אל תשכח מי אוהב אותך

קרן צוריאל הררי

1

זוכרים את הזמן שהוקדש רק להם, בלי האחים שלהם

2

זוכרים שפשוט נתנו להם לשחק

3

זוכרים שהקפידו איתם על מזון בריא

4

זוכרים אינטימיות

5

זוכרים שדרשו מהם להתנהג יפה

6

זוכרים שהקריאו להם סיפורים ועשו קולות מצחיקים

7

זוכרים שאבא שיחק ולימד לקחת סיכון

8

זוכרים שאהבו אותם, ולכן לא זוכרים קנאה

9

זוכרים שההורים תמכו באירוע חשוב

10

ולא משנה מה היה, משנה מה ילדים זוכרים שהיה

.

.

כנראה שלא זכרו שמדטו, או שהיו חמלתיים במיוחד, או אלטרטאיסטים....

.

.

.

         לנגד עינינו לבש צורה לאיטו כפר מפלסטלינה.  יום אחר יום, חודש אחר חודש, נפרש על  גבי שולחן גדול אשר נלקח מחדר האמנויות.  הדגם מפלסטלינה נראה היה כמעט אמיתי.

         לעיתים קרובות, שישה ילדים או יותר הצטופפו בו בזמן, זה ליד זה, רכנו מעל השולחן במשך שעות, ופטפטו, בנסותם ליצור מיניאטורות מושלמות של כל דבר אשר רק יכלו לחשוב עליו.  סוסים, עצים, מכוניות, משאיות, חיות, גדרות, אנשים -- כל דבר.  לא רק העתקים ישנים  כלשהם, אלא העתקים ללא פגם.  היה, למשל, "מנוע" שלם מתחת למכסה המנוע (המתפרק!) של כל מכונית, ואת כולו יכולתי להכניס בקלות בכף ידי.  אנשים בגובה של אצבע לבשו בגדים  וענדו  אביזרים.  לגגות היו רעפים, לקירות היו דלתות, חדרים ובהם שולחנות וכיסאות.

         הכל היה עשוי מפלסטלינה מעובדת ומגולגלת לפי דוגמה ולפי צורה.  זה היה משחק עצום.  והמשחק נמשך מעל שנתיים.

         איש לא טען, אפילו במרומז, שהילדים האלה בגילאי שמונה עד ארבע-עשרה (ברובם בנים) "עסקו" באמנות, למשל.  הרעיון עצמו היה מעליב אותם.  כל עזרה מהצוות לא נתבקשה, כל עזרה לא ניתנה.  עבור המשתתפים זה היה משחק.  משחק רציני, מרוכז, כיף גדול ללא גבולות.

         נראה שלכל דור בבית-הספר יש את ה"מועדונים" הרציניים שלו.  בדרך כלל זה מתחיל בגיל תשע או עשר בערך, כאשר לפעמים "נדבק" אליהם מישהו צעיר שהוא גם נסבל, וזה נמשך במשך  שנה  או  שנתיים  בכל קבוצה חדשה.  ישנו המועדון, וכמובן בית-המועדון.  בהתחלה זה היה צריף רעוע ישן בחורשה, עד שהוא התמוטט.  מאוחר יותר, זה היה חדר באורוות.  אחר כך זה היה ארון גדול בבניין הראשי.  מאוחר יותר, כאשר זה היה מחוץ לתחום בגלל תקנות מכבי-האש, בית-המועדון יכול היה להיות כל מקום "סודי" המוקף, אם היה צורך, בקירות וגג דמיוניים.  רהיטים  היו  צריכים  להחדיר  בו נשמה -- שטיח  ישן, אולי;  כיסא אחד;  שולחן אחד.היה צריך להמציא פולחנים, לשרטט תכניות ולתכנן הרפתקאות, היה צריך לשגר מרגלים, ולהציב שומרים.  עולם  של מזימות היה נוצר, מלא מורכבויות.  הילדים המעורבים היו תמיד עסוקים, ותמיד נורא מרוכזים.

         המשחק בבית-הספר הוא עסק רציני.  חושבני שהמשחק הוא תמיד רציני עבור ילדים, באותה מידה כמו עבור המבוגרים שלא שכחו כיצד לשחק.  מחנכים מקצועיים מוטרדים לעיתים מהמשחק, לרוב בגלל שילדים מקדישים במשחק אנרגיה ואינטליגנציה הרבה מעבר למה שהם משקיעים בעבודת בית-הספר.  לפעמים, כדי לעשות את הדברים יותר ערבים לחיך, פסיכולוגים חינוכיים יכתבו אודות הערך שיש למשחק ב"למידה" -- למשל, בלימוד מיומנויות מוטוריות, או בלימוד פתרון יצירתי של בעיות, או משהו אחר עם תווית אשר נשמעת לגיטימית.

         העובדה היא, שהמשחק תופס חלק נכבד מהחיים בסדברי-ואלי.  והוא אחד מגורמי  הלמידה הראשיים פה.  אולם מה שנלמד הוא שיעור שונה ממה שהייתם חושבים.  מה שנלמד הוא היכולת להתרכז ולמקד את תשומת-הלב, בלי חסכון, במטלה הנוכחית, בלי להתחשב  במגבלות -- לא העייפות, לא לחץ של זמן, ללא הצורך לנטוש רעיון "חם" באמצע כדי לעבור למשהו אחר.  ה"שיעור" הזה נותר לכל החיים.

         רוב הילדים בבית-הספר, בעיקר הצעירים יותר, עסוקים מדי במשחק מכדי לאכול או לנוח כל היום.  לפנות ערב הם מוכנים לארוחה גדולה ולשנת לילה טובה.  הם עבדו הרבה וקשה.

         למרות שהמשחק הוא משוכלל, הכלים והציוד הדרושים הם, בלשון המעטה, לא יקרים.

         כאשר התכוננו לפתיחת בית-הספר, בילינו שעות רבות בחלוקת תקציבנו הקטן בין כל מיני חלקי ציוד "נחוץ" למשחק, בעיקר לילדים קטנים.  התחלנו עם האוסף של הדברים הרגילים אשר אפשר למצוא במעונות ילדים, בגני ילדים, ובמרכזי שעשועים לילדים.

         במהלך השנים הראשונות, התבוננו ולא האמנו.  הציוד שכב כמעט ללא שימוש.  רוב  הדברים  בהם  כן נגענו שימשו למטרות אחרות לחלוטין מייעודם.

         הציוד העיקרי בו משתמשים הילדים הוא הכיסאות, השולחנות, החדרים, הארונות, והשטח שבחוץ, עם העצים והשיחים, הסלעים והפינות הסודיות.  הכלי העיקרי הוא דמיונם של הילדים.

         לאחר שתים-עשרה שנים בהן הציוד היה מונח, כשלפעמים התווספו לו תרומות, ארזנו כשלשה רבעים ממנו בקופסאות ואחסנו אותו בעליית הגג.  שם הוא נמצא.  עלית הגג היא מקום יבש, כך שיתכן והציוד ישמר שם זמן רב.

         יש יוצאים מן הכלל.  ילדים גדולים יותר משחקים משחקי שולחן שהם מביאים מהבית:  "מונופול", לעיתים ימים שלמים. "סיכון", אופנה שנמשכה ארבע שנים ואשר הפכה את השחקנים לגיאוגרפים ואסטרטגים  צבאיים.  ו"מבוכים ודרקונים", כמובן, עם האוסף המשוכלל של אביזרים המורכב בקפידה ובבעלות פרטית.  "מבוכים ודרקונים" היה משחק שאנשים זרים התייחסו אליו ביותר סובלנות מאשר אל רוב המשחקים, היות והיה אפשר "ללמוד" בו דברים -- על החיים בימי הביניים, למשל.                    

        אנחנו מתייחסים ברצינות למשחק כאן.  לא היינו מעלים בדעתנו להפריע לו.  כך שהמשחק פורח בכל הגילים.  ובוגרי בית-הספר אשר יוצאים לעולם יודעים כיצד להתמסר בכל נפשם ובכל מאודם לכל דבר שהם עושים, ועדיין זוכרים כיצד לצחוק וליהנות מהחיים.

[ פרק 16, משחק -- תפקידו של המשחק בבית-הספר בסדברי-ואלי, מתוך הספר: סוף-חופשי,בית-הספר סדברי-ואלי, מתוך חלק א': לומדים, מאת: דניאל גרינברג, הוצאה לאור של בית-הספר סדברי-ואלי, 1987. ]

ראו גם:

Minimally Invasive Education
Minimally Invasive Education in School

.

.

עירוב גילים הוא הנשק הסודי של סדברי ואלי. 

מעולם לא יכולתי להבין את הרעיון של הפרדה לפי גיל. אנשים אינם חיים את חייהם בעולם האמיתי מופרדים לפי גיל, שנה  אחרי שנה. לילדים בני אותו הגיל אין יכולת ועניין דומים. 

מכל מקום, במהרה גילינו כיצד ילדים מתערבבים כאשר מניחים להם לנפשם. הם מתערבבים. בדיוק כמו אנשים אמיתיים.

כאשר העברתי סמינר על הכנת כריכים היו שם בני שתים-עשרה ובני שמונה-עשרה וכל  מה שביניהם. בישול חוצה את כל הגבולות בקלות. שנים אחר כך, כאשר לימדתי היסטוריה מודרנית, ישב אצלי אדריאן בן העשר ביחד עם תלמידות ותלמידים עד גיל שבע-עשרה.

העיקרון נשאר תמיד: כאשר מישהו רוצה לעשות דבר מה, הוא עושה זאת. העניין, הוא אשר קובע. אם הפעילות היא ברמה מתקדמת, המיומנות קובעת. הרבה ילדים קטנים הם יותר כשרונים, בתחומים רבים, מהיותר מבוגרים מהם.

כאשר המיומנויות וקצב הלמידה אינם ברמה אחת, שם מתחיל הכיף. הילדים עוזרים זה לזה. הם חייבים לעשות זאת, אחרת הקבוצה כולה תפגר. הם רוצים לעשות זאת, היות והם אינם מתחרים על ציונים או על כוכבי זהב. הם אוהבים לעשות זאת, כי זה מאוד מספק לעזור למישהו אחר ולהצליח בזאת.

וזה נעים מאד להתבונן. בכל מקום בבית-הספר פוגשים את עירוב הגילים.

וישנו הצד הרגשי שבדבר. לבן שש-עשרה אשר יושב על הספה בשעות אחר-הצהריים המאוחרות, מספר בשקט סיפור לבן שש, כשהם צמודים אחד אל השני, זה ממלא צורך אמיתי להיות הורה או אח. ולבני שש זה נותן תחושה עמוקה של נוחיות ובטחון בעולם בו אנשים גדולים מאד מקיפים  אותם  כל הזמן. ולבת שתים-עשרה יש תחושה של ערך עצמי כאשר היא מסבירה בסבלנות את מהלכי המחשב לטירון בן שש-עשרה.

וישנו הצד החברתי שבדבר. כאשר הילדים ארגנו את נשף הריקודים הראשון של בית-הספר, היו לי דימויים מנשף הריקודים הראשון שלי בבית-הספר, זה היה בחטיבת-הביניים, כאשר המורים סידרו את הבנים בצד אחד של האולם, את הבנות בצד השני, ומשם הדברים התדרדרו הלאה.

הילדים הפתיעו את כולנו. כולם באו, כולם רקדו ביחד. זוגות  אשר הפרש גיל של עשר שנים הפריד ביניהם היו מצויים כמו זוגות אשר הפרש גיל של שנה הפריד ביניהם. הזוג שזכה במקום ראשון היה ילד בן שבע שרקד עם ילדה בת חמש-עשרה! זה היה בילוי נהדר לכולם. עם חלוף השנים, הצעירים הפכו להיות הבוגרים, והדפוס נשאר.

הילדים המבוגרים יותר, משמשים כדגם לחיקוי, כאידאלים, לעתים נתפשים כאלים, אצל הילדים הצעירים יותר. באותה מידה, הם משמשים גם כדגם שלא לחיקוי. "אני שמח שהסתובבתי עם בני עשרה כאשר הייתי בן שבע", אמר לנו בננו מיכאל כאשר היה בן שמונה-עשרה. "למדתי מה לא רציתי לעשות בהביטי בדבר מקרוב, כך לא הייתי צריך לבזבז בריאות ושנים מחיי בלנסות את זה בעצמי".

הילדים הצעירים יותר משמשים כדגמים משפחתיים לבוגרים יותר -- בתפקידי אחים צעירים או תפקידי ילדים. שרון הגיעה לבית-הספר בגיל ארבע, מיד אחרי שאיבדה את הוריה.  היא הייתה ה"ילדה" של כולם בשנה הראשונה. הקריאו לה, שיחקו אתה, שוחחו אתה, חיבקו  אותה. כאשר תלמידים לשעבר מבקרים בבית-הספר עם התינוקות או הפעוטות שלהם, לעתים  אפשר למצוא תלמידים בני עשרה משחקים שעות בלי-סוף עם הזאטוטים.

וישנו הצד של הלמידה שבדבר. ילדים אוהבים ללמוד מילדים אחרים. ראשית, לעתים זה קל יותר, המורה-הילד קרוב לקשיי התלמיד יותר מאשר המבוגר, משום שחווה את  אותם הקשיים לא מזמן. ההסברים הם בדרך כלל פשוטים יותר, טובים יותר. יש פחות לחץ, פחות ביקורת. ויש מוטיבציה עצומה ללמוד מהר וטוב, על מנת להשיג את המורה.

ילדים גם אוהבים ללמד. זה נותן להם תחושה של חשיבות, של הישג. ויותר מכך, זה  עוזר להם לתפוש יותר טוב את החומר בזמן שהם מלמדים; עליהם למיין אותו, להבין אותו, אז הם נאבקים עם החומר עד שהוא ברור בראשיהם, עד שהוא ברור מספיק כדי שתלמידיהם יבינו.

כנשק סודי, עירוב גילים מנפץ "בלוקים". הוא מגדיל בצורה ניכרת את כוח הלמידה וכוח ההוראה בבית-הספר. הוא יוצר סביבה אנושית אמיתית חיה ונושמת. פעמים רבות השוו את בית-הספר לכפר, בו כולם מתערבבים, כולם לומדים ומלמדים ומשמשים כדגמים ועוזרים ונוזפים -- ומתחלקים בחיים. חושבני שהדימוי הוא דימוי טוב.

למבוגרים יש גם הרבה מה ללמוד מילדים. אינני חושב שאני מכיר תיאור טוב יותר של הדבר מאשר התיאור של חנה גרינברג, בקטע שהיא כתבה על "עץ האלון". והנה הוא: 

עץ האלון

מאת: חנה גרינברג

בבוקר נהדר אחד בסתיו האחרון "ראיתי" את עץ האלון בפעם הראשונה. זה יכול להישמע כהצהרה מדהימה כאשר היא באה ממישהי אשר נמצאת בסדברי ואלי כבר שמונה-עשרה שנה -- מדהים, אם כי אמת. כמו כל אחד אחר, ראיתי את העץ בסתיו כאשר העלים שלו הופכים לאדומים ואז נושרים, ומאפשרים לענפיו להראות, במשך החורף, את המבנה הנהדר שלהם. הייתי גם עדה לצמיחה החדשה של האביב כאשר ניצני העלים משרים על העץ הילה ורודה ולאט לאט משנים את צבעם לירוק  כהה. 

ראיתי גם דור אחרי דור של זאטוטים מטפסים על העץ האדיר, עולים יותר ויותר גבוה, לפעמים מגיעים לצמרת, ונתלים שם במשך שעות. אולם זה קרה רק בשבוע ההוא שבאמת "ראיתי" את העץ, שבאמת הבנתי אותו. בתור מבוגר, לא ידעתי לחוות באמת את העץ, עד שילדה קטנה לימדה אותי כיצד. וכך זה קרה. 

יום אחד, שרון, פניה זוהרות, הודיעה לי (כמו שעשו הרבה קטנים אחרים לפניה) שסוף-סוף היא מסוגלת לטפס על העץ לבדה. היא סיפרה שג'ויס לימדה אותה, ושכעת היא תראה לי כיצד. יצאתי יחד אתה היות ורציתי להיות שותפה לאושרה ובגלל שהבוקר היה כל כך יפה עם צבעים נפלאים ושמש מהודרת שנצנצה מתוך הטל שעל העלים האדומים והצהובים. שרון הראתה לי כיצד היא טיפסה וכיצד היא ירדה, ובהמשך היא הורתה לי לעשות כמוה.  עד עתה, אני עזרתי לעשרות ילדים לטפס ולהרבה יותר לרדת כאשר הרגישו שנתקעו, אולם אף פעם לא ניסיתי לטפס על העץ בעצמי. 

שרון איננה מקבלת "לא" בקלות, וידעתי שאם רציתי לשמור על הערכתה כלפי, היה עלי לבצע את הדבר! היא הראתה לי בסבלנות ובבהירות רבה, צעד אחרי צעד, כיצד לטפס וכיצד לרדת, ואני עשיתי זאת בפעם הראשונה בחיי.

כאשר הגעתי למפלס הראשון נדהמתי מיופיו של המקום. אינני מסוגלת לתאר את הענפים האדירים, את החלל המרווח, או את רגשות היראה ששטפו אותי. מספיק אם אומר שהבחנתי בכך ש"ראיתי" את העץ בפעם הראשונה. אנחנו המבוגרים

חושבים את עצמנו לידענים, ואת  ילדינו כזקוקים ללמוד ושילמדו אותם, אולם במקרה הזה הייתי מתערבת שכל ילד בבית-הספר סדברי ואלי היה נדהם מבורותנו ומחוסר הרגישות שלנו לגדולה שישנה שם אשר כולנו יכולים לראותה אך אנחנו מתעלמים ממנה. שרון הייתה מורה טובה ואני תמיד אהיה אסירת תודה לה על מה שהיא לימדה אותי.

[ פרק 15, עירוב גילים, מתוך הספר, סוף-סוף חופשי, בית-הספר סדברי ואלי, מתוך חלק א', לומדים, מאת, דניאל גרינברג הוצאה לאור של בית-הספר סדברי ואלי, 1987. ]