הוראה -- פרופסיה ? 

ניהול -- פרופסיה ? 

סטנדרטיזציה (1) היא האשם העיקרי לעלויות הבלתי ניתנות לשליטה של החינוך. 

הסיבה העיקרית שביסודו של הגידול המתמיד של תקציבי בית הספר היא הסטנדרטיזציה.

זאת גם הסיבה מדוע רמת החינוך אשר מספקים בתי הספר השתפרה כל כך מעט, אם בכלל, למרות סכומי כסף עתק אשר הוזרמו אליהם במשך שלושים השנים האחרונות.

הסבר ממצה של עלות הסטנדרטיזציה היה ממלא ספר שלם, אולם הייתי רוצה לנסות, בכמה מילים, להביא בפניך מספר גורמי מפתח המעורבים בדבר. הקרבנות המקצועיים העיקריים של תהליך ה"יישור" הם המורים (2). כעת, אם הנך חושב על הנושא, המורה הוא באופן בסיסי  אדם בעל ידע -- מומחה במשהו -- אשר מתחלק בידע זה  עם  תלמידים, או עם מתלמדים. התנאי העיקרי להסמכה כמורה נהוג היה, וממשיך להיות באופן כללי בעולם, מומחיות בנושא אשר הם מלמדים. אי לכך, בנוגע לנושאים אקדמיים, הנך מצפה שמתמטיקאים מאומנים ילמדו מתמטיקה, שהיסטוריונים מאומנים ילמדו היסטוריה, שסופרים מאומנים או מבקרים ילמדו לשון, וכד'. ואכן, כך נהוג היה להיות בבתי הספר, וזה עדיין כך בבתי הספר  הפרטיים. אולם אם הנך מאפשר למומחים ללמד, הנך חייב לתת להם חופש ללמד כיצד שהם רואים לנכון, רק במסגרת ההנחיות הרחבות  ביותר. מומחים אינטליגנטיים מפתחים בעצמם את שיטות הפעולה וההוראה שלהם, ויש לתת להם מידה של חופש ושל גיוון לעבוד בהתאם למיטב שיפוטם.

ההליכה לקראת הומוגניזציה (3) של כל בתי הספר הממלכתיים במדינה הובילה לפני דורות אחדים להחלפתה של המומחיות בתחום מסוים בהכשרה ב"הוראה", כאילו ש"הוראה" הייתה מדע מופשט איזשהו, עצמאי מהתכנים. התוצאה היא שלרוב הגדול של המורים בבתי הספר הממלכתיים היום, אין ידע מתקדם או תארים בתחום התמחותם, אלא להפך, הם בעלי תארים בהכשרת-מורים; למעשה, אם היה לך תואר שלישי (Ph.D.) בפיזיקה מהטכניון או מכל מכון טכנולוגי בעל שם אחר לא הייתה לך הכשרה ללמד פיזיקה בבית הספר התיכון, כמעט בשום בית ספר תיכון של החינוך הממלכתי בזכות תואר זה, ואפילו אם היה לך תואר פרופסור מבית הספר ללימודי מוסמכים באוניברסיטה !

מצב עניינים עגום זה הביא לשלש השפעות עצומות על תקציבי בתי הספר. ראשית כל, זה הוביל להנהגת משכורות  למורים בבתי הספר הממלכתיים שהן גבוהות במידה ניכרת לאלה אשר נהוגות בבתי הספר הפרטיים, אפילו בבתי ספר בעלי מוניטין גדול ביותר. הסיבה היא פשוטה. אם הנך מומחה בתחום שלך, אוהב את המקצוע שלך, ומפיק סיפוק רב מהעיסוק בו והוראתו, הסיפוק אשר הנך מפיק הוא חלק מהגמול תמורת עבודתך. (דבר זה הוא עקרון ידוע היטב ביסודה של תיאורית הפיצוי בכלכלה). מאידך, אם מסתכלים על ההוראה כמקצוע (כקריירה - career / כפרופסיה - profession) בפני עצמו, בו יש לנו מעט שליטה על נושא המקצוע, וכתוצאה מכך יש לנו קשיים הרבה יותר גדולים ביצירת קשר עם התלמידים, התמורה אשר ניתן לקבל עבור שרות זה תהיה באופן טבעי גבוהה יותר, אף על פי שהתוצר שהנך מוסר יכול שיהיה באיכות נמוכה יותר!! בטוחני שכל קורא יכול להביא דוגמאות מעקרון זה מתוך ניסיון חייו או חייה.

המחיר הכבד השני אשר משלמים כתוצאה מהפיכתה של ה"הוראה" למקצוענית (לקריירה - career /לפרופסיה - profession בניגוד למומחיות - expertise) הוא בגודל הכיתות, דבר אשר מהווה גורם רציני בקביעת תקציבי בתי הספר. כל מיני דברי הבל נשמעים בוויכוחים על גודל הכיתות והיחס מורה-תלמיד, למרות הראיות המכניעות המראות, בהנחה שכל יתר הדברים הם שווי ערך, שלגודל הכיתה אין למעשה קשר כלשהו ללמידה על ידי התלמידים. אולם ישנה סיבה פשוטה להתעקשותם של המחנכים שכיתות קטנות הן דבר "חיוני"  למה שהם מכנים "איכות החינוך": המורה אשר איננו מומחה במקצוע איזשהו, אכן איננו יכול להשתלט על מספר רב של תלמידים שרוצים ללמוד מה שהוא או היא מלמדים בצורה גרועה בדרך כלל. בסביבה בה ילדים רוכשים כבוד לידע ולעומק של מוריהם, הופך לבלתי חשוב אם יש שנים-עשר, או עשרים, או שלושים תלמידים לכל מורה. דוגמאות לכך קיימות למכביר מחוץ לכותלי בתי הספר, בייחוד כאשר מדובר בנושאים אקדמיים. אכן, צעירים מכל הגילים ימלאו אולם עד אפס מקום כדי לשמוע הצגות של מומחים על נושאים אשר מעניינים אותם, ויזכרו במשך שנים את מה שהם שמעו, בפרטי פרטים !

המחיר הכבד השלישי אשר משלמים כתוצאה מהסטנדרטיזציה הוא התפוצצות בגידולה של הביורוקרטיה בחינוך אשר "רוכבת" על מורי בתי הספר משורת החזית. כאשר למורים ניתן כר נרחב של חופש  פעולה ובחירה ואחריות בהצגת הנושאים שלהם, אפשר לסמוך עליהם שיעשו את עבודתם היטב. זה ועוד, אפשר לסמוך עליהם שימשיכו לשפר את הידע שלהם ואת מיומנויותיהם בתחומם, היות והם מעוניינים עמוקות בחומר בו הם עוסקים. בניגוד לזה, כאשר ההוראה הסטנדרטית הופכת למקצוע הבסיסי, נחוץ לנו צבא שלם של מנהלים כדי לתאם, לבצע פיקוח צולב, ולשמור על עדכון בהתפתחויות האחרונות ב"סטנדרטים" (איזה שימוש לעגני של מילה אשר פעם משמעותה הייתה איכות גבוהה והיום משמעותה פשוט "אחידות"!). על כל אזרח, כמובן על כל חבר בועדת בית הספר, ללמוד את המבנה הארגוני של בתי הספר הממלכתיים שלנו קפידה מיוחדת, ולעצור ולשאול מדוע יש הרבה יותר מנהלים וצוות תמיכה (בעלי שכר גבוה) במערכת ממה שהיו לפני שלשים או ארבעים שנה, כאשר  בתי הספר שלנו, ככלות הכול, לא עשו עבודה כל כך גרועה בללמד את כולם מה שהיה עליהם לדעת כדי להסתדר בעולם המודרני.

סטנדרטיזציה בבתי הספר היא דבר מתועב. היא הולכת לכיוון הפוך לגמרי מהאתיקה אשר ביסודה של הדמוקרטיה, אשר מדגישה את גיוון הפרט. היא לגמרי לא נחוצה בעידן לאחר-התעשייה אשר בו אנחנו חיים. כל המדינות הקומוניסטיות נוטשות אותה במהומה לאחר שטעמו אותה באופן מלא במשך עשרות שנים. בארצות אלו בהן אחידות ברוחבה של כל הקהילה נחשבת כסגולה, כגון יפאן, מנהיגים רבים מטילים ספק בתקפותה בעולם של היום, ורבים מאנשי העסקים לוקחים את כספם למקום אחר -- למשל, לארצות הברית ! -- לשם השקעתו. סטנדרטיזציה בבתי הספר עולה לנו ביוקר במשכורות יותר גבוהות למורים, בכיתות יותר קטנות, ובביורוקרטיה הרבה יותר גדולה מאשר הייתה נחוצה במידה והיינו נוטשים אותה. 

-------------------------------------------------------------------------------

(1) סטנדרטיזציה של העיסוק של התלמידים ושל המורים.

     סטנדרטיזציה.- צמצום מספר הסוגים השונים של תוצרת מסוימת והעמדתו על דוגמה

     טיפוסית אחת או דוגמאות טיפוסיות אחדות.

     (מלון לועזי-עברי, דן פינס. הוצאת עמיחי, תל-אביב.  1964)

(2) הקרבנות הלא מקצועיים הם הילדים, והמפסידה הגדולה היא מדינת ישראל!!

(3) הומוגניזציה של בית-הספר / כיתה הומוגנית.- כיתה שתלמידיה שווים זה לזה

     בהתפתחותם, בכישרונותיהם, ובידיעותיהם.

הומוגניזציה וסטנדרטיזציה המביאות לדהומניזציה של בית-הספר.

היי אברהם

אכן , ייתכן שהגיע העת .

בסופו של דבר התחושה הכוללת היא שנפתח חלון הזדמנויות לשינוי שאחראיים לו הן המציאות המשתנה במקצבים שהאנושות לא ידעה כמותם מעולם , הן היכולות להעביר מידע וליצור התארגנויות שמעולם לא היו כמותן , הן המודעות ההולכת וגוברת לכשלי המערכת , והן פירות מחאת 2011 ששינתה לנצח את דפוסי ההתנהלות מתוך פחד וחוסר אונים שהציבור התנהל על פיהם במשך עשרות שנים .

מקווה שחזונך הישן , המקדים את זמנו , יתממש בקרוב .

ביי

אלי

תודה אלי, זה כמובן עניין ציבורי רחב. יש לי הערכה ששי פירון הולך להיות שר החינוך. נראה אם יהיה מוכן לממש את החזון החינוכי שפרסמה מפלגת "יש עתיד". מכל מקום, אני נערך ללחוץ. כל טוב, אברמלה.

בית ספר ללא פריבילגיות  

בתי הספר של היום רקומים היררכיות, והאנשים התופסים כל אחת מגומחות ההיררכיה מוצאים את עצמם מבודדים בקפידה מגומחות אחרות ומפונקציות "בלתי" מתאימות.  

בפסגה יושבים מנהלים -- אולם כמה בלתי מאושר הוא חלקם הכול-יכול! היות ושליטתם מבוססת על סמכות אוטוקרטית במקום רצון העם, הם תמיד מבודדים, חסר להם קהל בוחרים, חסר להם בסיס כוח רחב, חסרה להם תמיכה המונית. הם אנשים בודדים, והכוח הפרטי שלהם הוא פיצוי קטן. 

כמו כל האוטוקרטים, הם אינם מסוגלים להתנתק מעמדתם אפילו כאשר רצונם בכך. פעם אחר פעם שומעים את המנהלים אומרים בגעגועים כמה הם היו רוצים שוב ללמד, לבוא במגע עם תלמידים, להיות חלק מהכיתה. הם אינם יכולים לעשות זאת יותר משמלך יכול להיהפך לנתין. ברגע שהתרוממו מהשורה, הם עזבו אותה אחת ולתמיד.

אחריהם באים המורים, משועבדים לרצון ההנהלה ומשרד החינוך, אם כי הכול-יכולים בממלכתם הפרטית – הכיתה. הם מנועים מלהשתתף בקבלת ההחלטות החשובות אשר קובעות את עבודתם, והם בתורם, מערימים מכשולים ביניהם לבין אלה שנמצאים ישירות מתחתם, צוות ההשגחה והפקידות. נוצרת מיסטיקה של הוראה "טהורה" ו"עבודת הפרך השגרתית" מופנית לאחרים, כביכול פחות מוכשרים, פחות מאומנים, פחות ראויים.

הבא בתור הוא הצוות -- הרבה מעל התלמידים, ונחות באופן בולט מהמורים. משכורותיהם נמוכות, שעותיהם רבות, עבודתם עוטה פחות כבוד. למרות שרבים מהם היו רוצים ללמד  -- ותלמידים לא מעטים היו מעדיפים לבלות את זמנם עם איש התחזוקה של בית הספר במקום לבלות את זמנם עם כל אחד ממוריהם -- הכיתה היא מחוץ לתחום עבורם. אף על פי כן בתחום שליטתם, המילה שלהם היא חוק עבור תלמידים.

לצוות, גם לו לעיתים נדירות יש מילה בתחום קבלת ההחלטות המנהליות אשר קובעות את תפקידו, על אף שהתפקוד היום-יומי של המוסדות, גדולים כקטנים, נמצא בידיו הלכה למעשה לעיתים קרובות.

ובתחתית: התלמידים. נטולי כוח, לא מעורבים בתהליך אשר סוחף אותם, אדישים. מאגר אדיר של אנרגיה מבוזבז ללא תועלת; משאב עצום של דמיון וידע וכשרון, שלא מנוצל ושטרם נתגלה.

אכן, בזמן שאנחנו מביטים במפלס הכי נמוך -- שיממון רחב ידיים של "כוח התלמידים" הבלתי מעובד ההוא -- הבזבזנות וההרסנות של המבנה ההירארכי כולו אינן יכולות שלא להטביע את חותמן בנו.

כמה שונה המצב בבית ספר דמוקרטי, בית ספר ללא פריבילגיות. בדיוק כפי שמוסדות חברתיים ופוליטיים דמוקרטיים מאפשרים את הניצול המלא של הכוחות של כל אוכלוסיית האומה כולה, כך מוסדות חינוך דמוקרטיים הופכים לאפשרי את ה"בלתי אפשרי" בבתי הספר. 

בית ספר ללא פריבילגיות הוא בית ספר בו כולם יכולים ללמד, וכולם יכולים ללמוד; בו כולם מתחלקים באופן שווה באחריות לנהל את הקהילה; אין בו תחום אשר יש לו עדיפות, אין מיומנות אשר שולטת, אין נושא אשר עומד מעל האחרים. בית ספר בו לא הלבוש, ולא הדרגה, ולא הטון של הקול מבדילים בין אדם אחד לאדם אחר, או מעמידים אדם אחד מעל אדם אחר.

בבית ספר כזה, אין צורך במחלקות, או באחוזות, או שמורות. האחריות מתחלקת בצורה הוגנת בין אנשים אחראיים, בהתאם לתחום התעניינותם ולצרכי בית הספר. אולי ההבחנה היחידה של סיווג שהיא תקפה, היא בין הצוות השכיר בכללותו -- כקבוצה של אנשים אשר תפקידם העיקרי הוא להחזיק את בית הספר על בסיס יום-יומי, להבטיח שבית הספר מתפקד וממלא את חובותיו -- לבין הסטודנטים בכללותם, אשר תפקידם העיקרי הוא לנצל את בית הספר כבסיס ללמידה.

הגיל גם הוא איננו גורם קובע, כי אנשים מכל הגילים יכולים להיות צוות או תלמידים; כפי שגיל איננו גורם הקובע באבחנה בין אנשי מקצוע לבין הלקוחות שלהם בכל תחום אחר של החיים.

מדובר פה במוסד אשר האווירה כולה בו חדורת ערכים של חברה דמוקרטית -- כיבוד זכויות, זכות הצבעה אוניברסלית, שלטון החוק, הזדמנות שווה; בית ספר בו שורר האיזון המיוחד בין יחיד לחברה אשר צריך לאפיין מדינה דמוקרטית.