חזרת ההורים למעגל ההשפעה על חינוך איכותי לילדיהם

      

בחלקו הראשון של הדיון (  סגידה למצוינות - OUT , טיפוח התפתחוּת IN ( חלק 1 )   ) דנוּ בלִקויים של  גישת ההערכה המודדת,משווה, מתייגת , מסלילה , המקובלת שנים רבות במערכוֹת חינוך בעולם , כולל אצלנוּ , אשר למרוֹת יומרוֹתיה לאתֵר חוּלשות ולרכּז מאמצים לקידוּם תלמידים – בפועל היא משרתת את בעלי המנטאליות המקוּבּעת ( כמעט כוּלנוּ ) לתִיוּג ולהטבעת סטיגמות  נוּקשוֹת ובעייתיוֹת על ילדים ויוצרת מכלוֹל פגיעות הן  במוגדרים על ידה כ " מוּכשרים " , והן במי שמוגדרים על ידה כ " לא מוּכשרים " , " בינוניים " , " חלשים " או " לקוּיים " , כשרק מעטים יוצאים ממנה נשכרים .

   

לעומתה פַּרַשנוּ את עקרונותיה של ההערכה תומכת הַהתפּתחוּת , שעל סמך מספר הולך וגדל של מחקרים שנערכו בעשורים האחרוֹנים נמצא שהיא  מעצימה את כלל התלמידים ומטפחת אותם לכלל בוגרים בעלי מנטאליות מתפַּתחת או צוֹמַחת , שבטווח הארוֹך מסוּגלים להגיע להישגים רבים ויציבים כאשר דימוּייַם העצמי הגבוֹה איננו קשור דווקא להצלחוֹת או לכישלוֹנוֹת , אלא למוּשגים כמו נחישוּת , התמדה , מאמץ , יכולת ללמוֹד מכישלוֹנוֹת , התפַּתחוּת .

 

ציינוּ שהערכה תומכת התפַּתחות קשורה גם לדרך בה אנחנוּ המבוגרים – אנשי חינוך והורים – מחמיאים לילדים , כאשר ישנה דרך החמאה התוֹאמת את ההערכה המודדת, משווה , מתייגת , שלמרות כוונותיה הטובות של ההַחְמאה , בפוֹעל היא מטפַּחת בוגרים בעלי אישיות מקוּבּעת , וישנה דרך החמאה התוֹאמת את ההערכה התומכת התפתחות , המטפַּחת בוגרים בעלי אישיות מתפַּתחת .

 

בדיון הזה אוסיף עוד מספר מילים  אודות קרול דואק , ובעיקר  אני רוצה להדגיש את חשיבות התוֹבנוֹת אוֹדוֹת מהוּת שתי גישות ההערכה  מבחינת   ה ה וֹ ר י ם  .

 

בסוף הדיון גם מובא אוסף מעניין של מחקרים , כתבות , ומאמרים העוסקים בהבדלים בין הגישות - לידיעת מי שכבר חפץ לדלג ולהגיע אליהם .

   

לאחרים - להלן מספר מילים על המהפך בחינוך ועל תפקיד ההורים בהובלת המהפך החשוב הזה וכמה מילים על תרומתה של פרופסור קארול דואק למהפך בחשיבה  :

 

המהפך בחינוך צובר תאוצה .

 

מערכת החינוך  הארכאית בעלת דפוס חשיבה מקוּבַּעת ( ראו נספח בסוף ) – מאבדת גובה במהירות .

מובילי המהפך הם – לא פחות ולא יותר – ההורים .

 

בהסתמך על יותר ויותר מחקרים ארוכי טווח - גדל מספר ההורים המתחילים להיות מודעים לנזקיה של שיטת ההערכה הנוהגת במערכת - שיטת הציונים , התיוגים , ההסללות , והטבעת הסטיגמות הפוגעניות הנוהגת כבר שנים , שבצורתה זוֹ - עִקְרה וסֵרסה  אין ספור ילדים , מנעה מהם מימוש אופטימאלי של יכולותיהם , וגרמה לסבל ולאומללות אין קץ .

 

בינינו - כולנוּ חשנוּ בכך , ידענוּ זאת , כבר אז , באינטוּאיציות המחודדוֹת שלנוּ כילדים , אך נכנענוּ לנוֹרמה , לקונפורמיוּת , לאמירוֹת ש " אי אפשר ללא השיטה ! " .

 

כולנוּ הפכנוּ להיות  תושבי "מדינת המלך העירום" , שיודעים שהוא עירום אך חוששים לבטא זאת בקול .

 

עד שהגיעה פרופסור   קרול דואק       שאיששה את העדויות החותכות שיצרוּ אחרים , כמו מרווה קולינס, חיימה אסקלנטה, לואיס טרמן , כריסטופר נייב , פול טאף , וולטר מישל , ראג' צ'אטי , אלון סלע , ועוד רבים וטובים . וראו לאחרונה את הרצאתה של אנג'לה דאקוורט ב TED  , על מחקרה אודות מרכיב הנחישות כמפתח קריטי להצלחה במגוון תחומים ועל תרומתה של קרול דואק לטיפוח נחישות ומנטאליות צומחת :

http://www.ted.com/talks/angela_lee_duckworth_the_key_to_success_grit.html

   

קרול דואק , פרופסור מסטנפורד , הפכה להיות הילדה שאמרה בפסקנוּת : " המלך הוא עירום !  " שיטת ההערכה המודדת , משווה , ובעיקר מתייגת על סמך הפגנות הישגים במקום לטפח תהליכי התפתחוּת ארוכי טווח  - היא הרסנית !

   

לשם שינוּי , הפעם אנחנוּ כבר קשוּבים לה .

 

אולי מפני שהיא פרופסור מסטנפורד. . . אולי מפני שהיא חוקרת ובוחנת את הנושא מאז 1974 . . . אולי מפני שתמיד חשנו כך . . . ואולי מפני שכבר ברור לרבים מאיתנו שהעסק ( מערכת החינוך ) בעצם לא מתפקד ושכבר אי אפשר להסתיר את זה בשליפת שפנים מרגיעים מהכובע , או בתירוצים .

 

במהלך כ 40 שנה הוכיחה קרול דואק ש הערכה תומכת  התפַּתחוּת , המבוססת על דפוס חשיבה מתפתחת ( ראו נספח בסוף ) - מטפחת בני אדם בעלי אישיות מתפַּתחת , שקשיים וכישלונות אינם מפחידים אותם , בעצם , אולי דווקא מאתגרים אותם .

   

סוג הערכה המטפח אנשים שמרגישים נוח ללמוד ולהתפּתח .

    

ללמוד הכול .

 

מתברר , שהתוֹבנוֹת החדשות  גוֹררוֹת בעקבותיהן גם שינוי דראסטי ביכולתם ומעמדם  של ההורים להשפיע על איכות החינוך של ילדיהם .

 

המקסים בעניין הזה הוא שעל מנת לחולל את השינוי - אין צורך בכספים  ,  אין צורך במנגנונים  ,  ואין צורך ברצון הטוב של אנשי המערכת .

 

הורים שיַפנימו , שישַנוּ גישה וישַנוּ את דרך ההחמאה לילדיהם ויגַבּוּ אותם בהתאם להצעות המובאות בנִספּח להלן  - כבר יחוֹללוּ מהפך , כבר יעלו את ילדיהם על המסלול להתפתחות אישית כוללת ולהצלחה - הרבה מעבר למושגים החומריים או המעמדיים הכרוכים בתרבות " הקַנקן חשוב יותר ממה שבּתוֹכוֹ " .

    

הם יטפחו את ילדיהם להיות בני אדם איכותיים במובן הכולל .

 

יציאה לחירות :

 

לאימוץ התוֹבנה באשר לעוֹצמתָה ותרוּמתה של ההערכה תוֹמכת הַהתפתחוּת בטיפוּח בוגר בעל אישיוּת מִתפַּתחת , יש מספר השלכוֹת :

  

אימוץ התוֹבנה מבטיח לילדים פיתוּח מצטבר של יכולוֹת ואפשרוּת להגיע להישגים יציבים וארוכי טווח במגוון רחב מאוד של תחומים .

   

אימוץ התוֹבנה  קוֹטע סיטואציה ארוּכת שנים של הַדַרת ההוֹרים ממעגלי ההשפעה על איכות החינוך של ילדיהם .

   

אימוץ התוֹבנה  מפסיק מצב של חוסר איזון ותלוּת כמעט מוֹחלטת בחסדי המערכת , בחסדי מורים , מנהלים , מפקחים , או "מומחי חינוך"  למיניהם , שהיה בידם כוח עצום להשפיע על גורל הילד , והרבה פעמים גם לחבל בו קשוֹת באמצעות שימוש בהערכה המודדת והמשווה , המחבלת בטיפוח אישיות מתפתחת  .

  

אימוץ התוֹבנה קוטע  תלוּת מוחלטת במערכת שיצרה בקרב הורים תחושות חוסר אונים , תסכוּל , וכעס , שהוּפנוּ לסירוגין כלפי אנשי המערכת או כלפי הילדים , או יצרה סיטואציות של עימותים קשים בין הורים לילדיהם על רקע התיוּג של הילדים בהתאם להערכה המודדת המשווה ההרסנית , תוך כדי הגברת החרדוֹת הן אצל הורים , הן אצל ילדיהם .

 

אימוץ התוֹבנה קוטע תלוּת שגרמה למצב שבוֹ הן ההורים והן הילדים היוּ במשך שנים בחזקת "תינוקות שנִשבּוּ " בידי המערכת ואנשי המערכת .

    

למרבה האבסורד , אימוץ התובנה ע"י ההורים קוטע גם תלוּת שגרמה למורים לשלם מחיר מיותר , כאשר חלקם הפכוּ להיות אובייקטים לביטוּיי כעס ואף שנאה מצד הורים וילדים .

 

אימוּץ הפילוסופיה של הערכה תוֹמכת הִתפַּתחות -  שַבַה ונוֹתנת בידי ההורים כלי לטיפוח איכותי של ילדיהם , עם , או , בלי  שיתוף פעולה מצד המערכת  (  ברור שעדיף שיתוּף , אבל כולנוּ מכירים את השיתוּק המערכתי של המערכת המוּרכבת והמסוּרבלת הזו ) .

 

כפועל יוצא - גם כן למרבה האבסורד , ככל שההורים יחוּשוּ תוֹרמים יותר לאיכות החינוך של ילדיהם , ויַחוּשוּ גם רגוּעים יותר  - גם הלחץ על אנשי החינוך ילך וייִקטן  .

 

   בַּכוונה להשיב להורים את יכולת ההשפעה על חינוך ילדיהם באמצעוּת אימוץ עקרונות ההַערכה תוֹמכת הַהִתפַּתחוּת - אין משוּם רצון לתקוע טריז בין מורים לבין הורים ותלמידים ( הפרַדה כזוֹ כבר קיימת דווקא במצב הנוֹכחי ) .

 

הכוונה היא דווקא להפסיק מצב לא מאוּזן ולכן גם לא בּריא שקיים מזה שנים , מצב שסיבותיו מִתבּהרוֹת בעקבות התוֹבנוֹת החדשות שלנוּ על שתי גישוֹת ההערכה .

 

זאת , בתוספת תקווה שאימוץ ההערכה תומכת ההתפתחות ע"י ההורים  יעודד שינויים גם במערכת עצמה .

   

מי שהנושא נראה להם חשוב - מוזמנים להפיץ הלאה .

 

ביי

 

אלי   hakama66@gmail.com

 

 

נספח וביבליוגרפיה נבחרת  :

 

מנטאליות צוֹמחת מוּל מנטאליות מקוּבּעת

 

מנטאליות מקובעת :

 

• אמונה שאינטליגנציה קבועה ולא ניתנת לשינוי . זה מוביל לְ  . . .
• תשוקה להיראות חכם . ולכן לנטייה ל . . .
• הִמנעוּת  מקשיים ואתגרים ( כדי להימנע מאיום אפשרי לפגיעה בדימוי ה"מַצליחן" ) .
• הרמת ידיים בקלוּת   ( אם נכשלתי – כנראה שאני טיפש . כל ניסיון [ וכישלון ] נוסף רק יחזקו את העובדה הזו וישפילו אותי ) .
• לראות בהשקעת מאמץ - דבר חסר ערך או מבזה המעיד על חוסר כישרון ( רק טיפשים או לא מוכשרים צריכים להשקיע ) .
• התעלמוּת מביקורת אפילו אם היא תורמת ( להודות בטעויות זה להודות בטיפשות או בחוסר כישרון . מאוד מסוכן ומשפיל ) .
• לחוש מאוימים מהצלחותיהם של אחרים ( הם מאיימים על מעמדי כְּחכם / מוּכשַר ומעידים  שאולי אני טיפש , חסר כישרון , פחוּת ערך , ומיותר ).
• כתוצאה מכל אלו , בפועל – הַהִתפתחות האישית נעצרת בגיל צעיר יחסית . מיצוי הפוטנציאל האישי מתרחש רק באופן חלקי , ואורח החיים משופע בתחושות חרדה  ולחצים , הפוגעים ברוב - הן ב"מוכשרים "  הנאבקים על שימור  " מעמדם ", והן במוגדרים כ"לא מוכשרים " .
•  


מנטאליות צומחת :

 

• אמונה והבנה שאינטליגנציה ניתנת לפיתוח . זה מוביל לְ . . .
• תשוקה ללמוד ולהתפתח , ולנטייה ל . . .
• התלהבוּת מאתגרים ( הזדמנות ללמוד ולהתפתח ) .
• התמודדוּת בנחישות עם קשיים וכישלונות ( הזדמנות להפעיל את המוח , לחפש פיתרונות יצירתיים מחוץ לקופסא , לצאת מקיבעוֹנוֹת ) .
• לראות בהשקעת מאמצים את המפתח להשגת מיומנות ( כל תרגוּל מפתח עוד יכולת בריצה למרחקים הארוכים של השגת מיוּמנוּת ).
• להפיק לקחים וללמוד ממשברים ( משבר = הזדמנות פז לצאת ממצב של זחיחות מנַוונת ) .
• לראות בהצלחה של אחרים – שיעור ומקור להשראה ( הזדמנות נוספת ללימוד ולהתפתחוּת ) .
• כתוצאה מכל אלו – עלייה מתמדת וארוכת טווח בכמות וברמת ההישגים .

 

איך משנים מנטאליות ?  

די פשוט , אם כי לא קל . ( בפועל  יש צורך להתגבר על קשיים מנטאליים ופסיכולוגיים, ועל הַתנַייוֹת תרבוּתיוֹת שמוּטמעוֹת עמוק בתוכנוּ ובשַפה היוֹמיוֹמית שלנוּ . אך כדאי ואפשר ) :

 

ההנחיה הכללית היא כפולה  :

   

1) ליצור אצל הילד  ז י ק ה   בּין  עשייה , השקעה , התמדה , נחישות , ולמידה מכישלונות  לבּין דימוּי עצמי גבוֹה , גם ללא תוצאות או הישגים מיידיים  .

 

2) להטמיע בילדים ( וגם להזכיר לעצמנוּ ) את התוֹבַנה שְ  י כ וֹ ל ת  זה דבר מִתפַּתח והיא קשורה לעשייה ולהתמדה ולתהליכים הכרוכים בזמן ובנחישות .

   

וביתר פּירוּט :

 

להפסיק להתייחס ולהחמיא רק להישגים ולתוצאות מוצלחות ולהפסיק ליצור זיקת התנייה בינם לבין דימוי עצמי גבוה .

לזכוֹר - זה פוגע  גם ב"מוּכשרים " , ולא רק  בַּ " לא מוּכשרים " .

  

להפסיק להכניס ולהיכנס למטוּטלת "  high " , ו" down "  רק בהתאם להצלחוֹת או לכישלוֹנוֹת .

   

להפסיק  לסגוד להישגים ולתוצאות מיידיוֹת וּלְ " שוּרוֹת תחתיוֹת " .

   

במקביל - להפסיק  לבוּז , ו/או להתייחס באופן שלילי , לכישלוֹנוֹת  ולגילויי קוֹשַי .

 

 להפסיק " לרדת " על טעוּיוֹת של תלמידים ( וילדים בכלל ). במקום זאת - להתייחס אליהן בענייניוּת , תוך הִתרכזוּת בתהליך הפקת הלקחים , התיקון , הלמידה , והתפתחוּת .

 

באותו עניין - להפסיק ליצור את הזיקה :

   

כישלון בהשגת יעד = אני  כישלון /  אני  טיפש / אני " לוּזר " .

   

או לחילופין :

    

הצלחה בהשגת יעד = אני חכם / אני  מוכשר .

 

 ( אם כשאני מצליח = אני חכם או מוכשר ,  מה המשמעות כשאני נכשל ?

האם כישלון או אפילו רצף של כישלונות  אכן מעידים עלי שאני טיפש , לא מוכשר , חסר יכולת ? ש"זה אני " וכך אשאר לעולם ? שאין לצפות ממני שאצליח אי פעם ? )

  

לעבור  לגישת " לא חשוב כמה כישלונות או הצלחות חוויתי – אני ממשיך להשקיע , ללמוד, להתפתח . הרבה פעמים אני לומד מהכישלון יותר מההצלחה " .  או " קושי = כיף = אתגר = הִתפַּתְחוּת " . או , בלא קשר כמה פעמים זה קרה - " אִי הצלחָה = עדיין לא הִצלחתי . זה לא מונע ממני להמשיך להשקיע , להמשיך ללמוֹד , להמשיך להִתפַּתֵח " .

וכן  " ככל שמשקיעים , ככל שלומדים , ככל שמִתפַּתְחים – גדלים הסיכוּיים גם להצליח  " .

 

במסגרות החינוך -  להפסיק  לדרג ולתייג  תלמידים  באמצעות מבחנים ועבודות הגשה  .

 

 לאמץ  את  גישת  ה " עוֹבר " , או " עַדַיין לא עוֹבר " , תוך פירוּט טעוּיוֹת או ליקוּיים - עַל מְנַת לאַפְשר   תיקון , לימוד , והתפּתְחוּת  .

 

להתחיל  לבטא הערכה , ולהחמיא : על עצם  ה ע ש י י ה   ו ה ה ת מ ד ה  , על נכונות למאמץ , על השקעה ,  על גילוי נחישות  למרות קשיים וכישלוֹנוֹת , על התמודדות פרודוקטיבית עם כישלוֹנוֹת .

 

ביביליוגרפיה נבחרת

 

אסופת מאמרים אודות קרול דואק ( ייתכן ולא פעיל עקב סיבות באתר המוצַא )

  

בעקבות פרופסור קרול דואק – כוחה של נחישות 

 

 

אוסף סרטוני הרצאות קצרות של קרול דואק

 

https://www.google.co.il/search?sourceid=navclient&ie=UTF-8&rlz=1T4ADFA_enIL459&q=CAROL+DWECK+TUBE

  

בריינולוג'י - תכנית להטמעת הערכה תומכת בבתי ספר . פותחה ע"י קרול דואק

 

http://www.mindsetworks.com/webnav/program.aspx

 

מנטאליות צומחת / מקובעת (אנגלית )

 

http://michaelgr.com/2007/04/15/fixed-mindset-vs-growth-mindset-which-one-are-you/

 

http://mindsetonline.com/whatisit/about/

 

כיצד לשנות מנטאליות (אנגלית )

http://mindsetonline.com/changeyourmindset/firststeps/

 

איך לא לדבר אל ילדיך (אנגלית )

http://nymag.com/news/features/27840/

 

ראיון עם קרול דואק (אנגלית )

http://nymag.com/news/features/27840/

 

מיתוס הכישרון – גלדוול ( אנגלית )

 

http://gladwell.com/the-talent-myth/ 

נחישות כגורם העיקרי בהשגת הצלחה -  אלון סלע , מחקר פורץ דרך במכון וייצמן  , 2011 . 

 

 (http://www.themarker.com/career/1.641848  )

 

כוחה של נחישות - הגורם האנושי

 

פרופסור חן למפרט :

 

  מדוע חינוך למצוינות מזיק כל כך - " הארץ " עיון -

 

פול טאף :

 

  מה שהילד שלכם באמת צריך זה אופי

 

איך ילדים מצליחים - הגורם האנושי 

 

מס"ע - בית ספר למהלומות קשות: ביקורת על הספר "איך ילדים מצליחים" מאת פול טאף

 

על ממצאי חקר המוח ולמידה – הפרכת מיתוסים :

 

נירופדגוגיה: לא על המוטיבציה (האינדוידואלית) לבדה: מנגנוני למידה גמול ומוטיבציה במוח ובכיתה

 

נירו-פדגוגיה: מנגנוני למידה במוח

 

חוקי למידה ומנגנוני השתנות במוח הביולוגי

 

ניורו-פדגוגיה – קווי מתאר ללמידה

 

שפה חדשה : צעד לקראת פדגוגיה מונחית מוח

 

על יכולות מתפתחות לאורך זמן ( והפרכת מיתוסים ) :

 

פרופ' מרזניץ', מבכירי חוקרי המוח: "המוח לא חייב להזדקן" - גלובס

 

מתי זה מאוחר מדי? - כלכליסט

 

על התמקדות בתוצאות רצויות מול התמקדות בהתנהגויות רצויות

 

מה עושות בחינות להנעה, ללמידה ולהוראה?

 

על אפקט פיגמליון

 

נבואה המגשימה את עצמה – ויקיפדיה

 

 

 

היי אלי, 

 

אתה תסלח לי אבל, הילדים אינם פרות, שכמה שיותר חלב יניבו -- יותר טוב. 

 

לילדים ולנוער שלנו צריך לתת חופש: חופש בחירה, חופש לימוד, וחופש הערכה עצמית. אין מה לדאוג, הם כבר יתפתחו באופן טבעי -- כמיטב יכולותיהם. אם הם מבקשים סיוע יש לתת להם אותו. 

 

על המבוגרים בבית הספר להיות שומרי הראש של חופש הילדים לעסוק במה שמעניין אותם וללמוד מה שהם רוצים. הם גם צריכים להימצא שם על מנת לענות על שאלות ולהקנות מיומנויות מסוימות או ידע כאשר הם מתבקשים לעשות זאת על ידי התלמידים. 

 

כל היתר זה מָנִיפּוּלַצְיָה -- למה לנו ליצור מהם יצורים מלאכותיים ?... 

 

 

הנושא חשוב -- הגישה לא נכונה. 

 

היי דוד

 

תודה על התגובה.

 

במקרה הזה אתה תסלח לי .

 

הנושא חשוב - גישתך הנגטיבית - איננה הגישה הנכונה .

 

קביעת רף גבוה ושלילה של כל מה שלא מתאים לאמת שלך , או , בהתנסחות שלך - לרמה החינוכית הגבוהה שאתה מטיף לה - היא לא רק טעות בהתנהלות . זו גישה שעומדת בסתירה למה שאתה מטיף לו , זו גישה נגטיבית מתנשאת , שאפיינית לצערי גם לאנשי סאדברי , וזו אחת הסיבות לכישלון ההפצה של הגישה .

 

לא לדאוג ולהניח לילדים . הם כבר יסתדרו - זה אחד מעיוותי המציאות  ביחס למודל סאדברי.

 

אני מציע לך לפנות קודם אל דניאל ולבקש ממנו את הסטטיסטיקה שהוא לא מפרסם - כמה ילדים נכנסו לסאדברי ונאלצו לעזוב כי " הם לא

התאימו " .

 

נכון שיש חופש וחירות לכל אחד להתנהל בדרכו , אבל מודל סאדברי - ואל תתחיל לצטט לי מקרים שדניאל מביא על ילדים ש" נרפאו מעצמם " - לא מטפל בפגועים באמת , באלה שלא מסוגלים לסייע לעצמם ללא תמיכה והתערבות ראשונית .

 

נכון , במדינה דמוקרטית , ללא חקיקה מחייבת , כל אדם חופשי להקים עסק בלי שידאג למעליות או למשטחים משופעים לנכים עם כיסאות  גלגלים , או לעמדות עבודה מותאמות , או לסידורים לעבודה עם עוורים .

 

בעל העסק יכול לומר - אלי מגיעים רק אנשים בריאים . זו זכותו , כמו שזכותו של דניאל לקבל רק ילדים שמצליחים להשתלב .

 

אבל מערכת החינוך פגעה ופוגעת בילדים רבים , ומוסד חינוכי שלא מוכן או מסוגל להתחשב בנפגעים הללו , וזה אומר כן להתערב עד שילדים יעמדו על הרגליים - הוא מוסד אליטיסטי , שמבחינתי אין לו זכות להטיף לכלום .

 

כאמור - ברגע שתשיג את הסטטיסטיקה מדניאל על מי שהעיפו אותו מסאדברי כי " הוא לא הצליח לדאוג לעצמו " - אני אהיה מוכן לדון איתך .

 

כרגע הנטייה שלך לבקר בִּמקום לברך על כל צעד , אפילו קטן , בכיוון חינוך הומאני - לא תתקבל כאן ברצון , גם אם הגישה שאתה דוגל בה היא הכי נכונה בעולם - והיא לא .

 

הסגידה שלך לסאדברי ולכל מה שנעשה שם מזכירה לי את הסגידה שהייתה בעולם , כולל בארה"ב ובישראל - לרוסיה הסובייטית , ולסטאלין

" שמש עמים " .

 

סאדברי לא מושלם , קורים שם גם דברים די מכוערים , האידיאל - בפועל הוא לא בדיוק אידיאל , אבל הכי חשוב - אי אפשר להתנער מהתחושה שקיימת התנשאות משתלחת .

 

אפילו אם נניח שרוב הציבור מפגר בתובנות החינוכיות שלו יחסית ל "מושלמות הפילוסופית הסאדברייאנית " -זה עדיין לא מהווה שום הצדקה לפסול ניסיונות להתקדם לחינוך נאור גם אם הם עדיין " לא מושלמים " .

 

אני חושש שהגישה הנגטיבית הפוסלת שלך - ומצידי אתה יכול לגייס לתגובה שלך את כל הספרים והמאמרים של דניאל וחנה - היא בגדר של יריה ברגליים של עצמך .

 

אתה לא קוצר אהדה - אתה קוצר כעס והתנגדות . אתה פוגע במטרה שלך שהיא גם המטרה שלי - חינוך נאור , מתקדם , והומאני .

 

תפסיק לפסול כל דבר ותתחיל לעודד , גם אם זה עדיין לא הולם בדיוק את האידאל שלך .

 

ביי

 

אלי

 

 

היי אלי, 

 

בין הפרפקציוניזם של משרד החינוך, הפרפקציוניזם של קרול דואק, והפרפקציוניזם של סדברי ואלי, אני מעדיף את זה של סדברי ואלי. מותר לי ? 

 

היי דוד

 

מותר לך להעדיף כל דבר שאתה רוצה להעדיף . אין לי עם זה שום בעיה .

 

הדבר המפריע , שגם איננו מסייע לך , זה שתוך כדי ההעדפה אתה פוסל באופן סיסטמטי כווַנות ומעשים טובים של אחרים .

 

קרול דואק איננה פרפקציוניסטית . רחוק והפוך מזה .

 

אדרבא , היא מדברת בזכות ההתנסות , והלמידה האיטית מכישלונות , ולמידה לשם למידה ועוד .

 

יותר מכך , עיקרון הערכת התפתחות , או הערכה תומכת לומד ולמידה כפי שאנחנו בחינוך מאד"ד מכנים אותה , היא עיקרון מספר 10 ברשימת העקרונות של האג'נדה של החינוך המותאם אישית-דיאלוגי-דמוקרטי שאתה תומך בו ( וגם אני ) .

 

נכון . קרול דואק מתעסקת רק בעיקרון אחד מתוך מכלול עקרונות שמהווים כרגע אולי את הגישה החינוכית האיכותית ביותר שפיתחה האנושות .

 

אז אפשר לגחך או לפסול ולומר " הי , זה רק עיקרון אחד מתוך 15 . זה לא שווה " .

 

אבל אפשר גם לומר " הֵי . איזה יופי . כבר עיקרון אחד מקבל הכרה  ואנשים מתלהבים . בואו נמשיך הלאה , אל העיקרון הבא "

 

מבין 2 הגישות - אני  מ ע ד י ף  את הגישה  השנייה , ואני אשמח אם גם אתה , במקביל לדברים המאוד נכונים וחשובים שאתה מטיף להם , תוכל לפרגן מדי פעם גם על צעדים אולי לא ענקיים , אבל משמעותיים בכיוון של חינוך נאור והומאני יותר מזה הנוכחי .

 

קרול דואק עשתה צעד גדול קדימה , ואם כולנו נאמץ את מסקנותיה - כולנו עשינו צעד גדול קדימה

 

שבוע טוב

 

אלי

 

 

היי אלי, 

 

הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות. 

 

כמו שאין מכונית בלי גלגלים, בלי הגה, בלי מנוע, וכד' -- גם שיטה היא מכלול של מאפיינים ותנאים. בלי תנאי אחד, המכונית מקרטעת במקרה הטוב או לא פועלת במקרה הגרוע.  

 

 

        כל מחנך חושב, נאבק עם השאלות הבסיסיות שפוקדות בעקשנות את המקצוע מבראשית:

 

        א. איזו היא הדרך הטובה ביותר ללמד, או ללמוד?

        ב. איזה נושאים על הילדים ללמוד?

        ג. כמה אחראים הם הילדים?

        ד. כמה ממה שהם עושים עליהם לקבוע?

        ה. כיצד על בתי-הספר בחברה דמוקרטית להיות מנוהלים?

 

         עבור רובנו על השאלות האלו להוותר כשאלות תיאורטיות.  אנחנו יורשים מערכת חינוך מסויימת ואין בידנו להגשים את הפנטזיות שלנו בעולם המציאות.  עלינו לשמר את הטוב אשר בידנו, ולא להתערב, ולו במעט, בסדר הקיים.

 

         מדי פעם קבוצת אנשים, אשר אינם מוגבלים על ידי המסורת, שואלת שאלות אלו --  ומציעה תשובות שורשיות חדשות, בתנאי סביבה מוגנת אשר כולנו יכולים לראות.  לנסויים  כאלה ישנו ערך מיוחד בכך שהם מספקים ראיה רעננה על תורות מקובלות, וכן מסייעים לנו לעשות נסויים חדשים.

 

         בשנת 1968 נוסד בפרמינגהם, מסצ'וסטס בית-ספר ניסויי מיוחד במינו.  בית-הספר סדברי ואלי, פתוח לתלמידים מגיל 4 עד גיל 19, והוא חלוץ של מספר שיטות מאד חדשניות.  עבודתו זכתה להכרה רחבה, והוא מצטיין בעובדה שהוא בית-הספר הראשון מסוגו אשר קיבל הכרה מלאה מידי הרשויות. 

 

         אחד ההיבטים המעניינים ביותר של סדברי-ואלי הוא גישתו כלפי הלמידה. בית-הספר מתחיל מההנחה אשר הובעה על ידי אריסטוטלס לפני יותר מ-2000 שנה במבוא המפורסם שלו למטפיסיקה:  "בני-אדם הם סקרנים מטבעם".  משמעות הדבר שאנשים לומדים כל הזמן, כחלק טבעי מהחיים.  משמעותו היא גם שילדים ילמדו על ידי כך שהם מתחקים אחרי נטיותיהם הטבעיות, בכך שהם עושים מה שברצונם לעשות עם זמנם, כל היום, כל יום.  ללא כל קשר עם גילם, מהרגע שהם נכנסים לבית-הספר, הם נותרים לנפשם, נאלצים לקחת  אחריות על עצמם ולקבל את ההחלטות הקשות אשר יקבעו את מסלול חייהם. בית-הספר, על צוותו, ציודו, המבנים והספרייה שלו, משמש כאמצעי זמין כאשר הוא נחוץ, וסביל כאשר איננו נחוץ.  הרעיון הוא פשוט: מונעים על ידי סקרנותם הטבעית, אשר היא מהותו של הטבע האנושי, ילדים יעשו מאמצים אדירים לחקור ולשלוט בעולם שמסביבם. 

 

         מה בעצם קורה? כל אחד לומד את הדברים הבסיסיים -- אולם בקצב שלו, בזמן שלו, ובדרכו הוא.  ילדים  אחדים לומדים לקרוא בגיל חמש, אחרים בגיל עשר.  אחדים לומדים טוב יותר בעזרת מורים או תלמידים אחרים, אחרים לומדים טוב יותר בעצמם.  בכל יום נתון, אפשר לראות תלמידים מכל הגילים לומדים ביחד, משוחחים, משחקים -- גדלים.  ככל שמתבגרים הם מפתחים חוש זהות חזק וקובעים יעדים לעתיד.  כאשר הם עוזבים הם ממשיכים למגוון גדול של פעילויות -- מקצועות, מלאכות, עסקים, מכללות, בכל הארץ.  כל זה קורה בסביבה  חינוכית בה התלמידים הם השופטים במה עליהם לעסוק וכיצד להתקדם.

 

         עוד אחד מהחידושים המקסימים הרבים הוא המבנה הארגוני.  בית-הספר מנוהל כדמוקרטיה טהורה, על ידי אספת בית-הספר, בה לכל תלמיד ולכל איש צוות קול אחד.  כל אחד.  כל תחום של בית-הספר עובד ככה, ללא יוצא מן הכלל:  כללים, תקציב, ניהול, גיוס ופיטורין, ומשמעת.  התוצאה היא מוסד המנוהל בצורה חלקה ובו כל אחד מעורב,בית-הספר חופשי למעשה מוונדליזם וגראפיטי, ששוררת בו אווירה של פתיחות ואמון אשר אינה מוכרת בבתי-ספר מכל גודל בימים אלו.  וזה, כאשר בית-הספר פועל ללא סיוע10 ממשלתי או של מוסד כלשהו, על בסיס שכר-לימוד שהוא כמחצית מההוצאה לתלמיד בבתי-הספר הציבוריים והרבה מתחת להוצאה של בתי-הספר הפרטיים העצמאיים.

 

 

         אולי הדרך הקלה ביותר להסביר את בית-הספר היא להסביר את מה שחיפשנו במוסד חינוכי, וכיצד נערכנו על מנת להשיגו.  למעשה, אנחנו חיפשנו מספר לא מבוטל של דברים שונים, ומצאנו שכולם מתחברים ביחד לשלם מאוחד ויחיד.                    

 

          בנוגע ללמידה והוראה, רצינו שהתלמידים ילמדו רק מה שישתוקקו ללמוד -- מה שקבעו לעצמם ללמוד ביוזמתם, מה שהתעקשו ללמוד, ועל מה שהם היו מוכנים לעבוד קשה.  רצינו שיהיו חופשיים לחלוטין לבחור את החומרים שלהם, את ספריהם, ומוריהם. הרגשנו שהלמידה היחידה שקובעת בחיים מתרחשת כאשר הלומד מתמסר לנושא בעצמו, ללא  כפייה, או שוחד, או לחץ.  והיינו בטוחים שמורים אשר יעבדו עם תלמידים נלהבים, נחושים בדעתם, ומתמידים, יחוו סיפוק בלתי רגיל.  למעשה, חשבנו שסביבה זו תהיה גן-עדן  עבור תלמידים ומורים כאחד.

 

           על מנת להיות כנים עם עצמנו היה עלינו להתרחק מכל מושג של תכנית לימודים, או תכנית בהשראתו של בית-הספר.  היה עלינו לאפשר שהדחף כולו יבוא מהתלמידים, כאשר בית הספר היה מחויב לענות רק על הדחף הזה.  האחריות המלאה לפעילויות של כל בן-אדם הייתה צריכה להיות מוטלת על הבן-אדם עצמו, לא על מישהו אחר בעמדת סמכות. זו הסיבה מדוע מעולם לא היו לנו לימודי חובה בכל רמה שהיא בכלל. אנחנו חשבנו שכל אחד, בעזרת בית-הספר, ימצא בעצמו מה נחוץ לו ומה לא נחוץ לו לדעת על מנת שיוכל להגיע לאן שרצה להגיע בחיים.

 

          זה מתקשר באופן די הדוק עם תכונות האופי שאנחנו מקווים להצמיח בבית הספר. יותר מכל אנחנו רוצים שהאנשים יחוו את מלוא המשמעות של האחריות. רוצים שידעו מה זה להיות בן אדם אחראי -- לא רק באמצעות ספרים, או הרצאות, או הטפות, אלא מהנסיון היומיומי.

          כפי שאנחנו רואים זאת, אחריות משמעותה שעל כל בן אדם לשאת את הכדור בעצמו. עליך, ועליך בלבד לקבל את החלטותיך, ועליך לחיות איתן. איש לא צריך לחשוב במקומך ואיש לא צריך להגן עליך מתוצאות מעשיך. זה, אנחנו מרגישים, הוא דבר חיוני אם ברצונך להיות עצמאי, מוכוון מעצמך, ואדון לגורלך.



          באחריות האישית טמון גם שוויון בסיסי בין כל האנשים. כל סמכות שמקוימת, מקוימת מתוך הסכמת כל הצדדים. זה לא חדש כלל כמובן -- מדינה דמוקרטית נוסדת על עקרון זה. לגבי דידנו זה מדריך את עשייתנו יום יום.

          מושגים רבים מעורבים ברעיון של להיות אדם אחראי, וכולם קשורים עם לימוד האמנות להיות אדם חופשי ועצמאי. בית הספר שבראשינו צריך להיות מושרש ברעיון זה. לא יכולים להסתפק בפחות מאחריות אישית מלאה ומתן דין וחשבון על ידי כל בן אדם, ללא הבדל גיל, ידע, או הישגים. אנחנו ערים לעובדה שאנשים יעשו טעויות בדרך זו -- אולם הם יודעים שהטעויות שהם עושים הן טעויותיהם, ולכן היה סביר יותר שילמדו מהן. אנחנו מרגישים שאנשים בריאים תמיד ימצאו דרכים להפיק תועלת מכישלונותיהם כמו מהצלחותיהם. האמנו שזה דבר טוב לאפשר לאנשים לנסות כל מה שברצונם לנסות, אם יהיו בטוחים בהצלחתם באם לאו, כדי שיהיו מוכנים נפשית לפגוש אתגר בלתי צפוי, או לתפוש הזדמנות בלתי צפויה.

          תכונות האופי שאנחנו רוצים להצמיח צריכות להיות חלק מהאווירה הכללית שאנחנו מקווים להחדיר לתוך בית הספר. יותר מכל, אנחנו מחפשים סביבה פתוחה, אמינה, וחופשית מפחד. מטרתנו היא שיהיה לנו בית ספר בו איש לא יפחד, לפחות לא בגלל משהו שהוא עשה.


          פחד מפני כוח או סמכות הוא דבר נוסף שאנחנו רוצים להביא לקיצו בבית הספר. אנחנו לא מעוניינים שלאנשים תהיה סמכות. סמכות בפני עצמה יכולה להיות טובה או רעה, תלוי בהרבה דברים. במצבים מסוימים נחוצים אנשים בתפקידי סמכות -- מצב של למידה כשוליה, למשל, או עסק כלשהו.

          השאלה העיקרית היא כיצד אנשים מקבלים את הסמכות שלהם וכיצד מפעילים את השליטה ברגע שמקבלים אותה. אתה אינך חושש מבן אדם בעמדת כוח אם הנך מבין מדוע הוא נמצא שם, אם הייתה לך יד להציב אותו שם, ובמידה והנך יכול לשים עין על כל מה שהוא עושה. ממה שהנך חושש הוא מסמכות שרירותית, סמכות אשר מונעת ממך להשתתף, סמכות עליה אין לך שליטה. אנו נחושים בדעתנו שלאיש בבית הספר, יהיה מי שיהיה, תלמיד או איש צוות (מורה) או הורה או אורח, לא תהיה לו סיבה כלשהי לחשוש מסמכותו של מישהו הקשור עם בית הספר. זה, יותר מכל, היה מאפשר לכל אדם להביט הישר בעיניו של מישהו אחר ללא הבדל גיל או מין או עמדה או ידע או רקע.

          לגבי דידנו, ממשל דמוקרטי הוא הדרך הטובה ביותר שעד כה אנשים מצאו על מנת לנהל את ענייניהם. זה נותן את המרווח הגדול ביותר, האפשרי לכל, על מנת להיות עצמאיים, ובו בזמן בנושאים אשר בהם נחוצה פעולה משותפת, מאפשר השתתפות מלאה לכל בן אדם בקבלת החלטות. ווינסטון צ´רצ´יל אמר פעם שדמוקרטיה היא צורת ממשל איומה, אם כי כל האחרות הן גרועות יותר. סוג בית הספר שבראשנו מאורגן בשלמותו כדוגמת האספה הדמוקרטית. איש לא נשאר בחוץ.

          אנחנו חושבים שזה הגיוני לנהל בית ספר בצורה דמוקרטית במדינה בה צורות הממשל הן דמוקרטיות. אנחנו שואלים את עצמנו מדוע אי אפשר לנהל גם בתי ספר בדרך זו, וככל שיותר חושבים על זה, יותר משתכנעים שכך צריך להיות. בבית ספר דמוקרטי יכולים חברי הקהילה המבוגרים להתאים לבית הספר את הסטנדרטים של אזרחות אשר הם חיים על פיהם בחייהם בחוץ. והילדים בבית הספר יכולים להיות מוזנים בעקרונות ונוהלים שבבסיס צורת החיים הדמוקרטית. בזמן בו הופכים למבוגרים, זה טבעי עבורם להשתלב כאזרחים אחראיים בקהילה, מאחר שחיו עם זה במשך זמן ממושך.

          כאשר מונים את כל הדברים השונים אשר רוצים שיהיו בבית הספר, מוצאים שכולם מסתכמים ברעיון מרכזי אחד, ממנו נובע באופן טבעי כל היתר.

          הרעיון הוא של בית ספר בו כל אדם מנהל את עסקיו שלו עצמו ללא כל התערבות חיצונית, ובו אנשים מנהלים את העניינים המשותפים -- ענייני בית הספר -- באמצעות סוג מסוים של אספת.

          פשוטו כמשמעו, ובפשטותו הוא מכיל את רעיון הלמידה שאנו מחפשים; זה מצמיח את תכונות האופי שברצוננו להצמיח; זה מממש את האווירה שאנחנו מחפשים; יש לו את המבנה שהוא משאלתנו. 

 

 

          בטרם בית-הספר נפתח למעשה, בשנת 1968, אנשים  רבים  אמרו שאנחנו חולמים, שראייתנו את בית-הספר  היתה אוטופית. אולם כיום הוא כבר קיים שנים, וכל אחד יכול לראותו.        

 

          מהי ההרגשה כאשר מבקרים בסדברי-ואלי? הבנין הראשי הוא בית-חווה גדול אשר נבנה לפני למעלה ממאה שנה מגרניט מקומית חצובה. מסביב לו ארבעים דונם של מדשאות, עצים, שיחים, ושיחים פורחים.  בקצה אחד של הקמפוס ישנו אסם גדול ואזור האורווה, אשר הוכשרו לשימושו של בית-הספר. בקצה השני, מול בריכת הטחנה, ישנה טחנת הקמח הבנויה מגרניט, ליד סכר העפר ואבן מעליו נמתח גשר עץ מקורה. מסביב לקמפוס עד טווח הראייה ישנם מאות דונמים של פארק לאומי ושמורת טבע, שדות ויערות, ביצות, וגבעות מתגלגלות, כל אלה משקפים בצבעיהם המשתנים את עונות השנה השונות. 

 

         המקום אינו נראה או מורגש כבית-ספר בכלל. ה"סממנים הסטנדרטיים" של בית-ספר נעדרים. זה נראה יותר כבית, עם הרבה אנשים עסוקים בפעילויותיהם המגוונות בנחישות, אם כי בשלווה. הריהוט, האנשים, והאווירה  אינם  מה שמצפים למצוא. מבקרים מרגישים לעיתים במבוכה; הם מחפשים את מה שהם רגילים לראות בבתי-הספר, ואינם מוצאים פה.

 

         ספר זה הוא נסיון לסייע לכל אחד "לראות" את סדברי-ואלי. הוא מביא כבודה של נסיון אישי, אשר נאסף  מעשרים השנה הראשונות של חיי בית-הספר. הוא לא מחקר על פילוסופיה או עשייה חינוכית, וגם לא רשימה פורמלית של תולדות בית-הספר. להיפך, הוא סיפור אנושי של נסיון יחיד במינו לחלוטין בדברי הימים של החינוך.

 

[הקדמה לספר, סוף-סוף חופשי, בית-הספר סדברי ואלי, מאת, דניאל גרינברג, הוצאה לאור של בית-הספר סדברי-ואלי,  1987.] 

 

היי דוד

 

בעקבות הדוגמה שהבאת – מתפענח הרקע או הבסיס למחלוקת בינינו , ולדעתי הבסיס העומד ברקע הגישה שלך .

    

לא מדובר כאן במכונית מושלמת שמפרקים ממנה חלקים .

 

מבחינתי הדוגמה שונה לחלוטין .

 

מדובר בחברה מפוצלת , לא הומוגנית בהתפתחותה , כשחלק מהאנשים רק עכשיו המציאו  את הגלגל , חלק כבר בנו עגלות פרימיטיביות , חלק נמצאים כבר בשלבי כרכרות משוכללות , חלק רק ממציאים עכשיו את המנוע , חלק פיתחו כבר מכונית ראשונה , וחלק אכן כבר מכירים מכוניות מודרניות .

 

נכון , כדי לקדם את החברה אינני חושב שיש צורך לעבור עם כולם את כל שלבי ההתפתחות .

למשל אחוזי השימוש בטלפון סלולארי באפריקה עומדים בניגוד לרמת התפתחות המדעית והטכנולוגית הממוצעת של כלל האוכלוסייה .

 

אבל , בעוד שחידוש טכנולוגי יכול להיות מאומץ במהירות – שינוי מנטאלי , פסיכולוגי , תרבותי – הוא הליך מורכב יותר .

 

אחת הדרכים להאיץ התחדשות מהסוג הזה היא לעודד כל צעד קטן בשינוי דפוסים .

 

מבחינה , פסיכולוגית , התנהגותית , חינוכית , מה שתרצה – זו הדרך הנכונה והנאורה ולא הגישה "החינוכית "  , שאתה עצמך יוצא נגדה , אבל פועל בהתאם לה – להציב את האידיאל ולפסול כל דבר שאיננו אידיאל , ואולי אף ל " להעניש את הילד " , מה שנקרא להרביץ בו תורה , תוך התעלמות מתהליכים ומהצורך בזמן כדי לאמץ אותם .

 

אתה עושה את אותה טעות שעשה משה .

 

הוא לקח עם עבדים , שכבר בכלל לא חיפש חופש כי רוּחם נִשבּרה במהלך מאות שנות עבדוּת , הכריח אותו לברוח ע"י יצירת סיטואציה של בחירה בין הישַחטות ע"י מצרים זועמים שילדיהם הבכורים מתו , או הימלטות למדבר , שרק הוא מכיר את מבואותיו ומוצאותיו , הוא גורר אותם להר סיני , ואז הוא המדריך והמנהיג באותה סביבה עוינת – פשוט נעלם .

 

לאחר שבועות של היעדרות , העם המבוהל והנטוש , הבטוח שמנהיגו כבר איננו בין החיים , עושה את הדבר היחיד שהוא יודע לעשות – יוצר אל מצרי , ידוע ומוכר , ונראה לעין , ופונה אליו לעזרה .

 

משה האידיאליסט , בעל חזון מושלם , תפישה מושלמת , נעלה מעל כל אדם , אבל אוטיסט מוחלט ביחס לבני אדם אחרים , איננו יודע לדבר איתם פרט להטפות ואיומים ,  יורד לו אחרי כחודש וחצי של היעדרות , לא קולט את הסיטואציה , מרוכז רק בעצמו , בחזון המושלם שלו , שזה עתה העלה אותו על הכתב ומביט ב"בגידה " של העם " המושלם " שלו .

איך הם העזו ? ! . . .

 

משה – שאולי יש לו חזון מושלם , אבל הוא עצמו בהחלט איננו מושלם , 

נכנס לקריזה ושובר את הלוחות . מאוחר יותר , אחרי פרשת המרגלים הוא גם מחליט שבמקום לחנך בדרכי נועם " חנוך לנער לפי דרכו " – הוא פשוט ייתן לדור שלם למות במדבר .

 

על חטאו זה , חטא אי ההבנה , חוסר הסובלנות , הפגנת הכעס והפגיעה באנשים – הוא נענש .

 

הוא יראה את הארץ המובטחת מנגד אך לא יזכה להיכנס אליה .

 

בגלל הגישה האידיאליסטית פוסלת שלו ושאמצו גם יורשיו – זה לקח עוד

כ 500 שנה עד שעם ישראל יכול היה לאמץ בצורה סבירה את רעיון האל האחד הלא נראה .

 

סיכומי כל המחקרים העדכניים היום מחזקים את הגישה שמשוב שלילי מצליח למנוע מעשים רק כל זמן שהגוף המפקח נמצא , אבל הוא איננו משנה התנהגות . כשהפיקוח נחלש – ההתנהגות הקודמת חוזרת .

 

לעומתו , משוב חיובי על התנהגויות רצויות – משנה התנהגות .

 

קרא לזה מניפולציה , קרא לזה איך שתרצה .

   

יש מניפולציות שעובדות טוב יותר מאחרות .

אם אתה מתנגד למניפולציות – אני מציע שאתה עצמך תפסיק לכתוב ותניח לאנשים להגיע לבד לתובנות שהגיע אליהן דניאל , או אפילו שהגעת אליהן אתה בשלב זה או אחר בחייך.

 

ואם אתה בוחר להיות מניפולטיבי ולהמשיך לכתוב – אני ממליץ לך לבחור במניפולציות יעילות , וזה אומר שגם אם אתה מהלל את החזון המושלם שלך , נסה גם לפרגן לצעדים קטנים בכיוון - גם אם הם עדיין לא יוצרים מכונית מושלמת , או שהם אפילו רק עגלות .

 

ברור שאתה יכול להמשיך בגישה המהללת / פוסלת הנוכחית שלך , אבל לדעתי זה יהיה בזבוז , כי יש לך הרבה מה לתרום וההצמדות לאידיאל תוך פסילת כל מה שהוא פחות , אפילו אם הוא בכיוון – פשוט גורמת לרוב האנשים להתעלם לחלוטין מהדברים שאתה כותב , וחבל .

    

ביי

 

אלי

 

 

לא צריכה להיות "מכונית מושלמת שמפרקים ממנה חלקים". עדיין בית-ספר, או כפי שאתה אוהב לקרוא לו, בית-חינוך, הוא סוג של אורגניזם שעל כל חלקיו לעבוד בהרמוניה. כך, על כל ההיבטים של בית-הספר לעבוד בהרמוניה. בית-ספר אשר לא מכבד את זכויות אוכלוסייתו, או אין לו דרך לפתור מחלוקות וסיכסוכים, או לא מאפשר חופש בחירה, חופש לימוד, וחופש הערכה עצמית, למשל, יתקשה לעבוד בהרמוניה. 

 

 

האם קיים "בית-הספר האידאלי" שמתאים למדינתנו? 

 

לפני זמן מה, הואיל בטובו משרד החינוך לשחרר למדינה במפתיע את תכנית הליבה ל"בית ספר חלומי" המנוהל על ידי תכנית לימודים "אידאלית" עיקרית. 

 

לגבי דדי, משרד החינוך רשאי -- כמו כל אחד אחר -- לידע אותנו כיצד נראה בית הספר החלומי שלו. הוא גוף אשר מנהל את כל החינוך במדינה, וברור שהשקפותיו ראויות להישמע בצורה מכובדת. הבעיה שלי היא עם ההשלכות, המחוזקות על ידי מעמדו של משרד החינוך, בעל העוצמה כספק של ערימות כסף, שעל חלומו להפך לדגם האומה. במבט מקרוב אפשר לראות את צבאות הפונים מכל רחבי המדינה בבקשת מענקים וקובעים את האסטרטגיה שלהם כך שהיא תחניף לרצונו של המשרד. 

 

מאות אלפי הצעירים הגדלים כיום בארץ נכנסים לעולם שהוא יותר מגוון מכל עולם אחר בהיסטוריה, ואשר הופך למסובך יותר ויותר כל שנה. לשום איש, ויהא מבריק ככל שיהיה, אין מושג מה העתיד טומן בחובו, או כיצד נגיע לשם. לאור העובדה הזאת, אבסורדי לחשוב שדגם יחיד כלשהו שצורה יחידה כלשהי, תתאים לחינוכם של ילדים. תנו למשרד החינוך להציע אידאל אחד, ותנו לאחרים בכל רחבי הארץ להציע את שלהם. אולם מה שמשרד החינוך היה צריך למעשה לומר בתוקף תפקידו הרשמי כיזם של הרווחה הלאומית הוא, שיש לעודד ולתמוך במגוון הרחב ככל האפשר של סוגי בתי ספר שונים, המבוסס על החלומות והאידיאלים של מחנכים חושבים זמינים כמה שהם לא יהיו, ולתת לקהל ולהיסטוריה, לבחור באופן חופשי ביניהם. המטרה חייבת להיות רב-גוניות (פלורליזם), ולא חיקוי מתרפס של תכנית-להצלחה של איש אחד. 

 

זה די אירוני שממשל דמוקרטי, אשר מצהיר בקול על אמונתו בגיוון, בשליטה מקומית ובביזור הכוח, יהיה סלחני כלפי התפישה שתבנית אידאלית יחידה, מתאימה לכל, בכל מקום. 

 

חושבני שעלינו לומר למשרד החינוך שאנחנו מעריכים את תשומת הלב המזהירה אשר הקדיש לשאלת חינוך הצעירים, ושעם כל הכבוד, אף כי באופן התקיף ביותר, אנחנו חולקים על הנחתו הבסיסית שקיימים דגמים שעל כל האומה להעתיקם. 

 

חופש וסובלנות, גיוון, שוני ושינוי צריכים להיות העקרונות המנחים בימים אלה של שינוי מזורז. ומהניסיון שנרכוש עם הזמן על ידי בחינת חלופות נוכל, במוקדם או במאוחר, להבחין בתרשימים של הצורות שישמשו אותנו כראוי בעתיד.

 

היי דוד

 

דבריך הנ"ל מאוד מקובלים עלי.

 

הייתי מוסיף שאסתפק בשלב זה אם משרד החינוך  רק  ימלא אחר סעיפי ורוח חוק החינוך ( תיקון לשנת 2000 ).

 

תודה

 

ביי

 

אלי

 

היי כולם

 

כשנשב לסדר , אני מאחל לכולנוּ לראות באימוץ עקרונות ההערכה התומכת התפתחות - יציאה אמיתית לחירות מבית העבדים המכונה

" מערכת החינוך", בית עבדים שאנחנו כולנוּ יצרנו לעצמנוּ , בית עבדים ששוט הדיכוי שלו היה ועדיין הוא ההערכה המודדת והמשווה .

 

יהי אימוץ עקרונות ההערכה תוֹמכת ההתפּתחוּת ראשיתו של עידן חירות אמיתי להורים ולילדיהם , ולחברה בכללותה .

 

אני מאחל גם לאנשי החינוך ולראשי מערכת החינוך לאמץ את עקרונות הגישה ולהפוך את מערכת החינוך מבית עבדים לבית צמיחה וגדילה מתוך חירות רעיונית והתנהלותית בהתאם לערכים הומאניים מתקדמים ונאורים לכול באי המערכת , אנשי חינוך , תלמידים , והורים .

 

ביי

 

חג שמח

 

אלי

 

ערב פסח , תשע"ג , 2013

צטט: דודרובנר 2013-01-12 13:42:31

 

 

היי אלי, 

 

אתה תסלח לי אבל, הילדים אינם פרות, שכמה שיותר חלב יניבו -- יותר טוב. 

 

לילדים ולנוער שלנו צריך לתת חופש: חופש בחירה וחופש לימוד. אין מה לדאוג, הם כבר יתפתחו באופן טבעי -- כמיטב יכולותיהם. אם הם מבקשים סיוע יש לתת להם אותו. 

 

על המבוגרים בבית הספר להיות שומרי הראש של חופש הילדים לעסוק במה שמעניין אותם וללמוד מה שהם רוצים. הם גם צריכים להימצא שם על מנת לענות על שאלות ולהקנות מיומנויות מסוימות או ידע כאשר הם מתבקשים לעשות זאת על ידי התלמידים. 

 

כל היתר זה מָנִיפּוּלַצְיָה -- למה לנו ליצור מהם יצורים מלאכותיים ?... 

 

 

הנושא חשוב -- הגישה לא נכונה. 

 

 

 

 

 

חשבת על האפשרות שמדובר ביצורים צעירים שהמח שלהם עדיין לא גמר להתפתח מחד, ושעולם הידע שלהם לא מספיק עשיר כדי לאפשר להם בחירה מושכלת של מה הם רוצים ללמוד או מה רצוי שילמדו?

 

יש לך ביד מתכון בטוח לבוריינות במירב המקרים - ולהצלחה מסחררת במקרים בודדים שנתמכים היטב על ידי בתים קשובים עם המון תשומת לב. 

זה לא יכול לעבור בשלום במערכות גדולות לכלל האוכלוסיה, כפי שאנחנו מכירים אותה [בהנחה שאנחנו רוצים לגור בציביליזציה ולא בג'ונגל ולהמציא את האש או הגלגל מחדש]..

תוצרי הערכה מודדת-משווה-מתייגת :

 

על בוגרים ושקרים

 

 פרופסור עוז אלמוג וד"ר תמר אלמוג  על דור הסטודנטים כיום

  

זהו מסמך חשוב ומפורט המתאר תמונת מצב עגומה , העומדת בסתירה לניסיונות משרד החינוך להפגין את " הישגיה " של מערכת החינוך ( שזו אחת הבעיות - משרד החינוך מתמקד בניסיונות  להפגין הישגים , אפילו מפוברקים או מבויימים , במקום להתמקד ביצירת הישגים  ממשיים , מה שמחייב שינוי קונספט ושינוי בסיסי של אופי התנהלות בבתי הספר ) .

 

עם זאת , לגלגל את האשמה לפִּתחם של הילדים או הוריהם , נראה לי מתקרב מאוד להיות בחזקת האַשַמת הקורבן .

 

ראשי אקדמיה יקרים , ראשים חביבים של מערכת החינוך לדורותיה  - אתם יצרתם אותם , את " המפלצות " האלה .

 

התעשתו , והחליפו דיסקט .

 

אבל גם אם לא - אתם ההורים , אתם כבר יודעים  אֵיך ומָה לעשות כדי שהמציאות המתוארת הנ"ל - לא תתרחש , כדי שהילדים שלכם יצמחוּ להיות בני אדם איכותיים , המסוגלים לחיות חיים מלאים ומאושרים .

   

מועדים לשמחה

 

אלי

 

 

תודה על המאמר ועל סרטון הוידאו, אלי. 

 

כנראה שהבוגרים הישראלים גם צודקים והם תוצרים של תופעה קצת יותר מורכבת. אני הייתי מהמר על: 

 

 

האם על החינוך להיות חובה וממומן באמצעות המיסים -- לרבות האוניברסיטאות -- כפי שהוא כיום?   

 

התשובה לשאלה זו הופכת לברורה אם שואלים אותה באופן יותר קונקרטי וספציפי, כלהלן: האם יש לאפשר לממשלה להוציא ילדים בכוח מבתיהם, עם או בלי הסכמתם של ההורים, ולהעמידם בפני אימון ותהליכי חינוך על דעתם או שלא על דעתם של ההורים? האם יש להפקיע את עושרם של אזרחי המדינה על מנת להחזיק מערכת חינוך שהם אולי מאשרים או לא מאשרים, ולשלם עבור חינוכם של ילדים וסטודנטים, לא להם? לכל אחד אשר מבין והוא מחויב בעקביות לעקרון של זכויות הפרט, התשובה היא בפירוש: לא.

 

לא קיימים יסודות מוסריים כלשהם לתביעה שהחינוך הוא זכות בלעדית של המדינה -- או לתביעה שזה נכון להפקיע את עושרם של אנשים מסוימים לתועלתם של אחרים, שאינם זכאים לו.

 

הדעה שהחינוך צריך להיות בשליטת המדינה היא עקבית עם תיאורית הממשל הנאצי או הקומוניסטי. היא לא עקבית עם התאוריה של הדמוקרטיה הליברלית.

 

ההשלכות הטוטליטריות של החינוך הממלכתי (מתואר באופן אווילי כ"חינוך חובה חינם") – כנ"ל של האקדמיה -- טושטשו בחלקן כתוצאה מהעובדה שבישראל, שלא כמו בגרמניה הנאצית או ברוסיה הסובייטית, בתי ספר פרטיים – וטרם ידוע אם גם החינוך מן הבית -- נסבלים על ידי החוק. עם זאת בתי ספר אלה וגם החינוך מן הבית קיימים, לא בזכות, אלא בחסד.

 

ועוד, העובדות נותרו כך: (א) על רוב ההורים נכפה ביעילות לשלוח את ילדיהם לבתי הספר הממלכתיים, היות ומוטלים עליהם מיסים על מנת להחזיק את בתי הספר האלה והם אינם מסוגלים לשלם את האגרות הנוספות הנחוצות על מנת לשלוח את ילדיהם לבתי ספר פרטיים או לקיים חינוך מן הבית; (ב) הסטנדרטים של החינוך, אשר שולטים בכל בתי הספר, נקבעים על ידי המדינה; (ג) הנטייה הגוברת בחינוך היא שהממשלה מפעילה שליטה, כל פעם יותר רחבה, על כל היבט בחינוך.

 

כאשר המדינה לוקחת על עצמה שליטה כספית על החינוך, זה מתאים באופן הגיוני שבהדרגה המדינה תתפוש שליטה על תוכן החינוך -- היות ועל המדינה רובצת האחריות לשפוט אם נעשה שימוש "סביר" בכספיה. אולם כאשר ממשל כלשהו נכנס לתחום הדעות, כאשר מתיימר להכתיב בסוגיות אשר להן תוכן אינטלקטואלי, זהו המוות לחברה החופשית.

 

ספרי חינוך הם בהכרח סלקטיביים, בנושא הספר, שפתו, ונקודת ראותו. כאשר ההוראה מנוהלת על ידי בתי ספר פרטיים, יהיו הבדלים ניכרים בין בתי ספר שונים; על ההורים לשקול מה הם רוצים שילמדו את ילדיהם, על ידי תכנית הלימודים המוצעת. ואז על כל אחד לשאוף לאמת אובייקטיבית . . . . לא יהיה בשום מקום שידול ללמד את "עליונות המדינה" כפילוסופית חובה. אולם כל מערכת חינוך בשליטה פוליטית תחדיר במוקדם או במאוחר את התורה של עליונות המדינה, תהיה זו הזכות האלוהית של המלכים או "רצון העם" ב"דמוקרטיה". ברגע שתורה זו מתקבלת, הרי שלשבור את טבעת-החנק של הכוח הפוליטי המופעל על חיי האזרחים הופך להיות משימה על-אנושית. הוא אוחז בציפורניו את גופם, רכושם, וראשם של האזרחים מילדותם.

 

הרמה הנמוכה המצערת של החינוך היום היא תוצאה, אשר ניתן לחזותה מראש, של מערכת בתי ספר הממומנת ונשלטת על ידי המדינה. ביקור בבית הספר, במידה גדולה, הפך להיות סמל של מעמד ופולחן. יותר ויותר אנשים נרשמים לאוניברסיטאות – ופחות ופחות אנשים מסיימים אותן עם חינוך מתאים. מערכת החינוך שלנו היא כמו ביורוקרטיה עצומה, שירות ציבורי עצום, בה הנטייה היא לקראת מדיניות של לקחת בחשבון הכול אודות כישוריו של מורה (כגון מספר פרסומיו) למעט כושרו ללמד; ולקחת בחשבון הכול אודות כישוריו של התלמיד (כגון "כושר הסתגלותו החברתית") למעט יכולתו האינטלקטואלית.

 

הפתרון הוא להביא את תחום החינוך לשוק.

 

ישנו צורך כלכלי דחוף לחינוך. כאשר מוסדות החינוך נאלצים להתחרות אחד עם השני על איכות ההכשרה שהם מציעים -- כאשר נאלצים להתחרות על ערך אשר ייוחס לתעודות שהם מעניקים -- הסטנדרטים של החינוך בהכרח עולים. כאשר הם נאלצים להתחרות על שירותיהם של המורים הטובים ביותר, המורים אשר ימשכו את המספר הגדול ביותר של תלמידים, אז רמת ההוראה -- ומשכורותיהם של המורים -- בהכרח עולים. (היום, המורים המוכשרים ביותר עוזבים לעתים את המקצוע ועוברים לתעשייה הפרטית, בה הם יודעים שמאמציהם יתוגמלו טוב יותר). כאשר מאפשרים לעקרונות הכלכליים שהביאו את התעשייה ליעילות מופלגת לפעול בתחום החינוך, התוצאה תהיה מהפכה, בכיוון פיתוח וצמיחה ללא תקדים של החינוך.

 

יש לשחרר את החינוך משליטתה או התערבותה של הממשלה, ולהפכו למפעל פרטי נושא רווח, לא בגלל שהחינוך הוא בלתי חשוב אלא בגלל שלחינוך חשיבות מכרעת.

 

על מה שיש לקרוא תיגר זה על האמונה הרווחת שחינוך זה מין "זכות טבעית" -- למעשה, מתת מן הטבע. מתנות חינם כאלה אינן קיימות. אולם זה אינטרס של המדינה להזין הטעיה זו -- על מנת לפרוש מסך עשן מעל סוגיית: את החופש של מי יש להקריב, על מנת לשלם עבור "מתנות חינם" כאלה.

 

כתוצאה מהעובדה שהחינוך ממומן באמצעות מיסים כבר זמן רב כל כך, לרוב האנשים קשה לחשוב על פתרון אלטרנטיבי. אומנם אין דבר מיוחד בחינוך אשר מבדיל בינו לבין הצרכים הרבים האחרים של הבן אדם אשר מסופקים על ידי היזמה הפרטית. נניח שבמשך שנים רבות הממשלה הייתה לוקחת על עצמה לספק לכל האזרחים נעליים (בנימוק שנעליים הן צורך דחוף), ונניח שכתוצאה מכך מישהו היה מציע להעביר תחום זה ליוזמה הפרטית, ללא ספק היו אומרים לו בכעס: "מה! אתה רוצה שכל אחד חוץ מהעשירים ילך יחף?"

 

אולם תעשיית הנעליים עושה את עבודתה ביכולת גבוהה יותר אין שעור מאשר החינוך הממלכתי עושה את העבודה שלו.

 

מהעוסקים במקצוע הפדגוגיה, אפשר לצפות לתרעומת הנקמנית ביותר, עם כל כוונה להורידם מעמדתם הרודנית; היא תבוא לידי ביטוי בעיקר בתארים כגון "ראקציונית" במקרה המתון. למרות זאת, השאלה שיש לשאול כל מורה אשר אצלו מתעורר כעס כזה היא: האם הנך חושב שאיש לא יפקיד מרצונו בידיך את ילדיו וישלם לך על מנת שתלמד אותם? מדוע לעשוק את שכרך ולקבץ את תלמידיך בכפייה?