אז ישבנו אני ואנוכי בדירתנו, שיחקנו קצת עם השלט של הטלוויזיה, גלשנו קצת באינטרנטה, הדחקנו את הפרנסה שצריך לעשות ופתאם אני אומר לי... צייר לי כבשה.

די, נו... מה? אתה ילד? אבל ככה בנינוחות. לא כדאי להעלות את מפלס האמוציות עם השותף לדירה.

אז צייר משהו אחר, אני מתרצה. משהו שגם אתה תוכל לחיות איתו בסבבה. אבל כאן על הקיר שאיך שאני בא יקבל את פני. ככה בגדול. לא שתתלה תמונה כמו איזה חננה. כאן, איפה שהייתה קודם עמדת "חייל שפר הופעתך".

עזוב, אנוכי מסתובב באי נוחות. הקירות זה עתה נצבעו. תן לנוח.

אבל נגיד שהיית מסכים. בתיאוריה, אני לא מרפה. מה נראה לך?

אם כבר אז משהו שאני יכול להתחבר אליו. נגיד... צ'רלי. היה גיבור ילדותי.

אני מחייך. נדלקת הא? חפש, חפש משהו באינטרנטה. תכתוב צ'פלין, התמונות, נראה מה יצא לך.

שאתה נודניק. אנוכי רוטן. רק בשביל הקטע.  הנה... מלא תמונות. וככה, אם כבר היה בא לי אז את זה. אבל לעבד את התמונה... משהו שחור לבן. שלא יהיה מסובך. אפור יש כאן מלא ממילא.

אז איך תעשה את זה? אני מסתיר חיוך קטן של נצחון

כאילו... צריך לשמור את התמונה, לעשות לה ביטול גוונים, להדפיס, לסמן כמה נקודות עם עפרון שלא יתברברו הפרופורציות, להסתכל על התמונה ולצייר. אבל צריך טוש כזה בלתי מחיק ועבה. אין לי כזה.

אני מזהה הזדמנות... יאללה יאללה, נקפוץ למרכז המסחרי. פתוח עכשיו.

אנוכי מסתכל על עצמי. אתה יודע מה? נלך נקנה את הטוש. [אולי אין להם?] וכשתנוח עלי המוזה אצייר.

אני מסכים. אפילו קצת נרגש. כן כן. שיהיה בבית. שלא נפספס את המוזה. בדיוק אין גשם.

אז הלכנו לקנות. אני והמחשבות הטורדניות שלו. שמעת פעם על דחיית סיפוקים?

כשחזרנו עם הטוש מלמלתי... עכשיו יהיה שקט. אולי יש סרט שווה בכבלים.

אבל כבר אי אפשר לעצור את עצמי. אני מתלהב. בחרת אחלה תמונה. נגיד אתה נכנס הבייתה ואומר... היי צ'רלי.

והוא ישר מוריד לפניך את הכובע שלו. ככה בנונשלנטיות. כמו שרק הוא יודע.

...כבר אי אפשר לעצור את הסחף. לקחתי את הטוש ועשיתי לי.

ואתם? מה אתם אומרים?

שיצא בכלל לא רע.

תגיד, אתה עושה גם בבא-סאלי?

אתה מאוהב?
אומרים ש....
היצירתיות צפה עם היצרים

כישרון תתחדש.

מיכל

גם אתה וגם עצמך מוכשרים