לבני בבחירות האלה אינה חידוש. היא היתה כבר בעבר, ומי שתומך בה או לא תומך בה כבר מכיר אותה ויודע לטוב או לרע במי מדובר.

לפיד ושלי הם אופרה אחרת. שניהם חדשים במערכת לפחות כמנהיגי מפלגה. שניהם מביאים איתם משב רוח רענן לפוליטיקה, אך איך זה שהם לא מצליחים לדלות מנדטים נוספים ותקועים כבר כמה חודשים תחת אותה תקרת זכוכית שאותה הם לא מצליחים לעבור. 

האמת היא שגם לליכוד ביתנו יש תקרת זכוכית. ביבי לא מצליח לעבור את רף ה 35-37 מנדטים. למפלגה שכוללת איחוד של שתי מפלגות שערכם בכנסת היוצאת הוא 42 מנדטים אין הגדרה אחרת מלבד הפסד. ביבי יכול להיות ראש הממשלה הבא, אבל כוחו קטן משמעותית לעומת הכוח איתו נכנס למערכה. ביבי צריך להבין שחלקים ניכרים בעם עדיין לא מרגישים בנוח לתת לו את השלטון.

המנצח הגדול של הבחירות הוא בנט. בנט שם עצמו כשילוב של צומת ב 1992, שינוי ב 2003 וגמלאים ב 2006. בנט הוא מפלגת ברירת המחדל של הצעירים שלא מבינים הרבה בפוליטיקה, אך קונים את המסרים הקליטים של בנט. מדוע לפיד שיושב על אותה משבצת לא מצליח לגייס את הצעירים כבנט?

התשובה היא יותר פשוטה ממה שנראה. הצעירים אינם מבינים או מודעים לקשיי הכלכלה, מציאת עבודה, מחירי דיור ודברים דומים שלפיד מדבר עליהם. הצעירים עדיין חיים כילדים המשרתים בצבא, לפני טיולי המזרח או סטודנטים הגרים בבית הוריהם. לרובם החיים אינם מורכבים. רובם חיים ללא שום דאגה מלבד הדאגה למדינת ישראל ועתידה. הצעירים חושבים שהם מבינים מה נכון לעשות בביטחון ובצורה מופשטת בנט מגדיר זאת להם הכי טוב שאפשר.

לפיד ושלי מתרחקים מהנושא המדיני ולא מחדשים דבר וחצי דבר בו. אף אחד מהם לא מדבר על הסכנה בחרם בינ"ל, על הפיכתנו לדרום אפריקה או למדינת מתנחלים. כאשר אין שום דבר על האגנדה מה הפלא שהצעירים מוצאים את התשובה אצל בנט.