כי אין בעולם אהבה כמו אהבה של אמא, ואין בעולם דאגה כמו דאגה של אמא

ואצלי זו היתה דאגה כבר מהרחם אבל היי זו אני.

ואתה אני בטוחה שתמצא מקום מקלט לדאגה ותדאג היכן שנכון וצריך

שתהא נחיתה רכה ובטוחה שם כאן ובכל מקום.

ראשית תודה לכולכם . אתם מפרגנים חבל"ז .

אם הבעתי חרדה ,אז לא ממש חרד אבל משהו זז בבטן.

זה חלק מתהליך שכנראה רבים עוברים אותו בנסיבות דומות וצריך לעשות הדרך הזו.

חוצמזה - כנראה שלא נשארו כוכבים במלאי, בבקשה להמתין.

צטט: .יעקב 2013-01-02 09:04:47

אביגדור,

כמה חודשים אחרי שהתגייסתי, עברתי קורס צניחה.

עולה חדש, המום, פחות משנה בארץ, יושב עם שאר הדבוקה , ליד המסלול, בתל נוף, חגור מצנחים ורתמות ורצועות ... בחום אוגוסט.  אבל מה לעשות... ציוני... אז יושב...

ואז הגיע המטוס. מטוס ? מין אוטובוס עם כנפיים. מטוס dakota, מטוס חד מנועי ממלחמת העולם השניה, כולו טלאים, קצת מעשן...

עולים.  בחשש קל...המנוע משתעל. מורידים אותנו.  באים טכנאים....

יושבים כך כשעה, ואז עולים שוב.

ספסלים צרים. זיעה. חום אימים. 

ואז אני עושה הערכת מצב קצרה:

א. אני לא הראשון ולא האחרון שצונח ממטוס זה. הרוב המוחלט נחת בשלום !

ב. אם אדאג, אם אכנס לפחד, יעזור לי ?

אז ישבתי בשקט, חשבתי על האלפים באביב, על החיים... והכל עבר בשלום.

היום, אני אחרי 129 צניחות בלי שריטה !

על מה שחשבתי כל יום, כל ליל,  כשבני שירת ארבע שנים וחצי בסיירת מטכ"ל, מיותר לפרט...

בקיצור, אביגדור, אין לך סיבה לדאוג, ולא יעזור לך לדאוג !!

ודא שהיא תישאר בקשר רציף איתך, ודא שהדרכון שלך בתוקף. שים 2000$ במזומן בצד. לכל מקרה שלא יבוא.

היא תיסע בשלום ותחזור בשלום !

יעקב

 

תודה ידיד

ודע לך שדקוטה -אחלה מטוס

שירת בחיל האויר אחרי שהשתחררת  מצהל

טרקטור מעופף ואמין

 

צטט: ~ציפוש~ 2013-01-02 13:45:59

כי אין בעולם אהבה כמו אהבה של אמא, ואין בעולם דאגה כמו דאגה של אמא

עכשו קול ב' סופרן

כין אין בעולם אהבה כמו אהבה של אבא, ואין בעולם דאגה כמו דאגה של אבא.

 

ואצלי זו היתה דאגה כבר מהרחם אבל היי זו אני.

ואתה אני בטוחה שתמצא מקום מקלט לדאגה ותדאג היכן שנכון וצריך

שתהא נחיתה רכה ובטוחה שם כאן ובכל מקום.

ואין כמו ציפוש -חברה -

אחד שיודע

אצלנו זה היה הפוך.....אני יצאתי לטיול תרמילים ,והם נשארו להתגעגע...

אחר כך הבת הצטרפה, ובטיול אחר אני הצטרפתי לבן וחברתו דאז.....

כשהבן שלי התגייס,הייתי מפוחדת עד אימה...

(גם בנעוריהם , הייתי רגועה ושקטה רק אחרי שחזרו מהבילויים שלהם הליליים כשהם היו כבר במיטות.)

ואז חברה נתנה לי טיפ, שפשוט כל פעם שמתגנב לו הפחד,

לחשוב עליו מחשבות טובות ולעשות דמיון מודרך של לעטוף אותו

בשריון זהב שיגן עליו....וזה מה שעשיתי.

(אגב יש מחקרים פסיכולוגיים שמראים קשר בין אהבת אם

לנפילה בקרב...)

בחיים שלנו יש דברים שבשליטתנו, ויש שלא.

אין טעם לדאוג, גם אם זה טבעי.

כשהקטנה שלי הייתה חולת סרטן בהיותה קטנה ,

הסטטיסטיקות לחייה היו רעות.

אני החלטתי שזה לא תופס לגבינו,

בשבילי היא תהיה 100% הצלחה.

להגיד לך שבזכות זה היא חיה? לא!

רק היה לנו הרבה מזל וכוחות לעזור לה להתמודד.....

אז זה לא בשליטתך.....ורק מחשבות טובות!