שלושים שנה עברו מאז התפרצות מגפת האיידס, כחמש עשרה שנים עברו מאז הוכנסו לשימוש התרופות, אשר הורידו את העומס הנגיפי בקרב נשאי ה-HIV, והפכו בהדרגה את נשאות ה-HIV בעולם המערבי מגזר דין מוות למצב כרוני – ועדיין עולם כמנהגו נוהג.

מחלת האיידס כיום אינה שונה מהותית בחומרת סיכוניה כמו גם בהסתברות ההדבקה בה במהלך טיפול מממספר מחלות אחרות, כמו צהבת למשל, אשר לא מתקיים דיון באשר לסירוב לטפל בחולים בה. אך HIV/איידס עדיין נתפסת כמחלה חריגה, ככזו שיש להתבייש בה, ככזו המעידה על אופיו הקלוקל והתנהגותו הפרוצה של הנדבק בה... ככזו שמותר להתייחס אליה אחרת בשל כל האמור.

הדיון המתנהל בימים האחרונים בועדת האתיקה של הר"י, כמו גם המחקר שפורסם לאחרונה, ואשר מצביע על עמדתם של כרבע מהסטודנטים לרפואה, רופאי העתיד, התומכת בסירוב לטיפול בנשאי איידס, מעידים שניהם על הסטיגמה הקשה המלווה עדיין את מחלת האיידס. סטיגמה אותה יש לעקור מהשורש.

פרופ' אבינועם רכס, יו"ר הלשכה לאתיקה של הר"י, מגן על הדיון שנערך בלשכה בנדון, בטענה כי לגיטימי לנהל בלשכה דיונים תיאורטיים, וכי הוא מתנגד לחיובם החוקי של רופאים לטפל בנשאי HIV. שתי טענות אלו מסיטות את הדיון מתכניו הראויים.

ראשית, כבר בשנת 2006 פרסמה ההסתדרות הרפואית העולמית (WMA) נייר עמדה לפיו (בתרגום חופשי):"רופא אינו מורשה מבחינה אתית לסרב לטפל במטופל, אשר מצבו הרפואי נמצא בתחום כשירותו המקצועית, אך ורק בשל היותו נשא HIV". נייר העמדה ממשיך וקובע, כי על האיגודים הרפואיים הלאומיים לפעול להבטחת גיבושה של מדיניות לאומית, האוסרת על אפליית הנשאים והחולים במחלה.

ההסתדרות הרפואית בישראל חברה בזו העולמית, ובעת כתיבת נייר העמדה היה יושב הראש של זו העולמית פרופ' יורם בלשר הישראלי. קשה עם זאת לומר שהדיון האחרון בלשכה תואם עמדה זו.

יתרה מכך, השאלה העומדת על הפרק, כעולה בין היתר מנייר העמדה הנ"ל, אינה האם ניתן או ראוי לחייב רופאים לטפל בכל נשא בחוק, אלא, בראש ובראשונה, האם סירוב לטפל הינו לגיטימי מוסרית. הגדרת הסירוב כעברה אתית, אשר אינה הולמת את מקצוע הרפואה, תעביר את הטיפול ברופא המסרב למישור המשמעתי, שהוא הראוי בנדון, ולהחלת סנקציות משמעתיות מקצועיות עליו (כגון הזהרה, השעיית רישיון או אף שלילת רישיון במקרים קיצוניים).

על רופאים קיימת חובה מוסרית לטפל בכל מטופל. חובה זו עולה הן מנייר העמדה של ההסתדרות העולמית והן מכללי האתיקה של הר"י עצמה, הקובעים כי: "1. הרופא ישים את טובתו של המטופל בראש מעייניו, קודם לכל עניין אחר", וכי "4. הרופא יפעל בכל עת בצדק, בהגינות ובשוויון כלפי המטופלים ויימנע מאפליה מכל סיבה שהיא."

אמנם סעיף 13 לכללים קובע כי "בנסיבות הראויות רשאי הרופא שלא לטפל באדם מסוים, למעט במצבי חירום", אך עמדה גורפת כמו זו העולה ממחקר הסטודנטים אינה נכנסת לגדרי חריג זה, אלא דווקא עונה להגדרת "אפליה" האסורה בסעיף 4.

האם ניתן לראות מקרה של נשא בעל עומס נגיפי גבוה ככזה המצדיק אי טיפול, דרך החריג שבסעיף 13? האם הסיכון העולה ממנו למטפל הינו כה חריג עד שמוצדק להימנע ממנו? כל הראיות המדעיות מצביעות על תשובה שלילית לשאלה זו. סיכון ההדבקה בעת השימוש באמצעי זהירות מלאים הינו כמעט אפסי. יתרה מכך, טיפול מיידי לאחר חשיפה, באם זו אכן ארעה, מפחית את הסיכון הטמון בה אף יותר, הן מבחינת הסתברות והן מבחינת חומרה. הסיבה היחידה שהשאלה בכלל עולה, עם כן, היא אותה דעה קדומה הממשיכה ללוות את מחלת האיידס. 

דווקא עיגון זכותם של רופאים לסרב לטפל במקרים כאלו, הוא זה הטומן בו סכנה ממשית למטפלים. התרת הסירוב תביא מטופלים רלוונטיים להסתרת נשאותם. הסתרה זו תמנע מהצוות הרפואי את האפשרות ליישם מיגון מוגבר, ובכך להגן על עצמם באופן המיטבי מפני הידבקות בנגיף. יש לציין, כי הנהלים של משרד הבריאות ושל האיגודים הרפואיים השונים, כגון איגוד הרופאים המנתחים, מחייבים יישומם של אמצעי הגנה מקסימאליים בכל עת, אך בפועל לרוב אין הצוותים מיישמים הוראה זו, בין היתר בשל אי הנוחות הכרוך בכך, אלא במקרים בהם קיימת אינדיקציה לסיכון ספציפי. הסתרתו של הסיכון הספציפי תהייה לפיכך בעלת השלכות קשות בהקשר זה.

הגיע הזמן, אם כן, שנרכז מאמצים במלחמה באויב המרכזי של נשאי האיידס כיום – הסטיגמה המלווה את המחלה. הדרך הנכונה לעשות כן היא על ידי ביטול האבחנה הקיימת בכל רמות המדיניות בין HIV/איידס למחלות אחרות.

באופן אירוני, דווקא הצעדים שננקטו בעבר, בכדי להגן על הנשאים והחולים ב- HIV/איידס, משמשים כיום כפקטור המחזק את הסטיגמה המלווה את המחלה, והנותן לגיטימציה ליחס מפלה כלפיה.

כך למשל כללי הסודיות הייחודיים החלים על מידע הנוגע לאיידס וחוזרי מנכ"ל משרד הבריאות, הדנים ביידוע צדדים שלישיים על סכנה הטמונה במגע עם נשא איידס בלבד (כמו חוזר 45/2005), מחזקים את ההתייחסות השונה לאיידס. החובה לקבל הסכמה מפורשת לבדיקת איידס, בניגוד למרבית בדיקות הדם הרוטיניות, אשר נדרשת להם הסכמה כללית בלבד, בדרך כלל על דרך התנהגות, גם היא מחזקת תפיסה זו.

תובנה זו (בין היתר) הביאה בשנת 2006 את ה-CDC – המרכז לבקרת מחלות של משרד הבריאות האמריקאי, להמלצה על הפיכתה של בדיקת האיידס לבדיקה רוטינית, שתבוצע במסגרת בדיקות דם תקופתיות. משמעות ההמלצה היא שמטופל יוכל לסרב במפורש לבדיקת איידס במסגרת זו (opt out), אך לא יידרש לאשרה במפורש (על דרך opt out). כך תהפוך הבדיקה לבררת המחדל, כפי שהדבר מקובל בהקשרי מחלות אחרות, בניגוד למצב הקיים כיום בישראל.

מטרתה העיקרית של המלצה זו, היתה השוואת ההתייחסות לאבחון מטופל כנשא איידס לכל אבחון רפואי אחר, והעברת מסר לפיו כל הציבור חשוף להדבקה, ללא קשר להתנהגותו ונטייתו המינית.

במסר זה תמונה התרופה לאפליית נשאי האיידס יותר מכל דבר אחר.