1. תודה לאלעד פלד ולנחום בלס שהביאו לפתחנו את המאמר המושכל של אריה לוי ופרלה נשר על "הערכה ומשוב במערכת החינוך בישראל" (ערך מתוך הלקסיקון "יובל מערכת החינוך בישראל", 1999, בעריכת אלעד פלד). הכתוב נוגע ורלוונטי לויכוח שהתעורר סביב פרסום תוצאות המבחנים הבי"ל TIMSS ו-PIRLS. אני מבקש, בדברים הבאים, לציין מה השתנה מאז פורסמו הדברים של לוי ונשר לפני כ-15 שנים – ואומר מראש: השתנה הרבה – והיכן אנחנו מול השינויים.

הדיון של שני החוקרים אז עסק בהיבטים מקצועיים מגוונים של הערכה ומשוב; הוא נגע בסוגיית הבחינות עתירות הסיכון (high-stakes); והבהיר שלא יעסוק בבגרויות ("נושא בחינות הבגרות אינו נדון במאמר זה בשל מורכבותו וגו'"). נושא הבגרויות בשנה וחצי האחרונות הפך, כידוע, למושא מרכזי של הדיון החינוכי הציבורי, מתוך מחשבה שהשיטה היא בעייתית, אינה מתאימה עוד לצרכי המערכת החינוכית – ויש לשנותה. זה לא עמד כך בפני הכותבים בשנת 1999, חרף העובדה המוסכמת, שהבגרויות הן סוג של "מגדלור" במערכת החינוך, שהכל מכוונים אליו את עיניהם. הדיון במאמר עסק על פי הצהרת כותביו בבתי-הספר היסודיים ובחטיבות הביניים. אבל בעיקר: הדיון של לוי ונשר לא עסק כלל בַהיבטיםהפוליטיים של המדידה וההערכה בחינוך, וזאת תהיה נקודה מרכזית בהמשך דיוננו.

באופן מפתיע במקצת, הערך האמור לא נגע כלל בהערכה חלופית, שהופיעה על במותינו בשנות ה-90. איני יכול להעלות על דעתי ערך שהיה נכתב היום על הערכה ומשוב, שלא היה מעניק מקום כבוד לסוגים שונים של הערכה שאינם בחינות. באותו אופן איני יכול לראות שערך כזה ייכתב היום ולא יתייחס להבדלים בין הערכה "מסכמת" להערכה "מעצבת". הערכה מעצבת היא מרכיב בתהליך הלמידה עצמו, בעל השפעה רבה על הפדגוגיה. מסתבר, שב-15 השנים שחלפו מאז נכתב הערך חלו שינויים רבים, אבל בכך לא הגענו עדיין למוקד הדיון.

לעומת זאת, החוקרים כן הקדישו תשומת-לב רבה לאופן שבו התייחסו בשנות ה-90 גם המומחים אז וגם מערכת החינוך לסכנה האורבת, וכך הם כותבים:

"כדי ליצור מצב בחינה נטול סיכון, הוחלט להפעיל במערכת החינוך הישראלית משוב ארצי שיפיק מידע על רמת ההישגים במערכת השלמה, מבלי לפרט את רמת ההישגים של כל בית ספר בנפרד ומבלי לפרט את הישגיו של הנבחן הבודד.

משוב זה יתבסס על בדיקה מדגמית. המידע שיתקבל מבדיקה מדגמית יסייע לגורמים המרכזיים במערכת לקבוע מדיניות חינוך לגבי המערכת כולה ללא הזדקקות ל"טבלת ליגה",  שבה רשומים בתי ספר לפי סדר יורד של רמת הישגים. כדי לקבל החלטה לגבי מדיניות החינוך במישור הארצי, די לפרסם פרמטרים על האוכלוסייה כולה תוך שמירה על סודיות הממצאים לגבי בתי ספר בודדים ולגבי תלמידים בודדים.

[...] הכוונה היא שהפעלת המשוב לא תפריע או תהיה מקור לחרדה במהלך הלימודים התקין, וכן שהתלמידים והמורים כאחד יבינו שמדובר בפעולת הערכה לצורכי מדיניות המשרד ולא לצורך בדיקת תלמידים או בתי ספר מסוימים."

היום, כידוע, מפורסמים ההישגים המדידים של כל בית-ספר גם במבחני הבגרות וגם במבחני המיצ"ב. למצב חדש יחסית זה ישנן השלכות מרחיקות לכת – וידועות בדר"כ – על מערכת החינוך. נכון שבית המשפט הוא זה שדרש את פרסום תוצאות המיצ"ב הבית-ספריות, ומשרד החינוך לכאורה התנגד לכך (לעומת זאת, המשרד מיוזמתו פעל לפרסם את התוצאות הבית-ספריות של הבגרות), אבל בעצם מה שאמר בית המשפט למשרד החינוך הוא בערך זה – מי שזורע רוח, קוצר סופה: אתם הפכתם את הבחינות הללו לעניין מרכזי ודרמטי, אז אל תתפלאו אם קבענו, למען השקיפות, שלהורים יש זכות לדעת מה התוצאות של בית-הספר שאליו הם שולחים את ילדיהם. על המודל של המיצ"ב, כפי שעוצב בשנת 2001 ובוחן את כל בתי-הספר מדי שנה או שנתיים, עזב פרופ' דוד נבו את משרתו כמדען הראשי.

דברים אלה מובילים אותנו אל ההיבט הפוליטי שקבל הדיון של לוי ונשר בזמננו. באפריל 2009 נכנסו למשרד החינוך גדעון סער ושמשון שושני. הם אימצו את המודל האמריקני שנשען על בחינות סטנדרטיות רבות, שקיפות, תחרות ו"הישגים". שר החינוך השקיע את מרבית המשאבים שהשיג (מלבד תכנית התקשוב, שאין לגביה עדיין הערכות, ומנציג ראמ"ה שמענו עד כמה מסובך להעריכה) לצורך הכנה לבחינות בכדי לשפר את התוצאות המדידות: בבגרויות, במיצ"ב ובעיקר – במבחנים הבין-לאומיים. מבחינתו של שר החינוך – שבממשלה הבאה יהיה כבר ודאי במקום אחר – המדידה המספרית היא חזות הכל: בה הוא השקיע וממנה הוא מצפה לקטוף את הפירות. המחיר החינוכי הגבוה של המדיניות הזאת אינו נחשב. לכן בכל עת שמסתמנת הצלחה מספרית – חוגגים בפרהסיה.

לשיטתם של סער ושושני, ובנוסח הרווח אצלם – "הכל מדיד",הבחינות ומדידתן הפכו לכעין-דת. דת אינה בודקת את עצמה ואינה מפתחת כלי ביקורת, אלא מעמיקה עוד ועוד את הדבקות של מאמיניה ומשעבדת אותם לצרכיה. לעניין זה כמעט כל האמצעים כשרים. משרד החינוך מעלה על נס את המושג המגוחך "טוהר הבחינות", ומאיים על בתי-ספר שייתפסו בהעתקות בגרויות, אולם הרמאות מתחילה אצלו. היום אנחנו כבר יודעים הרבה יותר על "נס חנוכה" של בחינות ה-TIMSS (ר' למשל מאמרו של אמנון כרמון), אבל המשרד לא ייתן כמובן שכמה עובדות מכוערות תפגומנה בַתֶזה היפה שלו ובהצלחותיה. סער עשה את נושאי המדידה והמשוב לעניין פוליטי לצרכיו של אדם פוליטי. כזאת לא פגשנו במאמרם של לוי ונשר, לחלוטין לא.

עכשיו אני מגיע אל אחריותם המקצועית-מוסרית של חוקרי החינוך:

1. כאשר ראש הממשלה מוביל את מדינת ישראל אל אי-ודאות גדולה (מדינה יהודית? דו-לאומית?) תוך אבדן הדרגתי של הזיקה לדמוקרטיה (תראו שזה שייך);
2. כאשר שר החינוך מוביל את המערכת למסלול חד מימדי בו שלטת תרבות הבחינות;
3. כאשר הוא מפתח תרבות של "כל האמצעים ל'הצלחה' כשרים", כולל עיוות הנתונים;
4. כאשר הוא יוצר מציאות של חשדנות של הכל בכל במערכת כולה –

היכן צריך להיות חוקר החינוך שעקרונות מקצועיים ומוסריים מנחים אותו? אני רואה צורך לצטט כאן שתי אמירות ידועות:

האחת של מארכס, "התיזה ה-11 על פוירבאך", שבה הוא אומר כך: "תפקידם של הפילוסופים (כלומר, המשכילים) אינו רק לפרש את העולם, אלא גם לשנותו".

והשניה היא משל הכומר מרטין נימולר (לא, איני סבור שמוגזם לעשות בה שימוש בישראל של 2012):

הם לקחו תחילה את הקומוניסטים,

אני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי קומוניסט,

ואז הם לקחו את היהודים,

ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי יהודי,

ואז הם לקחו את חברי האגודים המקצועיים,

ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי חבר אגוד מקצועי,

ואז הם לקחו את הקתולים,

ואני לא הרמתי את קולי, כי הייתי פרוטסטנטי,

ואז הם לקחו אותי,

אך באותה עת כבר לא נותר אף אחד שירים את קולו למעני.

פיטורי אדר כהן, כמעט סגירתה של המחלקה לפוליטיקה וממשל באונ' בן-גוריון והדרתה של פרופ' רבקה פלדחי מן המפגש בגרמניה הם רק הסיפתח.

ובכן, היכן צריך להיות חוקר החינוך שעקרונות מקצועיים ומוסריים מנחים אותו? מסתבר שפשוט למדי להתפתות וללכת עם בעלי השררה למקומות שנכונים להם. וכאן בדיוק המבחן: האם הרמתי קול? האם הצגתי את הספקות? האם מסרתי את כל המידע? האם התגייסתי? או פעלתי לרצות את הפוליטיקאי.

אנחנו נמצאים במקום אחר לגמרי מזה של לוי ונשר בעת שכתבו את הערך "הערכה ומשוב", שבו ההיבטים המקצועיים הם הרישא והסיפא של הדיון כולו. אנחנו נתונים במציאות לאומית-חינוכית אחרת מכפי שהיינו לפני 15 שנה – הרבה יותר מסובכת, הרבה יותר מסוכנת. לא מספיק לכתוב מחקרים טובים, צריך גם לפעול על המציאות, אחרת לא בטוח שיהיה מי שיבוא לעזרנו ביום סגריר.