אחת לשבוע, נזעקתי אל סבתי, אני העולל, לעזור לה ב-ניפוי הקמח,
זה הקמח שאפתה ממנו לחם לשבת.
בשתי ידיי הצנומות, אחזתי במנפה, העגולה, נענעתי שוב ושוב,
את גרגירי האבן שנאספו במנפה, זרקתי הרחק.
אבקת הקמח אשר נערמה בקערה תחת ידיי, הפכה להיות משובחת,
טעמו המשובח של הלחם עד היום בפי.
אל כל מפגש חברתי, מגיע אדם עם מנפה וקערה,
במהלך המפגש הוא מנענע במנפה.
בסוף המפגש, הוא חוזר לביתו עם קערת הניפוי, מלאה במשובח,
את הגרגירים השאיר במקום המפגש.
להתפלמס, לכעוס, ואפילו "לדבר רעה בזולת", הם חלק אינטגראלי
מן ההוויה החברתית.
לא צריכים להלך עם משקעים,
פשוט לנענע את המנפה שוב ושוב.
בהצלחה
/null/text_64k_1#