וההתגרות והסינון, עוד יותר

.

מערבולת אבדן אמון מיידי באדמים בכללותם ובנפשם הפתלתלה,

הכי מרגיז שקשה בהרבה לתת אמון באדם להבא

ערכים שנראו ברורים והוגנים נשברים באחת

זה נחווה כבגידה לכל דבר אפילו שלצד השני אין שום ראייה לכך

ושום כוונה מראש כמובן, פשוט ככה יוצא, זה הוא

ואולי רק כך אפשרי להם ללכת

.

מצב זה גובר כשמגלים שנשבר  האמון

באנשים בכללם, לא באהבה, באדם

אבל למקרבן סידרתי הרבה יותר קשה להירפא מקורבן זמני

צטט: חדוה ברנר 2012-12-08 09:52:49

צטט: sigjon 2012-12-08 09:35:40

צטט: ציפור עפה 2012-12-08 09:22:13

צטט: חדוה ברנר 2012-12-08 09:18:06

לדבוק בדפוס הקורבן זו בחירה.

ראוי לו לאדם שיקח אחריות על הנעשה בחייו.

לדעתי רק לוזר מאשים אחרים במצב אליו הגיע.

אתה שואל איך ניתן לעזור לאותו אדם -

לטעמי הוא זקוק ליד מקצועית מכוונת שתוביל אותו בתהליך השינוי.

 

 

 

ומאין הכוחות לפנות/להסכים/לקבל סיוע מיד מקצועית?

לדעתי פה לב העניין.

 

 

חדווה - אם רק לוזרים מאשימים אחרים, אז כולנו לוזרים, כי כולנו היינו שם בשלב זה או אחר של חיינו.  לא הכל תלוי ומוחלט רק בנו..

כשמישהו בוגד בך, זאת אשמתך, כשאת מפוטרת זאת אשמתך.. ועוד ועוד..

אז לבוא ולהגיד שהכל תלוי בנו, קצת תלוש מהמציאות וגם ראייה מאד שטחית.

 

לא מסכימה שכל דבר חייבים ישר סיוע מקצועי.

לפעמים חברים הם יותר מכל דבר... 

חבר טוב כמו שכתבתי, יודע להקשיב ולהאיר את הנושא בזמן הנכון.

שבת נפלאה

סיגל

 

 

כולנו בהחלט לא לוזרים!

אני יכולה לגלות לך שאני אף פעם לא מאשימה אף אדם אחר במצב אליו הגעתי.

אני תמיד לוקחת אחריות על ההתנהלות שלי,

ולא מחפשת תירוצים של שתו לי, אכלו לי.

אני תמיד חושבת מה אני יכולה לעשות כדי שיקרה דבר מסויים.

לדעתי, חוץ מאסונות טבע, יש לנו יכולת השפעה על כל דבר בחיים.

רק בדרך הזו ניתן להצליח.

תגידי - גם אישה עגונה 20 שנה זה בגללה..  וזאת סתם דוגמא, אחת מיני רבים.

לא כל דבר בחיים זאת בחירה.. 

כל השאנטי באנטי שמדבר על הגורל, על האחריות שלנו, על היכולת שלנו לשנות את גורלנו ועתידנו, שאנחנו מזמנים את הטוב ואנחנו גם אחראים לרע...  זה חרטא ברטא..

זה לא לוקח בחשבון שיש דברים שהם מעבר ליכולת שלנו, ואנחנו לא רובוטים... אנחנו בני אדם ובן אדם לפעמים נשבר, לפעמים נופל, לפעמים במצב קשה, ולבוא לזרוק לו בפנים שזאת בחירה שלו זאת גישה מאד לא חברית וגישה שלא מכבדת אותו ואת היותו אדם.

ולהגיד לך את האמת - לא הייתי רוצה חברה שזאת גישתה, כי היא באה מנקודה מאד מתנשאת ולא מתייחסת אלי כאדם..

סיגל

צטט: סטונס 2012-12-08 08:54:18

אחלה דיון.  מסכימה שכל אדם ברגע מסויים בחייו יכול למצוא עצמו כקורבן של הסביבה, לרוב בנקודה חלשה בחייו. ושגם "אדם חזק" יכול לפרקים להיות "שם". שונה הדבר מאדם סדרתי, קורבן התמיד, אם תרצה, שדפוס זה של "אכלו לי שתו לי" מזוהה עימו כטבע שני.  ולדעתי, הסביבה פחות סובלנית לקורבנות הסדרתיים, ויכולה להכיל מצב זמני כזה אצל אנשים לא סדרתיים. אנשים חזקים הנחלשים לרגע, יכולים להצטייר סופסוף כאנושיים. :)

 

 

 

בהחלט היחס יהיה שונה בין אדם שנקלע למצוקה "באשמת אחרים"לעיתים רחוקות- לבין זה שכל הצרות שלו הן תמיד תולדה של "אכלו לי שתו לי".

הראשון-יקבל אמפטיה גדולה יותר.

(אני לא מדברת על מקרים שקורבן מובק- כמו אדם שנהיה נכה כתוצאה מתאונת דרכים שלא הייתה באשמתו ואז נרמס בין גלגלי הבירוקרטיה, למשל...אלא על התנהלות יומיות של אנשים בוגרים ובריאים)

 

וסיגל-אשה עגונה בהחלט יכולה לקחת את גורלה בידיה ולהתעם מהרבנות.

הדבר ה"נוראי" היחיד שיכול לצאת ממצב כזה -זה שאם היא תכיר בן זוג חדש ותלד איתו ילדים- הם לא יוכלו להתחתן ברבנות. מלבד זה- אין לנישואים שלה שום משמעות אחרת.-אבל אם אשה שנפגעה מהרבנות לא תחנך את ילדיה לא להתקרב למקום הזה- אז זאת בדיוק ה"תקרבנות"- מי שנדפק ע"י גוף מסויים וממשיך לנהל איתו עסקים. 

(אין לכך, למשל, שום השפעה על נושא המזונות- ברגע שהיא לא חיה עם בעלה -הוא חייב במזונות הילדים ואפילו יותר-כל עוד לא ניתן גט- הוא חייב גם במזונות אשה. כך שאין תירוצים). 

יש משפט שאומר "נדפקת פעם אחת-אשמתם

                         נדפקת פעם שנייה-אשמתך".

צטט: sigjon 2012-12-08 20:34:30

 

תגידי - גם אישה עגונה 20 שנה זה בגללה..  וזאת סתם דוגמא, אחת מיני רבים.

לא כל דבר בחיים זאת בחירה.. 

כל השאנטי באנטי שמדבר על הגורל, על האחריות שלנו, על היכולת שלנו לשנות את גורלנו ועתידנו, שאנחנו מזמנים את הטוב ואנחנו גם אחראים לרע...  זה חרטא ברטא..

זה לא לוקח בחשבון שיש דברים שהם מעבר ליכולת שלנו, ואנחנו לא רובוטים... אנחנו בני אדם ובן אדם לפעמים נשבר, לפעמים נופל, לפעמים במצב קשה, ולבוא לזרוק לו בפנים שזאת בחירה שלו זאת גישה מאד לא חברית וגישה שלא מכבדת אותו ואת היותו אדם.

ולהגיד לך את האמת - לא הייתי רוצה חברה שזאת גישתה, כי היא באה מנקודה מאד מתנשאת ולא מתייחסת אלי כאדם..

סיגל

.

}{

לא חובה להיות חברים שלי...

זו בהחלט בחירה:)

ולעניין תחושת הקורבן ,

המציאות היא תמיד אותה מציאות.
הגישה שלי והדרך שבה אני מביטה על המציאות,

היא היא שעושה את ההבדל בין אדם מצליח לאדם לוזר.

וזו תמיד בחירה.

אדם שבוחר להצליח בחייו לא יכנס לעמדת הקורבן,

אלא תמיד יציב לעצמו מטרה שתקדם אותו.

מה חדוה, אין אצלך דינאמיקה בחיים ובהוויה?