צמצום אי השוויון ישתלם למדינה וגם לעשירים.
השלב הראשון-מלחמה באטימות.

כמו שבנק ישראל מייחס לאחרונה חשיבות ייתרה לבעיית האבטלה.....

בנקים מרכזיים בכל העולם מודאגים לאחרונה מאוד מבעיית האבטלה המחמירה ומההשלכות השליליות הרבות שלה על הכלכלה, הצריכה, הצמיחה והמרקם החברתי והאנושי.

 
לכן, למרות שהיעד העליון של כל בנק מרכזי, בכל מדינה, הוא שמירה על יציבות מחירים,

בעיקר  באמצעות שליטה על גובה הריבית במשק, לאחרונה החלו בנקים מרכזיים לקבל החלטות תוך שימת משקל גדול במיוחד לבעיית האבטלה.

 
במשוואה הלא כתובה של המשקל שמעניק הבנק המרכזי לעידוד הצמיחה, האינפלצייה, מחירי הנדל"ן ורמת האבטלה, עולה המשקל המשוקלל של המלחמה באבטלה וטוב שכך.

 
זו דוגמה מצויינת לגמישות מחשבתית ולהסתגלות למצב החדש, בו בעיית האבטלה עלולה להיהפך לאיום קיומי, על משטרים, כלכלות, בורסות ועל יציבותה של המערכת הבינלאומית כולה.

 
הגיע הזמן שהממשלה תאמץ יעד תקציבי חדש - הקטנת האי שיוויון בישראל

 חוק התקציב כולל יעד אינפלצייה ( 1%-3%), יעד גירעון ( כיום 3% עם תוואי יורד מדי שנה) והוא מבוסס גם על תחזית צמיחה, שעל בסיסה מחושבים  הכנסות המדינה ממסים והגיוס הממשלתי בשוק האג"ח בבורסה.

 
הגיע הזמן להוסיף יעד תקציבי חדש: הקטנת אי השוויון והפערים הכלכליים בישראל.

יש דרכים רבות למדוד אי שוויון, אבל הבנצ'מרק העולמי הוא מדד ג'ינילבחינת אי השיוויון בחלוקת ההכנסות (ברוטו, לפני תשלומי העברה).

מקדם ג'יני נע בין 0 ל-1, כאשר מקדם אפס פירושו שוויון מושלם, היינו שלכולם אותה הכנסה;

ואילו מקדם 1 פירושו אי-שוויון מוחלט, היינו שאצל אדם אחד מצויה כל ההכנסה ושלכל השאר אין הכנסה כלל.

אי השוויון בישראל - מהגבוהים במערב. מי אשם? כולנו !

אי השוויון בישראל הלך וגדל בעשור האחרון, כחלק מתופעה עולמית ובמיוחד הודות למודל הניאו-ליברלי שיושם אצלנו בעשור האחרון.  לצד הישגים מרשימים מאוד ברמת המאקרו, גרם המודל לגידול משמעותי בפערים.

ממש כמו באמריקה, גם אצלנו יש "מסודרים", שהשיטה עובדת לטובתם, בעוד כל השאר - נדחקו לקרן זווית.

דו"ח העוני ודוח מכון טאוב שפורסמו לאחרונה, מציירים תמונה קשה מאוד של החברה הישראלית. מימדי העוני ( 1/4 מהאוכלוסיה) והבעיות במערכת החינוך, הבריאות ושירותי הרווחה הוגדרו בדוח מכון טאוב כאיום קיומי על החברה הישראלית.

התמונה כל כך קשה, עד שבחרנו להדחיק אותה ולא לעסוק בה.  עצוב.

כדי לממן את ההטבות לשפיץ של הפרמידה הכלכלית, כלומר למאיון העליון ולקונצרנים הגדולים, הנחשבים למחוללי צמיחה,  צומצמו התקציבים החברתיים עד כדי כך שההוצאה הציבורית בישראל ירדה עד לרמה הנמוכה של ארה"ב.

אלא שבארה"ב, תחת ממשל אובאמה המגמה היא למעלה ואילו אצלנו......... 

פירות הצמיחה חילחלו בקושי רב מהמאיון העליון אל מעמד הביניים וממנו לשכבות החלשות.

מדוע?

בגלל הטבע האנושי ותאוות הבצע.

אף אחד לא חזה שגם מי שמרוויח מאות אלפי ש"ח לחודש, ימשיך וירצה עוד ועוד לעצמו, על חשבון האחרים.  

אל תאשימו את הטייקונים והקונצרנים הגדולים.

לו אנחנו היינו במצבם, היינו נוהגים בדיוק באותו האופן.

הממשלה ניסתה ולא הצליחה לבצע סיבוב פרסא....

כך הגענו למצב למצב הקשה הנוכחי.

נכון, בשנה האחרונה, ניסתה הממשלה לבצע "סיבוב פרסא" והגדילה את הוצאותיה, בעיקר במסגרת האימוץ של המלצות וועדת טרכטנברג.

אבל המציאות יותר חזקה מהתוכניות ואחרי יישום של פחות מ-1/4 מההמלצות, הגיעה הממשלה למבוי סתום – הגירעון הממשלתי עלה חדות וכעת יש צורך לקצץ 20 מיליארד ₪ בתקציב 2013.

כולנו נרגיש את זה טוב טוב בכיס, במיוחד השכבות החלשות ומעמד הביניים.

צריך להיות גם הוגן כלפי ממשלת נתניהו ולציין שמדד ג'יני לא עלה ב-4 שנות כהונתה.

אבל הוא נותר גבוה מאוד, ברמתו האבסולוטית, לאחר עלייה דרמטית משנת 2007.

מדוע?

כי פירות הצמיחה לא הופנו לצימצום הפערים החברתיים הקטנת אי השיוויון בהכנסות.

למה?

כי למדנו לחיות עם הפערים האלה, איבדנו את הרגישות למצוקה ולסבל אנושי וגם כי מרביתנו עסוקים במלחמת הישרדות כלכלית ושורדים בקושי.

בנסיבות כאלה – אין פלא שהפכנו לאטומים לאי השוויון ולתוצאותיו.

בערבות הדדית זה לא יקרה.

מי משלם את נזקי האי שיוויון?כולנו, גם העשירים.

זה אינטרס כלכלי מובהק, גם של העשירים, להקטין את אי השוויון.

אבל, כידוע, הצמיחה ונתוני המאקרו הטובים "דילגו" על מרבית האוכלוסייה

וכך נוצר פרדוקס לפיו מצבה של המדינה טוב, אבל של הרוב המכריע של אזרחיה - בכי רע. 

גם אלו ה"מסודרים" לכאורה, הנמנים על המעמד הבינוני וצפונה, צריכים להיות מודאגים.

ראשית, כי זה עלול לקרות גם להם, במפתיע ובמהירות. 

בישראל של 2012, הפך מסלול הצניחה לעוני למאיים ולמוחשי מאי פעם. 

שנית, כי אי השוויון פוגע גם בעשירים.

יש להם אינטרס עליון לצמצם את הפערים, כדי לשמר את השיטה הנוכחית, המשולה עבורם כתרנגולת המטילה ביצי זהב.

על כך מעידים מחקרים של קרן המטבע הבינלאומית וגם ספרו האחרון של חתן פרס נובל לכלכלה, פרופ' ג'וזף שטיגליץ: "מחיר האי שיוויון".

 
גם קרן המטבע הבינלאומית קבעה במחקר מקיף שנערך לאחרונה, כי גידול באי השיוויון פוגע בצמיחה

וסיפקה נתונים חזקים בנושא:

 בגרף הבא, ציר ה- X הוא מדד ג'יני וציר ה- Y  הוא מספר שנות הצמיחה בכלכלית.

רואים בבירור שככל שאי השוויון נמוך יותר, הצמיחה בריאה ומבוססת יותר.

האם יעד תקציבי לצמצום האי שוויון יעזור?

אי אפשר לצפות לקסמים, כיון שהעוגה הכלכלית מוגבלת והשלכות המשבר העולמי יפגעו בכלכלה הישראלית יותר ויותר.

לכן, התוצאה העיקרית של היעד התקציבי החדש תהיה העלאת המודעות

והיא תבטא, לכל הפחות, מאמץ לפעול להקטנת אי השוויון.

כאמור – המלחמה באטימות היא השלב הראשון והחיוני לכל שינוי חברתי וכלכלי.

ופתרון יש לך?

אם רוצים באמת להפוך את התמונה הקשה על פיה, צריך להפנים שרק התקשרות חדשה בינינו בערבות הדדית תצמצם דרמטית את הפערים הגדולים.

מלחמת כל בכל, זו ההגדרה הטובה ביותר ליחסים הנוכחיים בינינו.  

להבדיל, כלכלה המבוססת על התקשרות חדשה בינינו, בערבות הדדית, תשיג 3 מטרות חשובות מאוד:

1. -היא תאפשר להגיע להסכמה רחבה על סדר עדיפויות חברתי-כלכלי חדש וחלוקה של המשאבים הקיימים, לא באמצעות מאבקי כוח ואינטרסים ולא באמצעות קשרי הון שלטון, אלא מתוך התחשבות ודאגה הדדית וגם נכונות לוויתורים. ממש כמו במשפחה.

2. -היא תגדיל את העוגה הכלכלית, באופן משמעותי ותאפשר לכולנו לחיות כאן בשיטה כלכלית שפוייה יותר, שתספק לכולנו את צרכי הקיום הנורמליים, תוזיל דרמטית את יוקר המחייה, תגדיל את הכנסות המדינה ממסים על ידי חיסול הכלכלה השחורה (כתוצאה משינוי נורמטיבי וביחס של כל אחד מאיתנו לקופה הציבורית ולא באמצעות אכיפה או מבצעים להעמקת הגבייה) .  

ככה זה כשאת החשדנות והאטימות, יחליפו אמון וחום אנושי.

התוצאה הברורה ביותר תהיה הקטנת הפערים בחברה הישראלית. 
לא בכפייה, אלא מתוך חיבור, דאגה ותחושה שכולנו משפחה אחת. 

3. -שיפור לא רק בכיס, אלא גם באיכות חיינו ובחיי המשפחה והקהילה.

העבודה תחזור ותתפוס את מקומה הטבעי ותפסיק לשעבד אותנו בעבדות מודרנית.

נפסיק להרגיש שאנחנו חיים במערכת עויינת והתחושה של מלחמת הישרדות תמידית תתחלף בחיים חדשים, אופטימיים יותר ובידיעה שאף אחד מאיתנו לא לבד ושיש מי שדואג לנו, כי אנחנו נדאג לאחרים. 

זה ההבדל בין המצב הנוכחי בו "אדם לאדם זאב" לבין המצב הרצוי שבו "אדם לאדם ערב".

לכן, יש לנו בעצם בעייה אחת וגם פיתרון אחד: להתחבר ולהגיע לערבות הדדית בינינו.

עתיד העולם, בשינוי האדם.