ויקחני האלוהים מעם הצאן, ויביאני אל פסגת הר, על סלע מזקר העמידני.
"צפה על העמק, ולקוט מליקוטיך"
כף ידי על מצחי, מפאת קפיחת השמש, כסביבון על הר, גופי בעמק צופה.
שורות, שורות הבתים בעמק.
"רד אל העמק בן אדם, רד ואמור כדברים הללו בתוך השורות" בת קול זעקה
והעמק בהד קול האלוהים. נחרדתי, קולות ברקים ורעמים. אש ועננים על העמק.
ותצלח עלי רוח האלוהים, נטלתי פוזמקי, תרמילי ומקל נדודיי, משענת לי בשביל צר
המידות, היורד מן ההר אל השורות בעמק.
הלכתי ובאתי עד אל השורות, על כל דלת עץ נקשתי, לעיתים נקישותיים, לעיתם אף יותר,
בכיכר השורות עמדתי, ארשת רצינית על פניי,
הרימותי ראשי מעלה, כיוונתי פי למרחוק =
"כה אמר האלוהים"....... זעקה יצאה מפי, אף את עצמי החרדתי,
"מה לכן דיירי השורות,
בא האחד, נקש בדלתיכם, הזמינכם אל בית הילוליו, ביקשכם להשאיר בבתכם רגושים,
מה לכן בנות השורות,
תוק-תוק, נקש בדלתיכם, מרכולתו בתום לב הגיש לכן, בקש -הניחו ריגושים, השאירו פוזמק דעתכם בביתכם,
עונג רב נטול דעת ודיעות, ביקש להציע לכן,
ואתן....?
בלהט ריגושיו של האיש, הלהטתם ריגושים שבעתיים,
שצפתם, פרמתם פוזמקי מוסר, צפונות לב שטחתם בשורות, פיות טובות לעצמיכן, פיות רעות לאיש,
גם אם עמד בזעקת שבר – למען עינוגכם ולא למען עינוגיי, יצאתי בזעקות אף יותר,
אמות סיפי השורות רעדו.
הוייייי
בנות הנימולים......
הויי דיירות השורות,
אף את האלוהים הצלחתן לשכנע כי בעינוגים, מקדימים ריגושים,
איש פשוט שכמותי, אשר מן הצאן הביאוני, אף אני האמנתי כי פוזמק מוסריותכם, גדוש למכביר,
האמנתי שמציע "עינוג נטול רגשות" הוזה, חולם, תלוש מן המציאות......
הויייי
דיירות השורות,
כה אמר האלוהים =
לא הזה האיש, לא חלם חלומות, אלא את בבואתכן ובבואת הטבע שבראתי לאדם, הביא האיש לפניכם,
ואתם בהילולי המילים התמללתם, בדמיון יצירתכן.
הוייי
בנות השורות,
כה אמר האלוהים,
אלוהי המוסר אני,
ומה לכן עתה שתצאנה במחולות על השורות של בת נימול, כמותכן, שהביאה משאלת ליבה,
משאלה המבקשת עינוגים נטולי רגש, נטולי מחשבות......
על העונג הראשון יצא קיצפכם,
ולמקצבי העונג האחר תצאנה בהילולים כבגילופין.
כה אמר האלוהים
העונג הוא אותו עונג.
אנחה מגרוני בכיכר העיר, ואיטול תרמילי, פוזמקי ומקלי, ואחזור אל צאן מרעייתי.
/null/text_64k_1#