אורי תודה שהבאת - כתבה מעניינת, חוץ מכמה הרבה תגובות מפגרות.
מעניין שאלה שקראו להורים המרוקאים שלנו בכיינים, אף על פי שהם עבדו קשה בבנין: תפסנות, בוני בלוקים, מסגרות בנין, רצפים, טייחים, צבעים.... בתעשיה ובטקסטיל, בחלקאות, גם ביישובי ספר של לילות עם הרבה קטיושות .......
מה שמצחיקו-מעציב שהם, הם הם הם הבכיינים של האמ-אמא של כו סוגי הבכיינים של העולם.
אני 4 שנים בקפה - וכמות כזו של בכי לא ראיתי מימי חיי.
אני שמעון אחד הכי אופטימיים פה, ובכלל לא בכיין (מה לעשות טוב לי עם ביבי) באים הבכיינים, שלא מפסיקים לבכות כאן כבר 4 שנים שאני כאן, בוכים ומיילללים, ועוד אחד הרהיב בחוצפתו לקרוא לי בכיין.
חהחהחהחהחהח - מי שמדברים על בכיינים?
אורי תודה. לא הסכמתי עם כל מה שאומרת מירב אלוש-לברון,\ אבל על דבר אחד אפשר להסכים:

מירב אלוש־לברון. "המזרחיוּת היא בשורה לחברה בישראל"
צילום: דודו בכר
/null/text_64k_1#