כולנו מכירים את הביקורת הרבה שיש על המערכת שמספקת חינוך, אנו מוחים על המבחנים ועל הצפיפות.

אנו מתנגדים לכפיה ולבורות, אנו מלינים על הרמה הנמוכה ועל חוסר הדמוקרטיה ושוכחים לעתים לפרגן.

המערכת הצהירה כי תעשה מעשה ותשנה את החינוך ולאחרונה פרסמו תוצאות השוואה בין ישראל למדינות אחרות בעולם ובכול המקרים כפי שנטען בתקשורת מדינת ישראל שיפרה מהותית את הישגיי תלמידיה במספר תחומים שהוגדרו נושאי ליבה.

נכון זה עדיין לא מספיק, נכון המצב עדיין קשה, נכון העבודה עוד רבה וישנם שינויים רבים שנדרש לעשות אבל... 

כשמגיע כול הכבוד אז צריך להגיד כול הכבוד.

כול הכבוד למשרד החינוך שהטמיע תוכנית חדשה לשיפור המצב- זה מתקדם

כול הכבוד למפקחים שלחצו ודחפו לעשייה.

כול הכבוד למנהלים שניהלו את בתי הספר לשינויים

כול הכבוד למורים שבתנאים לא תנאים העבירו שינוי מהותי בתפיסה

בהצלחה בהמשך 

חינוך הוא לא רק תכנים. 

בינתיים יוצאים דורות-דורות..... לא מוכנים. 

מדוע ללכת לבית הספר?

לאנשים אשר אוהבים לחשוב בעצמם על השאלות החשובות בחיים מראשיתן ועד סופן, בית-הספר עליו אני מדבר עומד כקורא תיגר לתשובות המקובלות.

היסודות האינטלקטואליים 

המשפט הראשון אשר צץ בראשנו הוא: "הולכים לבית-הספר כדי ללמוד". זו המטרה האינטלקטואלית. היא באה לפני כל האחרות. עד כדי כך, ש"לקבל חינוך" מתפרש כ"ללמוד" --  צר במקצת, כמובן, אולם מבהיר את העדיפויות.

אם כן מדוע אנשים אינם לומדים יותר בבתי-הספר היום? מדוע כל התלונות? מדוע ההוצאות הנראות כאין-סופיות רק כדי לטחון מים, שלא לדבר על התקדמות? 

התשובה היא פשוטה עד כדי מבוכה. בתי-ספר היום הם מוסדות בהם "ללמוד" מתפרש כ"ללמד אותך". רוצים שהאנשים ילמדו? תלמדו אותם! רוצים שילמדו עוד? תלמדו אותם עוד! ועוד! תעבידו אותם קשה יותר. תתרגלו אותם זמן ארוך יותר.

אולם למידה היא תהליך שאתה עושה, לא תהליך אשר עושים לך! זה נכון לגבי כולם. זה בסיסי.

מה מביא את האנשים ללמוד? מצחיק שמישהו ישאל. לפני יותר מאלפיים שנה, אריסטוטלס פתח את ספרו החשוב ביותר עם התשובה המקובלת באופן אוניברסלי: "בני אנוש הם סקרנים מטבעם". דקרט העמיד את זה אחרת במקצת, גם בתחילת עבודתו החשובה ביותר: "אני חושב, לכן אני קיים". ללמוד,לחשוב, להשתמש בשכלך בצורה פעילה -- זו המהות להיות בן-אנוש. זה טבעי.

טבעי יותר אפילו מהדחפים הכבירים -- רעב, צמא, מין. כאשר הנך שקוע במשהו -- מילת המפתח היא "שקוע" -- הנך שוכח את כל הדחפים האחרים עד שהם מכניעים אותך. אפילו חולדות עושות זאת, כפי שהוכח כבר לפני זמן רב.

מי היה חושב לאלץ אנשים לאכול, או לשתות או לעשות מין? (אינני מדבר, כמובן, על אנשים אשר לוקים באי-יכולת מסוימת שמשפיעה על הדחפים שלהם; כמו כן דבר ממה שאני כותב פה על החינוך איננו מכוון להתאים לאנשים בעלי מגבלה ו/או פגם שכלי כלשהו אשר אפשר ויש צורך לטפל בהם באופן מיוחד, בדרכי הפרקטיקה הרפואית). איש איננו דוחף את הפרצופים של האנשים לתוך קערות אוכל, כל שעה מידי שעה, על מנת להבטיח שיאכלו; איש אינו כולא אנשים עם בן/בת זוגם, שמונה פעמים ביום על מנת להבטיח את הזדווגותם.

האם זה נשמע מגוחך? אז עד כמה יותר מגוחך הוא, לנסות להכריח אנשים לעשות מה שמעל לכל דבר אחר בא להם בצורה הטבעית ביותר! וכל אחד יודע עד כמה נפוצה ברבים היא הסקרנות המכניעה זו. כל הספרים על גידול ילדים מאריכים בהוראות להורים כיצד להחזיק את הילדים רחוקים מדברים -- במיוחד מרגע שהם ניידים. אין אנו נוהגים לדחוף את בני השנה שלנו לחקור. להפך, אנו מושכים לעצמנו בשערות כאשר הם הורסים לנו את הבית, אנו  מחפשים דרכים לרתום אותם, לכלוא אותם ב"לולים". וככל שהם יותר מבוגרים, ביותר קלקלות הם מעורבים. האם אי-פעם התעסקת עם ילד בן עשר? עם מתבגר?

אנשים הולכים לבית-הספר ללמוד. על מנת ללמוד, יש להניח להם לנפשם ולתת להם זמן. כאשר הם זקוקים  לעזרה, יש להעניק להם אותה, אם אנחנו רוצים שהלמידה תתנהל בקצב הטבעי שלה. אולם אל תטעה: אם מישהו נחוש ללמוד, הוא יתגבר על כל מכשול וילמד למרות הכל, לכן אינך חייב לסייע. סיוע רק מזרז במקצת את התהליך. להתגבר על מכשולים היא אחת הפעילויות העיקריות של הלמידה. זה לא מזיק להשאיר כמה מהם.

אולם אם אתה מפריע לבן-אדם, אם הנך עומד על כך שהוא יפסיק את הלמידה הטבעית שלו ובמקומה יעשה מה שאתה רוצה שהוא יעשה, בין 9:00 בבוקר עד 9:50 ובין 10:00 בבוקר לבין 10:50 וכן הלאה, לא רק שהוא לא ילמד מה שהוא משתוקק ללמוד, אלא שהוא גם ישנא  אותך, הוא ישנא את מה שהנך מאלץ אותו לעשות, ויאבד כל חשק ללמוד, לפחות באופן זמני.

כל פעם שהנך חושב על שיעור באחד מבתי-הספר אי-שם, תדמיין לעצמך את המורה דוחף תרד וחלב וגזר ונבטים (כל הדברים הטובים האלה) לתוך גרונו של כל אחד מתלמידיו עם משחולת ענקית. 

בית-הספר עליו אני מדבר נותן לתלמידיו להיות. נקודה. בלי אוליים. בלי יוצאים מן הכלל. המבוגרים מסייעים אם הם יכולים כאשר הם מתבקשים לעשות כן. אולם לעולם אינם מפריעים בדרכם. אנשים הולכים לבית הספר קודם כל כדי ללמוד. וזה מה שהם צריכים לעשות, כל יום, כל היום.

היסודות של הנטיות-התעסוקתיות 

הבאה בתור אחרי ה"למידה", היא תמיד השגרה החיונית של ללכת לבתי-הספר. כאשר מגיעים לזה, לרוב האנשים בכלל לא אכפת מה וכמה לומדים הם וילדיהם בבית-הספר, כל זמן שהם מסוגלים לרכוש מקצוע מוצלח -- לקבל עבודה טובה. פירוש הדבר כסף, מעמד, קידום. ככל שיותר טובה העבודה אשר השגת, יותר טוב היה בית-הספר אליו הלכת.

זו הסיבה מדוע פיליפס-אנדובר, או הרווארד, מדורגים כה גבוה. בוגרי הרווארד מתחילים גבוה במעלה הסולם בכל מקצוע. הם אסירי תודה, וכאשר הם הופכים למבוגרים הם מנציחים זאת בזה שהם מעניקים לבוגרי הרווארד החדשים, אשר מועסקים אצלם בעבודה, את הטוב ביותר אשר יש להם להציע; וכן נותנים תרומות גדולות להרווארד. אותו הדבר קורה עם ייל, דרמות, וכל האחרות.

אם כן לאיזה סוג בית-ספר יש אפשרות, היום, בתחילת המאה העשרים ואחת, להכין סטודנט בצורה הטובה ביותר לקריירה טובה?

למעשה אין אנו צריכים להיאבק בתשובה. כולם כותבים על כך. זהו העידן שלאחר התעשייה. עידן האינפורמציה. עידן השירותים. עידן הדמיון, היצירתיות ויזום מפעלים. העתיד שייך לאנשים אשר יכולים למתוח את מוחותיהם: לטפל, לצקת, לעצב, לארגן, לשחק עם חומר חדש, עם חומר ישן, עם רעיונות חדשים, עם רעיונות ישנים, עם עובדות חדשות, עם עובדות ישנות.

פעילויות מסוג אלה אינן מתרחשות בבית-הספר הממוצע אפילו על בסיס של פעילות מחוץ-לתכנית-הלימודים. שלא לדבר על יום הלימודים כולו. 

בית-הספר עליו אני מדבר, פעילויות אלה הן, במובן מסוים, תכנית הלימודים כולה.

האם זה נשמע בלתי אפשרי? אולי לאוזן הבלתי-מאומנת. אולם ההיסטוריה והניסיון הם לצידנו. אחרת כיצד אפשר להסביר את העובדה שכל בוגרי בית ספר זה, ללא יוצא מן הכלל, אשר רצו להמשיך לאוניברסיטה וללימודי מוסמכים, תמיד התקבלו, בדרך כלל לבתי-הספר אשר היו בחירתם הראשונה? בלי תעתיקים, בלי תעודות הישגים, בלי דיווחים, בלי המלצות בית-הספר בעל פה או בכתב. מה פקידי קבלת-התלמידים ראו בתלמידים האלה? מדוע הם קיבלו אותם? -- לעתים, חטפו אותם? מדוע מנהלים מיומנים אלה המתבוססים בציונים גבוהים, מכתבים לוהטים ממורים, תוצאות מבחני-כניסה הגבוהות -- מדוע קיבלו את בוגרי בית ספר זה?

כמובן שהנך יודע את התשובה, אפילו שקשה להודות בכך; זה כל כך בניגוד למקובל. אנשי המקצוע המיומנים האלה ראו בתלמידים שלבית ספר זה נפשות מבריקות, ערניות. בטוחות ויצירתיות. חלומו של כל בית-ספר מתקדם. 

רישום ההישגים מדבר בעד עצמו. התלמידים של בית ספר זה נמצאים במגוון ענקי של מקצועות (או בתי-ספר, במקרה של בוגרים שסיימו לאחרונה) ומשלחות יד. הם רופאים, רקדנים, מוזיקאים, אנשי עסקים, אמנים, מדענים, סופרים, מכונאי רכב, נגרים . . .  אין צורך להמשיך. הנך יכול לפגוש אותם אם רצונך בכך. 

אם מישהו היה בא אלי היום והיה אומר, בפשטות: "לאיזה בית-ספר עלי לשלוח את ילדי אם ברצוני להבטיח שהוא יקבל את ההזמנות הטובה ביותר לקידום מקצועי בתחום בחירתו?" ללא היסוס כלשהו הייתי משיב לו, "הטוב ביותר למטרה זו הוא בית הספר עליו אני מדבר ". אבוי, לעת עתה הוא האחד והיחיד, אשר עושה את העבודה עם מבט צופה לעתיד.

עד כמה שנוגע לנטייה-התעסוקתית, בית-הספר עליו אני מדבר פגש חזיתית את הלם העתיד והתגבר עליו. אין עוד צורך להיות שקוע ביון העבר.

היסודות המוסריים   

כעת אנחנו מגיעים לנושא רגיש. על בתי-הספר להפיק אנשים טובים. זה כל כך מובן מאליו כמו -- אימא ועוגת תפוחים.  כמובן, אין אנו רוצים שבתי-ספר יפיקו אנשים רעים. כיצד להפיק אנשים טובים? ופה הקושי. הייתי מעז לומר שלמעשה איש איננו יודע את התשובה, לפחות ממה שאני רואה מסביבי. אולם לפחות אנחנו יודעים משהו על הנושא.  אנחנו יודעים, וידענו (שוב פעם) משכבר הימים. המרכיב החיוני לעשייה המוסרית; המרכיב אשר בלעדיו המעשים הם נטולי-מוסר במקרה הטוב, ובלתי-מוסריים במקרה הגרוע,

המרכיב הוא אחריות אישית. 

כל התנהגות מוסרית טומנת בחובה הנחה קודמת זו. על מנת להיות מוסרי עליך להיות מסוגל לבחור מסלול איזשהו ולקבל על עצמך אחריות מלאה על הבחירה ועל תוצאותיה. אינך יכול לטעון שהנך כלי סביל בידי הגורל, בידי אלוהים, בידי אנשים אחרים, בידי כוח עליון; טיעון כזה הופך מיד את כל ההבדלים בין טוב לרע לריקים מתוכן וחסרי משמעות.  החומר אשר קיבל צורה של הכד היפה ביותר בעולם איננו יכול לטעון לסגולה.

תורת המוסר מתחילה בהנחה שאדם אחראי למעשיו. זה דבר נתון. בתי-ספר אינם יכולים לשנות זאת או להפחית ממנו. בתי-ספר יכולים, לעומת זאת, להכיר בדבר או להכחישו.

לדאבוננו, למעשה כל בתי-הספר היום בוחרים להכחיש שלתלמידים יש אחריות אישית למעשיהם, אפילו בזמן שהמנהיגים של בתי-הספר האלה משלמים מס שפתיים למושג. ההכחשה היא משולשת: בתי-הספר אינם מאפשרים לתלמידים לבחור את דרך פעולתם במלואה;  הם אינם מאפשרים לתלמידים לצאת לדרך, לאחר שנבחרה; ואינם מאפשרים לתלמידים לשאת בתוצאות הבחירה, ברגע שנעשתה ובתוצאות הפעולה ברגע שבוצעה. חופש בחירה, חופש פעולה, חופש לשאת בתוצאות הבחירה והפעולה – אלה הם שלשת מרכיבי החופש אשר מהווים את האחריות האישית.

זה לא חדש שבית-הספר מגביל, כעניין של מדיניות בסיסית, את חופש הבחירה והפעולה. אולם האם זה מפתיע אותך שבית-הספר מגביל את החופש לשאת בתוצאות של מעשינו? אין זה צריך להפתיעך. זה הפך להיות עקרון של החינוך המודרני שנפש התלמיד ניזוקה במידה והיא מוכה על ידי שתי הרעות החולות: הצרה והכישלון. "הצלחה מצמיחה הצלחה" היא השיבולת היום; עידוד, להקל על האדם המדוכא, למנוע כשלנות מאכזבים, הרשימה ארוכה. 

אין זה פלא שבתי-הספר שלנו אינם מצטיינים בחינוכם המוסרי. הם מתרצים את כישלונותיהם באומרם שהחינוך המוסרי שייך לבית. כמובן שהוא שייך לשם. אולם האם זה מוציא אותו מרשות בית-הספר?

בחזרה לדברים הבסיסיים. בבית-הספר עליו אני מדבר שלשת מרכיבי החופש פורחים. האחריות קיימת אצל כל אחד.  האחריות היא אוניברסלית, תמיד-נוכחת, אמתית. אם יש לך ספקות, בוא ותתרשם בבית-הספר. תביט בתלמידים בפעולה. תלמד את מערכת השיפוט. תהיה נוכח בסיום הלימודים, בו על התלמיד לשכנע את עמיתיו שהוא מוכן להיות אחראי על עצמו בקהילה בכללותה, בדיוק כפי שהוא היה בבית-הספר.

האם בית-הספר עליו אני מדבר מפיק אנשים טובים? חושבני שכן. וגם אנשים רעים. אולם גם הטובים וגם הרעים הפעילו אחריות אישית למעשיהם כל הזמן, והם מודעים לכך שהם חייבים בדין וחשבון מלא למעשיהם. זה מה שמבדיל אתבית-הספר עליו אני מדבר מהאחרים.

היסודות החברתיים 

לפני זמן מה הפך להיות אפנתי לבקש מבתי-הספר שלנו לדאוג לאיקלום החברתי של התלמידים. תלמדו אותם להסתדר. תשחררו את החברה שלנו מאנשים בלתי מתאימים ובלתי מסוגלים מבחינה חברתית על ידי כריתתה של הבעיה בניצניה, בבית-הספר. שאפתני? אולי. אולם, כמה רבים הם האנשים אשר נאבקו עם הדיווחים של בית-הספר על התאמתם והסתגלותם או חוסר התאמתם וחוסר הסתגלותם החברתית שלהם עצמם או של ילדיהם!  מוזר, הלא כן, כמה קשות אנשים דופקים לעתים את מה שהם עושים? אני מתכוון, לנסות שהאנשים יהיו חברתיים זה מספיק קשה;  אולם נראה שבתי-הספר באופן כמעט שיטתי יצרו דרכים להכשיל מטרה זו.

קחו הפרדה גילית, לשם ההתחלה. איזה גאון הביט סביבו והעלה את הרעיון שלהפריד אנשים באופן חד לפי גילים הוא דבר בעל משמעות? האם הפרדה כזאת קיימת באופן טבעי היכן שהוא? בתעשייה, האם כל הפועלים בני ה-21 שנים עובדים בנפרד מבני ה-20 או מבני ה-23 שנים? בעסקים, האם ישנם חדרים נפרדים למנהלים בני 30 ולמנהלים בני 31 שנים? האם בני שנתיים מתבדלים מבני שנה ומבני שלש שנים במגרשי המשחקים? היכן, היכן עלי האדמות נברא הרעיון הזה? האם יש דבר המזיק יותר מבחינה חברתית מלהפריד ילדים לפי שנתונים במשך ארבע עשרה -- לעתים שמונה עשרה -- שנה?

או קחו את ההפרדה לעתים תכופות לפי מין, אפילו בבתי-הספר של החינוך המעורב (בנים-בנות), למגוון פעילויות. או הפער העצום בין ילדים ומבוגרים (האם הבחנתם פעם כמה אוניברסלי הוא עבור ילדים שלא להביט על המבוגרים בעיניים?).

וכעת הבה נציץ במצב החברתי אשר נוצר עבור ילדים בתוך קבוצת הגיל שלהם עצמם. אם בתי-הספר עושים לכמעט בלתי אפשרי לבן ה-12 שנה ליצור קשר באופן נורמלי ואנושי עם בני ה-11 שנה, בני ה-13 שנה, עם מבוגרים, וכד', מה בקשר לבני ה-12 שנה האחרים?

אין לנו מזל כזה. צורת הקשר העיקרית והכמעט בלעדית אשר בתי-הספר מטפחים בין ילדים מאותה כיתה היא -- תחרות! תחרות עד כדי שחיטה. מסדר-הניקור הוא כולם עם כולם (מסדר הניקור - הדפוס הבסיסי של הארגון החברתי בתוך להקת עופות בו, כל עוף מנקר עוף אחר הנמוך בסולם בלי חשש ממעשה גמול, ונכנע לניקורו של עוף ממעמד גבוה יותר). מיהו טוב יותר ממי, מי יותר פיקח, מהיר, גבוה, נאה -- וכמובן מי יותר גרוע, טיפש, אטי, נמוך, מכוער.

אם אי-פעם עוצבה שיטה ביעילות בכדי להפיק אנשים תחרותיים, נתעבים, חסרי- ביטחון, פרנואידים, בלתי מתאימים מבחינה חברתית, בתי-הספר הנוכחיים הצליחו בכך. 

בחזרה לדברים הבסיסיים.

בעולם המציאות, התכונה החברתית החשובה ביותר לחברה יציבה ובריאה היא שיתוף הפעולה. בעולם המציאות, צורת התחרות החשובה ביותר היא: נגד עצמך, נגד יעדים הנקבעים על ידי ועבור מישהו כדי שישיגם הוא בעצמו. בעולם המציאות, תחרות בין-אישית לשם התחרות עצמה, מוכרת באופן נרחב כמחוסרת-תכלית והרסנית -- כן, אפילו בחברות עסקיות גדולות ובספורט.

בעולם המציאות, ובבית-הספר עליו אני מדבר, שהוא  בית-ספר עבור עולם המציאות.

היסודות הפוליטיים 

אנחנו מקבלים כמובן מאליו שעל בתי-הספר לטפח אזרחות טובה. החינוך האוניברסלי, תמיד שמר על עין אחת פקוחה הממוקדת בחדות במטרה: לעשות מכולנו אזרחים טובים.

כולנו יודעים מה המדינה מייצגת. העקרונות המנחים נרשמו, ושוכללו בהתמדה מאז.

מדינה זו הנה (או לכל הפחות הייתה צריכה להיות) קהילייה דמוקרטית. אין מלך, אין מלכות, אין אצולה, אין היררכיה טבעית, אין רודן. ממשל של העם, על די העם, עבור העם. בענייני מדיניות, שלטון הרוב. אין מיסוי ללא ייצוג.

מדינה זו היא (או לכל הפחות הייתה צריכה להיות) מדינת חוק: אין סמכות שרירותית, אין ממשל גחמן (קפריזי) פעם נותן, פעם לוקח. צדק ראוי.

מדינה זו היא (או לכל הפחות הייתה צריכה להיות) אנשים עם זכויות. זכויות טבעיות. זכויות כל כך יקרות לנו שאבות-האומה היו צריכים לסרב להקים את המדינה בלי חוקה, והיו צריכים לסרב לאשר את החוקה ללא מגילת-הזכויות מצורפת בכתב, ומיד.

ביודענו כל זאת, היינו מצפים -- לא, היינו עומדים על כך (ניתן היה לחשוב) -- שעל בתי-הספר, בהכשירם את תלמידיהם לתרומה יצרנית ליציבות הפוליטית ולצמיחתה של המדינה --

-- להיות דמוקרטיים ולא אוטוקרטיים;

-- להיות מנוהלים באמצעות כללים ברורים וצדק ראוי;

-- להיות שומרי זכויות הפרט של התלמידים.

תלמיד הגדל בבית-ספר בעל אפיונים אלה יהיה מוכן להיכנס הישר לתוך החברה בכללותה.

אולם בתי-הספר מצטיינים, למעשה, בהיעדרותם המוחלטת של כל אחד מהערכים העיקריים אשר צוינו ברשימה.

-- הם אוטוקרטיים -- כולם, אפילו בתי-ספר "פרוגרסיביים".

-- אין להם קווים מנחים ברורים והם תמימים לחלוטין במה שנוגע לצדק ראוי כפי

   שמתבקש להחילו על עבריינים מועדים.

-- הם אינם מכירים בזכויות הקטינים.

כולם למעט בתי-הספר הדמוקרטיים, אשר נוסדים על ברכי שלשת העקרונות האלו.

חושבני שאפשר לומר בבטחה שזכויות האדם אשר אותן כל כך אנחנו מעריצים, לעולם לא תהיינה באמת מובטחות עד אשר הנוער שלנו, במשך השנים הגורליות המעצבות את מוחו ונפשו, יהיה מוזן בסביבת בית-ספר אשר תכלול את האמיתות הבסיסיות האלו.