מה שאכתוב כאן ישמע אולי תמים אבל אני חושב שרצונות,רגשות,מחשבות וכן....גם כוונות של בני אדם הם דבר פנימי שלהם.
אני כועס מאוד כשאנשים מכניסים לפי מילים שלא אמרתי.
אני כועס לא פחות כשאנשים לוקחים לעצמם את החופש לפרש מחשבות שלי,רגשות שלי וכוונות שלי...
אני מסוגל להבין מאיפה מגיע הצורך הזה להיכנס למוחו ולליבו של הזולת אבל אני חושב שגישה כזאת היא מסוכנת מאוד...
קחו בחשבון שאל המסע הזה שאנחנו עושים אל תוך פנימיותו של אדם אחר...קרוב ככל שיהיה...אנחנו לא מגיעים בידיים ריקות.
כל התנהלות שלנו כלפי האנשים סביבנו בהכרח טעונה מאוד בחוויות ומטענים שצברנו במשך חיינו,בצלקות,באכזבות ועם כל הדעות הקדומות והמטען המוטה שאנחנו בהכרח לוקים בו אנחנו מתיימרים לפרש "אובייקטיבית" את האנשים הקרובים לנו ביותר.
ואם זה לא מספיק שימו לב באיזו קלות אנחנו שומעים מילה או מחווה ומיד מניחים שמה שנכון לגבינו(אילו היינו אומרים את זה) נכון גם לזולתנו.
כמה זה קל לשכוח שהאדם שם בצד השני שונה מאיתנו.
כמה זה קל לשכוח שאנשים שונים פועלים ממקומות שונים ולפעמים לא רק שאנחנו לא מסוגלים להבין את זולתנו...לפעמים הוא עצמו לא מבין עד הסוף מה דחף אותו לצורת התנהגות או לאמירה מסוימת.
אז אם זה היה תלוי בי לא הייתי אומר לאף אדם שאני רוצה ששתוק.
הייתי אומר לו לדבר ואפילו בקול רם והייתי רוצה שיגיד את כל מה שיושב לו על הלב בצורה הכי גלויה(כמובן בלי להיגרר להעלבות...הרי אין צורך בסגנון שכזה).
וזה בכלל לא משנה לאן אני עצמי אקח את המילים ואיפה זה יפגוש אותי.
כי הוא זה הוא ואני זה אני ומה שצריך להתחבר כנראה יתחבר ומה שלא יתפוצץ בקצר כי כך זה כנראה צריך היה להיות.
אכן אותנטיות היא שם המשחק!
הצרה היא שבמקום שהחברה תיתן לנו להרגיש מספיק בנוח להיות הכי אמיתיים שאפשר בלי לחשוש מהתגובות סביבנו אנחנו פוגשים שוב ושוב אנשים שאומרים לנו מה באמת רצינו, אומרים לנו למה לדעתם באמת התכוונו... ויש המגדילים לעשות ומספרים לנו אפילו מה אנחנו מרגישים ("אני יודעת שאתה לא אוהב אותי" ... הנה משפט נוראי שלרבים מאיתנו יצא לשמוע...)
היו פה בקהילה הרבה דיונים על נושא קנאה ואמון.
דעתי היא שאמון זה לא רק להאמין שבן או בת הזוג מגיעים הביתה ישר מהעבודה ולא עוצרים לקפה+חפוז עם הקולגה.
אמון זה גם להיות מסוגל לקבל שאם אדם אומר לך "אני מרגיש שאני אוהב אותך" אז המילים שלו אמיתיות.
ועוד משהו- ככל שהשנים עוברות אני יותר ויותר מבין עד כמה דווקא לשפה הלא מילולית יש הרבה יותר משמעות מאשר לשפה מילולית.
כשאני סולד מאדם מסוים נדמה לי שלא משנה מה אעשה ומה אגיד ועד כמה מנומס אשתדל להיות האנרגיה השלילית שלי בהכרח תצא החוצה ועובדה שבדרך כלל כולנו מצליחים להרחיק מאיתנו אנשים שלא נעימים לנו ובדרך כלל גם מצליחים לקרב אלינו אנשים שכן מוצאים חן בעינינו.
ואנחנו עושים זאת הרבה יותר באמצעות השפה הלא מילולית שלנו מאשר באמצעות השפה המילולית כך שמבחינה זאת....דייט אילם יכול להיות פתרון מצוין.
אולי בכלל על דרך משל שלושת הקופים מוטב שדייטים יהיו חרשים,אילמים ועיוורים.
פשוט להושיב שני אנשים זה ליד זה שינסו להרגיש רק מתוך זרימת האנרגיות האם טוב להם או לא.
מדהים לאיזה תובנות אנחנו מסוגלים להגיע כשאנחנו מנטרלים כמה שיותר רעשים סביבנו...
/null/text_64k_1#