צטט: ד. צמרת 2012-12-20 18:24:47

יפה, אך בכל העולם נוקטים באותן רמאויות. גם בסינגפור ובצ'ילה מכינים את התלמידים החזקים ומעיפים אותו יום הביתה ת'חלשים.

כן,ותשאל את מעלה הדיון מי הם אלה הנותנים הנחייה להרחיק תלמידים באותו יום.לא שר החינוך.המנהלים עצמם שהצלחת תלמידיהם והפרסטיג'ה שלהם עצמם ,הצלחת בית הספר בראשם עומדים חשובה להם. לא זכור לי שמנהלים שבתו בגלל נושאים שכאלה. מי כאן הרמאי.שר החינוך או נותני ההנחיות ? אז קל לבוא ולבקר את הגברת.מה עם בקורת עצמית ?

בהחלט,

נמאס מאותן קרייריסטיות שמונו על קדוני ארגוני הנשים, ונותרו תככניות במהותן, הגשת נתונים מזוייפים לציבור, שגובשו בשרשרת ארועים ושיטות  הנגועות  בגנבת דעת רמיה והטעייה, היא מעשה פלילי ,

לכול דבר ועניין .

אם לא מתכוונים להכניס לחדרי החקירה ולחקור בחקירה פלילית את ראשי מערכת החינוך אלה נגועים בזיוף הנתונים , יש ללא ספק הכרח לפטר אותם.

אישה זו היא ההוכחה כי אסור למנות נשים לתפקידים ציבורים רק בגלל שמדובר באישה, הייתה ידועה כתככנית עוד טרם עסקה בפוליטיקה של הטעייה והונאה  וגנבת דעת. במידה מסויימת מזכירה את אותה מנכלי"ת של תנובה שהייתה כלי שרת של ראשי תנובה ששדדו אמהות עניות וכל תפקידה היה לגנוב דעת בהעלאת המחירים המתמדת והחזירית של מוצרי תנובה.

גם זו כול מהות פעילותה במשרד החינוך להסתיר את האזורים הנגועים בהזנחה בתוך מערכת החינוך ולטאטא את הילדים הזקוקים לתיגבור וסיוע.

מעשה חמור ביותר נשים שכמותה לרוב הן הגורמות להעמקת הפערים החברתיים ולהעמקת והנצחת העוני, מה הפלא שהייתה יקירת שלי יחימוביץ.

צטט: יורה דעה 2012-12-20 18:34:37

בהחלט נמאס מאותן קרייריסטיות שמונו על קדוני ארגוני הנשים, ונותרו תככניות במהותן, הגשת נתונים מזוייפים שגובשו בשרשרת ארועים המורכבת בגנבת טעת רמיה ו8הטעייה, היא מעשה פלילי לכול דבאר וענמיין אם לא מתכוונים להכניס לחקור בחקירה פלילית את ראשי מערכת החינוך שהיו נגועים בזיוף הנתונים , יש ללא ספק לפםטר אותם. אישה זו היא ההוכחה כי אסור למנות נשים לתפקידים ציבורים רק בגלל שמדובר באישה, הייתה ידועה כתככנית עוד טרם עסקה בפוליטיקה של הטעייה והונאה.

ניסן,תרד יותר למטה ותבחן את הדברים.לא האת כל האשמה צריך להטיל על המערכת שהיא כמובן דורשת שיפורים.

אתה הרי יודע שאם חיילים אינם טובים מפקד לעולם אינו יכול להצליח,אז נמאס גם לקרא מנהל במיל. המוצא כעת את הזמן המתאים להכפיש . שכל אחד יבדוק את עשייתו הוא בהווה אך גם בעבר. 

צטט: נירית.. 2012-12-20 18:32:19

צטט: ד. צמרת 2012-12-20 18:24:47

יפה, אך בכל העולם נוקטים באותן רמאויות. גם בסינגפור ובצ'ילה מכינים את התלמידים החזקים ומעיפים אותו יום הביתה ת'חלשים.

 

כן,ותשאל את מעלה הדיון מי הם אלה הנותנים הנחייה להרחיק תלמידים באותו יום.לא שר החינוך.המנהלים עצמם שהצלחת תלמידיהם והפרסטיג'ה שלהם עצמם ,הצלחת בית הספר בראשם עומדים חשובה להם. לא זכור לי שמנהלים שבתו בגלל נושאים שכאלה. מי כאן הרמאי.שר החינוך או נותני ההנחיות ? אז קל לבוא ולבקר את הגברת.מה עם בקורת עצמית ?

אם נכון מה שאמרת על המנהלים - אגב, מהיכן הנתון? - עלייך לבחון מדוע זה קורה ומדוע הם פועלים כך. מדוע כה חשובה להם ההצלחה המספרית? מי שדוחף אותם לסיטואציה הקשה של תחרות זהו - שר החינוך. ראי מערכות שמבוססות על שיתופי פעולה ואמון, שם דברים מסוג זה אינם קורים. איך שלא תסובבי ותגלגלי את העניין - האחריות היא על העומד בראש.

ואם מיכל בלר בחרה לשתף פעולה גם עם קונספט חינוכי בעייתי וגם עם נתונים לא מהימנים - עליה לפרוש.

היי כולם

ראשית , כל העסק , חוץ מזה שהוא מיותר , הוא נראה חשוד .

שנית , זו לא הפעם הראשונה שישראל מרמה – ראו מקרה 1964 , ישראל מובילה עולמית במתמטיקה . . .

 ובתגובה לטענה " כולם משקרים " – אז לא .

 בעבר , ישראל רימתה יותר . אולי בזה אנחנו מובילים גם היום .

  http://cafe.themarker.com/topic/2188259/

קצת מצחיק לראות אולי את " התלמידים " – מנהלים בכירים במשרד החינוך , מפקחים , מנהלי בתי ספר ומורים – " מעתיקים בבחינה " , ומזייפים ציונים , כדי ש"אבא" גדעון סער ( שמבין בכדורגל כנראה קצת יותר מאשר בחינוך ) לא יכעס על  " תעודה גרועה " , וכדי שסבא ביבי יוכל לטפוח לו על הכתף ולומר " איזה ילד מוצלח גידלת " .

אם יסתבר שנעשו דברים לא כשרים - אשמח לשאול את השאלה :

מנהלים יקרים . זה מה שעשיתם כילדים בבית הספר , ואולי גם באקדמיה ?  העתקתם בבחינות ?

זה מה שמערכת החינוך לימדה אתכם ?

אשר לטענת האחריות הכוללת – כן , זה נכון , הכותבת   ו כ ו ל נ ו  אשמים או אחראיים  להתנהלות המפגרת והשערורייתית של מערכת החינוך במשך עשרות שנים ( מזכיר לכם , רימינו כבר ב 1964 ) .

אבל כאן מדובר באחריות תפקידית .

ז"א שבנוסף לאחריות האישית של כל אזרח במדינה על מה שמתרחש בה , יש גם התנהלות מערכתית , עם בעלי תפקידים שזוכים לשררה , והרבה פעמים גם לתגמול כספי או לכבוד ויוקרה , ולשיפור יכולתם להשיג תפקידים נוספים   -  תמורת נטילת האחריות על ביצועי הכפופים להם .

מה גם שמערכת החינוך הציבורית - ואת זה ניתן להוכיח - מתנהלת בעריצות , בהפחדות , בהליכת אימים על כל מי שלא מתיישר לפי הקו שמכתיבה ההנהלה ובראשה השר .

או כפי שהתבטאה אשת חינוך אודות המערכת : " במערכת החינוך הפחד ספוג בכתלים " .

אמנם נכון שלרוב המורים והמנהלים ולבחירתם לנהוג בפחדנות , וכאסקופה נדרסת , יש אחריות לבחירה הזו  - אבל אין זה יכול לשמש הצדקה לאחריותו של בעל התפקיד והשררה , שהופך להיות אשם ממש כשמדובר במדיניות הפחדה  שנקט בה כלפי כפופיו החלשים על מנת שיבצעו את רצונותיו .

אם יתגלו עדויות להטייה  מכוונת – יש צורך לפרסם אותם ולדרוש את התפטרות העומדים בראש . אם יסתבר שמדובר אף ברמייה ממש – כמו המלצה לתלמידים " חלשים " לא להגיע לכיתה ביום הבחינה – יש צורך לפנות לערכאות .

בכל מקרה , אני מקווה שיהיה ארגון שירים את הכפפה ויפנה למבקר המדינה לחקור את הנושא .

באשר למורים ומנהלים - אם יסתבר שהם שיתפו פעולה , גם אם עקב פחד וביטול עצמי  , עם דרישות הלא מוסריות של המערכת - גם עליהם יהיה לשלם מחיר . מחיר ההוקעה הפומבית הציבורית על גילויי פחדנות , ועל חוסר כשירות להובלה ולחינוך ערכי ומוסרי של דורות צעירים .

עם כל החמלה שיש לי על אנשי הוראה הנלחצים מכל עבר , שהם בעצמם קורבנות של מערכת החינוך - אני חומל יותר על הילדים הרכים .

המורים הם בוגרים לכל דבר ועניין , וכמחנכים , וכמנהיגים בכיתותיהם , כמי שאמורים להוות דוגמא אישית לערכיות ומוסריות -  הם נושאים באחריות כבידה כלפי הכפופים להם , שהם חסרי האונים האמיתיים , הילדים .

למבוגר יש אפשרויות בחירה שאין לילד , התלותי מעצם מהותו , ואם מבוגר שלא מרחפת סכנה קיומית על ראשו , בוחר להיכנע לפחד ולמעול בתפקידו כמחנך - ועדיין איננו יודעים בוודאות שאכן כך הוא -  הוא מאבד את זכותו להקרא מחנך ולעסוק בחינוך ויש להוקיע אותו ללא רחם .

יש לנהוג על פי הכלל : מי שמרחם על פחדן פוגעני - פוגע בחלש באמת , שאכן זכאי לחמלה .

לצערי , בלא קשר לעניין הבחינות , בעבודתי במערכת למדתי שבמערכת החינוך אין הרבה צדיקים בשום רמת מדרג , פרט לאנשי חינוך מעטים חריגים שהעזו ויצאו , או פעלו , בניגוד לגזירות משרד החינוך , ובהתאם למצפונם .

עוד שאלה שלא הובאה לדיון או לפרסום - מי אכן אחראי לשיפור , אם קיים ? משרד החינוך ומערכת החינוך הציבורית , או מערכת החינוך האפור הפרטי המשקמת , מתקנת , מעשירה - על חשבון ההורים כמובן - את מה שבמשך שנים מערכת החינוך קלקלה , או לא עשתה ?

וכאן אני מודיע , שאם אכן יסתבר שבעניין הבחינות כולם נהגו בתקינות וביושר - אני אישית אעלה זאת על הכתב ואתנצל על פרסום חשדותי בעניין , מה גם שאהלל ואקלס את אנשי מערכת החינוך מקטנים עד גדולים על תרומתם לשיפור אמיתי בר קיימא .

לשם כך , כאמור , אני מצפה לבדיקת מבקר המדינה .

כללית ,ובכל מקרה ,  אני ממליץ לנטוש את הגישה המפגרת , הארכאית , והפוגענית  של בחינות שאינן באמת בוחנות דברים בעלי ערך , את כל הכניסה הזו לתחרות שאיננה בעצם בוחנת דבר ערכי באמת , להתבגר כבר , ולאמץ גישה אחרת .

להלן

http://cafe.themarker.com/post/2802459/

ביי

אלי

מדוע פורום החינוך שומם ? 

כי מדינת/ממשלת ישראל איננה משתפת את עם ישראל בהחלטות הנוגעות לחינוך.  

לעם ישראל ההרגשה שאין לו השפעה על הנעשה.  

עצוב ! 

אם זה שיפור במגזר הערבי - זה לא נחשב שיפור? [או שבגלל שיפור כזה היא צריכה ללכת?]

צטט: ד. צמרת 2012-12-20 18:24:47

יפה, אך בכל העולם נוקטים באותן רמאויות. גם בסינגפור ובצ'ילה מכינים את התלמידים החזקים ומעיפים אותו יום הביתה ת'חלשים.

"צרה של רבים, נחמה של מטומטמים" ... 

מבחנים סטנדרטיים -- לרבות בחינות הבגרות, מיצ"ב, פיז"ה, TIMSS, PIRLS, פסיכומטריות -- הורסים את מערכת החינוך.

        כל פעם כאשר ניתנים, המבחנים הארציים הסטנדרטיים לתלמידי כיתות ד', כיתות  ח', וכיתות י"ב, לרבות, מבחני מיצ"ב, מבחני פיז"ה, בחינות הבגרות, מבחן TIMSS, מבחן PIRLS, בחינות פסיכומטריות, הם נבחנים בהרחבה ונדונים מעל דפי העיתונות ובמשרדי הניהול של בתי-ספר שונים ומדינות שונות. ישוב אחד, ומדינה אחת תוהה מדוע לתלמידיו/ה היו הישגים כל כך נמוכים לעומת הממוצע, ישוב אחר, ומדינה אחרת, מתגאה בתוצאותיו/ה הטובות, בעוד שישוב נוסף, ומדינה נוספת, מתגאה בכך שהוא/היא מעל הממוצע אולם מודאג/ת מהירידה לעומת השנה שעברה, וכן הלאה.  קהילות מדרגות את עצמן ואת בתי-הספר שלהן בהתאם לתוצאות המוחלטות והיחסיות האלו, ונראה שכל אחד מקבל כמובן מאליו שמבחנים אלה, שהם חדשים יחסית, הם מידה נפלאה למשהו מאוד חשוב הנוגע לחינוכם של ילדינו.

        למעשה, לא נגזים, אם נאמר שלמבחנים אלה יש השפעות שליליות הרות אסון על בתי-ספרינו. מן ההתחלה, הבה ונשאל את עצמנו: מה טבעם של מבחנים אלה? כיצד הם בנויים? התשובה היא: שהם מחרוזות של שאלות אשר מנסות למדוד את כושרם של התלמידים לזכור עובדות ומיומנויות מסוימות. לאחר שנבחן מקרוב את ההנחות עליהן מבוססים המבחנים, אנחנו יכולים להתחיל לרכוש הבנה פנימית וראיה לתוך אופיים המתעה והעקמומי.

        ראשית, מי מנסח את המבחנים? המחברים הם בעצמם חברי הממסד החינוכי, אשר מתבקשים לשפוט בדיוק מה חשוב ומה לא חשוב על כל אחד לדעת ברמה מסוימת. מי העניק ידע אלוהי כזה לקבוצת אנשים זו? מי יכול לטעון שהוא בעל תבונה כזו שהוא יודע את הדבר בבטחה -- בבטחה כזאת שתהפוך ידע זה לנקודת ציון לאלפי ילדים? איזה איש או אישה יכול לטעון שהוא בעל יכולת למיין ולבחור מתוך המאגר האין-סופי של הידע האנושי את המעדנים אשר הם חיוניים לכל?

        אם היו עומדים להקים מערכת כזו במקום אחר כלשהו למעט בבתי-הספר, הייתה קמה זעקה ציבורית כזאת שהמציעים היו מתחבאים מבושה. האם אין היא, הדבקות האוניברסאלית לערכה נתונה ומוגבלת של עובדות ומעשים, מהות הדוגמאטיות, האוטוקרטיה, הדיכוי  הפסיכולוגי? האין זה כך שאנחנו תמיד בזנו למדינות בהן קיימות תביעות כאלה? האין זה כך שאנחנו מתענגים תמיד על הרבגוניות שלנו, על החופש שלנו מכפיה בחשיבה? כיצד, אם כן, אנחנו יכולים להצדיק את הענקת הסמכות והכוח לקבוצת מורים, לשפוט את כל ילדינו על פי המידות  שאותם מורים יחליטו לקבען כמוחלטות ונכונות?

        ומה עם הרעיון עצמו של אמות מידה אחידות? האם זה הגיוני לחפוץ שכל בן עשר, או כל בן ארבע עשרה, או כל בן שמונה עשרה שנים יהיו בקיאים באותו החומר? התוצאה הגרועה ביותר אשר הייתי מדמיין לעצמי הייתה, שכל תלמיד במדינה יקבל ציון מצטיין! איזו תחזית מפחידה! האם  אנחנו באמת רוצים לחיות בעולם חדש ואמיץ כזה? ואם זה טוב עבור הגילאים האלה, מדוע שנעצור שם? מדוע שלא נמשיך את העבודה הטובה, ונבחן את האנשים כל ארבע שנים, עד גיל  הזקנה, כדי להבטיח שלא יסטו מאמות המידה הטובות ביותר שעליהן הבוחנים שלנו יכולים לחשוב?

        האם לאנשים יש מושג מה המבחנים האלה עושים לבתי-הספר של הערים והכפרים השונים שלנו?  ככל שעובר הזמן, והביצוע במבחנים אלה הופך להיות חשוב יותר כמידה להצלחתם של בתי-הספר, יותר ויותר אנרגיה מופנית כדי להבטיח שהילדים יצליחו במבחנים. הביצוע במבחנים הופך להיות דבר ראשון במעלה, וכל פעם מושקעים בתרגיל עקר זה כמויות גדולות יותר של אנרגיה ושל זמן.  אינני מתפלפל בנושא זה. אותו הדבר קרה בכל מקום בו הוכנסו מבחנים סטנדרטיים.  לפני למעלה מחמישים שנה, כבר אז, התחוור למשל, שלהעמיד את כל תלמידי התיכון של העיר ניו-יורק בפני מבחני ריג'נט של המדינה בכל מקצוע, הביא את ההוראה בכל מדינת ניו-יורק לבינוניות אחידה שעד היום טרם התגברו עליה. משהו דומה קרה עם הסאט'ס (SAT'S - Scholastic Aptitude Tests - מבחני כושר הלמידה: מבחנים פסיכומטריים בארה"ב), שהפכו למטרה בפני עצמה לכניסה לאוניברסיטאות, ומטילים צל על למידה יצרנית כלשהי אשר לולא הם, היה עוסק בה התלמיד במשך השנים האחרונות של בית-הספר התיכון.

        אין זה מאוחר מדי מכדי לנטוש את המבחנים מוליכים שולל והעקמומיים האלה. במחשבה שנייה, אולי זה כן מאוחר, לעת עתה;  אולי יעברו עוד הרבה מאד שנים של שיגעון זה עד שהאנשים ברשויות המרכזיות יבחינו בכך שהם חונקים את אותה מערכת חינוך אשר הם חושבים שהם רוצים לשפרה. אולם דבר אחד אשר אנחנו יכולים לעשותו כדי להילחם בשיגעון הזה ברמה המקומית הוא להתעלם מתוצאות המבחנים, בכולם ובכל אחד מהדיונים בבתי-הספר המקומיים  שלנו.  אם הקהילות המקומיות מחליטות, כל אחת בעצמה, להתרכז במה שהן חושבות שהוא חשוב ולהתעלם ממה שכל אחד אחר אומר להן שהוא חשוב, עדיין יש תקווה שנוכל להימנע מן האחידות -- המטמטמת, החדגונית, שמקהה את החושים -- אשר מבחנים אלה מנסים להכתיב לנו.

        אין כמעט שימוש ואין כמעט טעם למבחנים במסגרת חינוכית בעלת משמעות. האזרח הממוצע מבין זאת היטב. זו הסיבה מדוע אנחנו בקושי רואים או משתמשים במבחנים במשך חיינו כמבוגרים, למרות שאנחנו מבלים שנים אחרי שנים כאזרחים פוריים. ככל שמחנכים יקדימו להבין עובדה זו, בתי-הספר שלנו יהפכו למקום ראוי, אשר יכין כהלכה את ילדינו ונערינו לעתידם.

מטרות החינוך בחברה חופשית   

כעת, כאשר ישנה הסכמה רחבה לצורך ברפורמה רצינית בחינוך, עלינו לבחון בהקפדה את מה שעל בתי הספר להציב לעצמם כדי להשיגו, וכיצד הם יכולים להיערך בצורה הטובה ביותר כדי להגשימו. דבר זה דורש בחינה יסודית את טבעו של החינוך.

אולי המקום הטוב ביותר להתחיל בו הוא בלב העניין -- לאמור: כיצד אנשים לומדים. תהליך הלמידה הוא בעל מורכבויות רבות, אולם דבר אחד צלול כמים: כל אחד מאתנו, בכל גיל, לומד בצורה הטובה ביותר כאשר הוא מתמודד עם ניסיונות אמיתיים שהם משמעותיים עבורו. לא חשוב מה הנושא, עליו להתמודד עמו במישרין על מנת לשלוט בו.

עקרון בסיסי זה הוא כל כך ידוע, שהוא בקושי ראוי לתשומת-לב מיוחדת. כאשר הנך רוצה ללמוד כיצד לסרוג, הנך יכול: לצפות בסרטי וידיאו, לקרוא ספרים, לקחת קורסים -- אולם כעקרון, עליך לסרוג וככל שיותר תרצה להשתמש בדברים שהנך סורג, יותר סיכויים יש לכך שתתרכז ותעשה עבודה טובה. אותו הדבר הוא נכון לגבי כל אומנות (מקצוע) או מיומנות. זה נכון גם לגבי שפות. הנך חייב להשתמש בשפה הזרה כדי ללמדה; הנך חייב להיות, בראש  ובראשונה, באמת בעל מוטיבציה כדי להשתמש בה, אחרת הנך יכול לבלות שנים בלימוד שפה מבלי שתשלוט בה לעולם. (כמה מאתנו "למדנו" בתיכון במשך שנים אנגלית, או ערבית, ולמעשה לעולם לא הרגשנו שאנחנו באמת מסוגלים לשוחח בשפה או לקראה בנוחיות?)

חשיבותו של השימוש האמיתי בדברים שברצוננו ללמוד מודגשת עוד יותר במקרה של הלמידה המורכבת. למעשה, ככל שיותר מורכבת ההתנהגות אשר ברצוננו לשלוט בה, יותר חשוב הוא שנשתמש בה בהתמדה ושנתרגל אותה באופן חופשי. למשל, אין דרך אחרת ללמוד את המיומנויות החברתיות -- כיצד להסתדר עם אנשים מכל הסוגים -- אלא להיות מעורב עם מבחר רחב של אנשים במשך פרקי זמן ארוכים. כמובן, אפשר להיעזר ביועצים, בפסיכולוגים, בספרי הדרכה, ועוד. אולם כאשר מגיע הרגע המכריע, אנו חייבים לקיים יחסי-גומלין, ולהרבות בהם, על מנת לפתח את היכולת להיות חברים יעילים בחברה. עלינו להיות חופשיים להתחיל ולסיים יחסים, להתעסק עם אנשים בני כל הגילים ובעלי כל הרמות של מיומנות, ליצור קבוצות  ולפרקן, להשתתף בתהליכי קבלת החלטות, וכן הלאה.

זה מביא אותנו לשניים מהדברים החשובים ביותר אשר אנחנו רוצים שילדינו ילמדו בזמן שהם גדלים להיות אזרחים יעילים במדינתנו. האחד היא  ה י כ ו ל ת   ל ת פ ק ד  בחברה חופשית ודמוקרטית כשותפים מלאים בענייני הקהילה; חברה בה כל אזרח, ללא הבדל גיל, מין, צבע, דת או אמונה, מפגין כבוד מלא לכל אחד אחר, בה כל אזרח מתייחס לכל אחד אחר כשווה בכל העניינים. הדרך היחידה אשר יש בה ולו הסיכוי הקלוש ביותר שהמבוגרים יתפקדו בצורה כזאת היא להחזיק את הילדים, החל מהגיל המוקדם ביותר, בסביבה שהיא דמוקרטית ומכבדת, ואשר מתרגלת את שימושי החופש מהילדות ועד הבגרות.

כמה חשוב הדבר אפשר לראות במדינות הרבות אשר מגיחות מהעריצות אל החופש. פעם אחרי פעם אנחנו שומעים את הטרוניה שלאזרח הממוצע במדינות אלו אין מושג כיצד להתנהג בחברה חופשית, כיצד לכונן יחסים ולתפקד עם מוסדות דמוקרטיים, כיצד להרחיב את הכבוד ההדדי שאנחנו זקוקים לו בחברה פלורליסטית. גם במדינתנו אנחנו ערים יומיום לקשיים  שהאנשים פוגשים כאשר יש להתייחס בכבוד האחד אל השני, ללא אלימות, או עריצות, זדון ושרירות-לב.

לכן, נראה היה חיוני שבתי הספר שלנו יתפקדו כחברות חופשיות, ודמוקרטיות, בהן  הילדים הם שותפים מלאים בהחלטות אמיתיות על בסיס יומיומי, ומשתתפים בניסוחם של הכללים, בתהליכים השיפוטיים ובתפעולה של קהילתם.

מיומנות המפתח השנייה אשר על ילדינו לרכוש בבית הספר היא  ה י כ ו ל ת   ל ח ש ו ב באופן יצירתי ולפגוש אתגרים חדשים בכל פעם שהם מופיעים. לחשוב, כמו כל דבר אחר, אי-אפשר ללמד. זה כשרון מולד, הוא שייך למבנה עצמו של המוח, וזקוק לאימון ותרגול כדי להתפתח. המוח תמיד חושב; מה שצריך הוא לתת לו הזדמנות לפתח את מלוא יכולתו לפתרון בעיות. בדומה לאופן ששרירי הגוף מתפתחים כתוצאה מהשימוש בהם תוך כדי פעולה.

לא בזכות ההוראה הפרונטלית

מוח בריא זקוק לחופש הפעולה המרבי האפשרי כדי שיוכל להתחקות אחרי קווי המחשבה שלו. ככל שהאילוצים אשר יכפו על ידי אנשים אחרים יהיו פחותים, יותר סביר שהמוח יתפתח באופן מלא, ייחודי, ויצירתי. ואם יש משהו שאנחנו זקוקים לו במאה הבאה, זו יצירתיות, בניגוד לציות דמוי-הרובוט לכללים (אשר, הניסיון ההיסטורי מלמד אותנו שהוא, עלול גם להוביל לתופעת הפשיזם, עד כדי גרירת ההמונים לביצוע פשעים נגד האנושות).

ניסיונות אשר נעשים על ידי בתי ספר ללמד ילדים כיצד לחשוב הם סתירה במונחים. ברגע שהנך יוצר תכנית לימודים, מכל סוג שהוא, הנך כופה דרך מחשבה מעוכלת-מראש על מוח רענן, והנך מקטין את יכולתו לתפקד באופן עצמאי. בתי הספר להם מדינתנו זקוקה היום חייבים להיות מוסדות אשר נוטשים כל ניסיון להגביל את הרדיפה החופשית אחרי הידע שכל ילד, וכל מבוגר, נרתמים אליה באופן טבעי, ללא כל דרבון ו/או תמריץ חיצוני.

בתי-הספר להם מדינתנו זקוקה נואשות, כדי להבטיח חברה בת-קיימא של אזרחים יצירתיים, בעלי יוזמה, וחופשיים, הם בתי-ספר המנוהלים באופן דמוקרטי, ואשר מאפשרים לתלמידים חופש לעסוק בכל דבר שמעניין אותם. דגמים אחדים של בתי ספר כאלה קיימים בעולם כיום, והם מבשרים עולם חדש של חינוך.

“The more any quantitative social indicator is used for social decision making, the more subject it will be to corruption pressures and the more apt it will be to distort and corrupt the social processes it is intended to monitor… achievement tests may well be valuable indicators of general school achievement under conditions of normal teaching aimed at general competence. But when test scores become the goal of the teaching process, they both lose their value as indicators of educational status and distort the educational process in undesirable ways. “  

 Campbell, 1979  

קטע מתוך, "מדידה בשירות הלמידה"    

http://cms.education.gov.il/NR/rdonlyres/4527DA5C-2AFF-4DB4-A887-E080D88C8721/149812/Medida_Beller_2010_hebrew_m.doc