היי אברהם

ממש לא נעים לי להיות מי שיוצק מים קרים על "להבת המהפכה" , אבל אני סקפטי לחלוטין ביחס לאפקטיביות של מהלך כזה למרות התלהבותך .

בשיא המחאה , ב 2011 , ניסינו להפעיל את התיכוניסטים . זה פשוט לא הצליח .

הם עצמם אמרו לנו – כל פעולה שתעורר התנגדות בממסד , קרי – הורים , מורים ומנהלים - נידונה לכישלון .

יש יותר מדי משת"פים עם המערכת בקרב התלמידים , מצד אחד , ומנגד , כך הם טענוּ , יוגדרו חלק ממשתתפי המחאה והעצומה ע"י המערכת כתלמידים בעייתיים ומעוררי מהומות ,

תירוץ שלרבים מהתלמידים המפוחדים יהיה נוח לקנות אותו , כך שאין סיכוי להתארגנות אפקטיבית .

זה מה   ש ה ם   אמרו לנו .

התגובה שלי , בזמנו , הייתה תחושת אכזבה מרה , אבל יכולתי להתחיל לקלוט שאולי יש משהו בדבריהם , שכן , על מנת לבצע מהלך העומד בפני התקפה מלוּוַה בניסיונות של מבוגרים להלך אימים על תלמידים , ועל מנת להיות מסוגלים להתמודד בצורה מוצלחת עם אותם ניסיונות להבהיל – המוחים חייבים להיות בוגרים בנפשם , ולא סתם בוגרים ממוצעים , צייתניים ומפוחדים שרובנו – רוב אזרחי המדינה הפכנו להיות – אלא זן חדש של בוגרים אמיצים .

כנראה שרוב התלמידים עדיין אינם שם , ואפשר לזקוף זאת לזכות "הצלחת " מערכת החינוך לטפש ולדכא את רוב חניכיה .

למרות התובנות האלו שאני ואחרים הגענו אליהן , עדיין המשכנו לנסות וליצור תסיסה בכל מני מפגשים עם בני נוער .

התוצאה הייתה כמעט אחידה – הרבה דיבורים ומעט מעשים . בדיוק כמו המבוגרים . להזכירך , כל הניסיונות האלו נמשכו עד לפני כשלושה חודשים .

מצאנו שרוב התלמידים כבר מפגינים חישובי " כדאיות " של אנשים זקנים , למרות גילם הצעיר . הם גם משתמשים בנימוקים של  " זקנים " .

רובם חוששים שלא יוכלו להגיע לאוניברסיטאות עם ציוני בגרות הולמים , שלא יגייסו אותם לצבא בתור בעייתיים , שההורים שלהם יסירו מהם את התמיכה , וסתם פוחדים להיכנס לעימות עם מבוגרים השולטים בחייהם במהלך 17 או 18 השנים שלהם עלי אדמות.

הם גיבורים גדולים בפייסבוק , וחלקם אפילו אמיצים מאוד בצבא , אך הם ברובם חסרי אומץ אזרחי – אומץ לצאת כנגד דיכוי ולשלם מחיר .

לצערי הם /אנחנו , הופכים להיות כאלה גם כאזרחים בוגרים .

אתה עצמך התנסית בכך . בזמנו ניסית אתה לארגן מנהלים , שחלקם אני בטוח שגילו אומץ לב בשירותם הצבאי , וברובם אנשים נדיבים ושוחרי טוב , אבל כשהיה צורך לגלות את אותו אומץ לב אזרחי – רובם , למעשה , כמעט כולם השְתַפנו .

בכלל , זהו גם אופיו הכולל של סקטור המורים ,  אופי של אסקופה נדרסת או של משת"פים , למרות השכלתם , למרות ערכיהם הגבוהים , והם מנחילים את הפחדנות האזרחית הזו גם לתלמידיהם , שדווקא אותם אני יכול להבין ולהצדיק .

חתמתי על העצומה , אבל לדעתי  זו חתימה נשאת ברוח .

בכלל – אני סבור שיש נטייה בקרב צעירים ישראלים רבים לצאת להפגנות ועצומות , מה שנקרא " להפגין מרי ומרדנות מתיפייפת " , אבל מעט מאוד בהם באמת  מוכנים להשקיע בעבודה אמיתית של שינוי , של שינוי התנהלות עצמית , של שינוי דפוסי חשיבה , עבודה סיזיפית ואפורה שממנה נגזר שינוי אמיתי .

הדבר היחיד שאני מוקיר ומעריך היא רוח ההתנדבות והרצון לתרום במפעלי התנדבות שונים שמגלים צעירים , אך לצערי , הגופים הללו אינם מחוללי שינוי , אלא אפילו מעצימים את ההתנהלות הפוגענית כושלת של המערכת בספקם גיבוי , מעין עלה תאנה לכישלונה והרסנותה של המערכת , והפעולות ההתנדבותיות הללו משולות לבניית בית חולים בתחתית ערוץ עמוק שמעליו נמצא גשר שבור , במקום לתקן את הגשר ...

רק שינוי מהותי של קונספט ומתן ביטוי פעיל ברור לקונספט חינוכי אחר יכולים ליצור הבראה אמיתית של המצב , וחוששני ששינוי כזה לא יגיע מהילדים וגם לא מרוב אזרחי מדינת ישראל הצייתניים , המפוחדים , הקונפורמיים והשמרניים , בכל מקרה בענייני חינוך .

זו אחת הסיבות שנטשתי את צעירי וועדת החינוך של מאהל רוטשילד כיוון שהם לא העזו לחשוב כיצד לשנות , וכמה רחוק אפשר וכדאי ללכת , אך הם נורא רצו להיראות כנועזים ומשני עולם .

ואיך לא ?

רובם חניכי דפוס החשיבה המקובע  , הטוען שהפגנת יכולת , או כישור , חשובה יותר מפיתוח יכולת או כישור  . . .

ומה יותר טוב מ " הפגנה " , או " עצומה " כדי להפגין " מהפכנות מסוגננת " , כדי להראות לכולם שאתה " מורד , מתקן עולם נאור " ולהתקבל למועדון החברים של "המהפכנים"  , שימשיכו לשבת גם בזקנתם בבתי קפה או בארגונים , וימשיכו לזמום מזימות וקשרים כיצד להפיל את השלטון המרושע . . . תוך שמירה זהירה על עורם ,  ויצאו מדי פעם להפגנות פאטתיות . . .

כאמור – אתה יכול להוציא פיזית את ישראל העבדות  , אבל קשה מאוד להוציא את העבדות מישראל .

אפשר לומר שאפילו שכנינו הערביים אמיצים אזרחית יותר מרובנוּ .

נותר לי רק לקוות שאני טועה לחלוטין , ושהפעם הילדים יפריכו בגדול את כל ההנחות התבוסתניות שלי .

אינשאללה !

ביי

אלי

נ.ב בסייפה של הדברים אני טוען שלזרוק על הילדים את האחריות לשינוי זה גם עוול , גם מעשה פחדני , וגם חסר סיכוי.

השינוי תלוי בנו , במבוגרים , בהורים , וכבר פרשתי כאן דרך אחת לחולל מהפך , שאיננה נדרשת לתקציבים , למנגנונים , לחסדי מערכת החינוך - אלא להבנה ולאומץ לחולל את השינוי , כל אחד בביתו .

וראו :  http://cafe.themarker.com/topic/2821371/

קריאה לשפיות !

האם על החינוך להיות חובה וממומן באמצעות המיסים -- לרבות האוניברסיטאות -- כפי שהוא כיום ?   

התשובה לשאלה זו הופכת לברורה אם שואלים אותה באופן יותר קונקרטי וספציפי, כלהלן: האם יש לאפשר לממשלה להוציא ילדים בכוח מבתיהם, עם או בלי הסכמתם של ההורים, ולהעמידם בפני אימון ותהליכי חינוך על דעתם או שלא על דעתם של ההורים? האם יש להפקיע את עושרם של אזרחי המדינה על מנת להחזיק מערכת חינוך שהם אולי מאשרים או לא מאשרים, ולשלם עבור חינוכם של ילדים, וסטודנטים, לא להם? לכל אחד אשר מבין והוא מחויב בעקביות לעקרון של זכויות הפרט, התשובה היא בפירוש: לא.

לא קיימים יסודות מוסריים כלשהם לתביעה שהחינוך הוא זכות בלעדית של המדינה -- או לתביעה שזה נכון להפקיע את עושרם של אנשים מסוימים לתועלתם של אחרים, שאינם זכאים לו.

הדעה שהחינוך צריך להיות בשליטת המדינה היא עקבית עם תיאורית הממשל הנאצי או הקומוניסטי. היא לא עקבית עם התאוריה של הדמוקרטיה הליברלית.

ההשלכות הטוטליטריות של החינוך הממלכתי (מתואר באופן אווילי כ"חינוך חובה חינם") – כנ"ל של האקדמיה -- טושטשו בחלקן כתוצאה מהעובדה שבישראל, שלא כמו בגרמניה הנאצית או ברוסיה הסובייטית, בתי ספר פרטיים – וטרם ידוע אם גם החינוך מן הבית -- נסבלים על ידי החוק. עם זאת בתי ספר אלה והחינוך מן הבית קיימים לא בזכות אלא בחסד.

ועוד, העובדות נותרו כך: (א) על רוב ההורים נכפה ביעילות לשלוח את ילדיהם לבתי הספר הממלכתיים, היות ומוטלים עליהם מיסים על מנת להחזיק את בתי הספר האלה והם אינם מסוגלים לשלם את האגרות הנוספות הנחוצות על מנת לשלוח את ילדיהם לבתי ספר פרטיים או לקיים חינוך מן הבית; (ב) הסטנדרטים של החינוך, אשר שולטים בכל בתי הספר, נקבעים על ידי המדינה; (ג) הנטייה הגוברת בחינוך היא שהממשלה מפעילה שליטה, כל פעם יותר רחבה, על כל היבט בחינוך.

כאשר המדינה לוקחת על עצמה שליטה כספית על החינוך, זה מתאים באופן הגיוני שבהדרגה המדינה תתפוש שליטה על תוכן החינוך -- היות ועל המדינה רובצת האחריות לשפוט אם נעשה שימוש "סביר" בכספיה. אולם כאשר ממשל כלשהו נכנס לתחום הדעות, כאשר מתיימר להכתיב בסוגיות אשר להן תוכן אינטלקטואלי, זהו המוות לחברה החופשית.

ספרי חינוך הם בהכרח סלקטיביים, בנושא הספר, שפתו, ונקודת ראותו. כאשר ההוראה מנוהלת על ידי בתי ספר פרטיים, יהיו הבדלים ניכרים בין בתי ספר שונים; על ההורים לשקול מה הם רוצים שילמדו את ילדיהם, על ידי תכנית הלימודים המוצעת. ואז על כל אחד לשאוף לאמת אובייקטיבית . . . . לא יהיה בשום מקום שידול ללמד את "עליונות המדינה" כפילוסופית חובה. אולם כל מערכת חינוך בשליטה פוליטית תחדיר במוקדם או במאוחר את התורה של עליונות המדינה, תהיה זו הזכות האלוהית של המלכים או "רצון העם" ב"דמוקרטיה". ברגע שתורה זו מתקבלת, הרי שלשבור את טבעת-החנק של הכוח הפוליטי המופעל על חיי האזרחים הופך להיות משימה על-אנושית. הוא אוחז בציפורניו את גופם, רכושם, וראשם של האזרחים מילדותם.

הרמה הנמוכה המצערת של החינוך היום היא תוצאה, אשר ניתן לחזותה מראש, של מערכת בתי ספר הנשלטת על ידי המדינה. ביקור בבית הספר, במידה גדולה, הפך להיות סמל של מעמד ופולחן. יותר ויותר אנשים נרשמים לאוניברסיטאות – ופחות ופחות אנשים מסיימים אותן עם חינוך מתאים. מערכת החינוך שלנו היא כמו ביורוקרטיה עצומה, שירות ציבורי עצום, בה הנטייה היא לקראת מדיניות של לקחת בחשבון הכול אודות כישוריו של מורה (כגון מספר פרסומיו) למעט כושרו ללמד; ולקחת בחשבון הכול אודות כישוריו של התלמיד (כגון "כושר הסתגלותו החברתית") למעט יכולתו האינטלקטואלית.

הפתרון הוא להביא את תחום החינוך לשוק.

ישנו צורך כלכלי דחוף לחינוך. כאשר מוסדות החינוך נאלצים להתחרות אחד עם השני על איכות ההכשרה שהם מציעים -- כאשר נאלצים להתחרות על ערך אשר ייוחס לתעודות שהם מעניקים -- הסטנדרטים של החינוך בהכרח עולים. כאשר הם נאלצים להתחרות על שירותיהם של המורים הטובים ביותר, המורים אשר ימשכו את המספר הגדול ביותר של תלמידים, אז רמת ההוראה -- ומשכורותיהם של המורים -- בהכרח עולים. (היום, המורים המוכשרים ביותר עוזבים לעתים את המקצוע ועוברים לתעשייה הפרטית, בה הם יודעים שמאמציהם יתוגמלו טוב יותר). כאשר מאפשרים לעקרונות הכלכליים שהביאו את התעשייה ליעילות מופלגת לפעול בתחום החינוך, התוצאה תהיה מהפכה, בכיוון פיתוח וצמיחה ללא תקדים של החינוך.

יש לשחרר את החינוך משליטתה או התערבותה של הממשלה, ולהפכו למפעל פרטי נושא רווח, לא בגלל שהחינוך הוא בלתי חשוב אלא בגלל שלחינוך חשיבות מכרעת.

על מה שיש לקרוא תיגר זה על האמונה הרווחת שחינוך זה מין "זכות טבעית" -- למעשה, מתת מן הטבע. מתנות חינם כאלה אינן קיימות. אולם זה אינטרס של המדינה להזין הטעיה זו -- על מנת לפרוש מסך עשן מעל סוגיית: את החופש של מי יש להקריב, על מנת לשלם עבור "מתנות חינם" כאלה.

כתוצאה מהעובדה שהחינוך ממומן באמצעות מיסים כבר זמן רב כל כך, לרוב האנשים קשה לחשוב על פתרון אלטרנטיבי. אומנם אין דבר מיוחד בחינוך אשר מבדיל בינו לבין הצרכים הרבים האחרים של הבן אדם אשר מסופקים על ידי היזמה הפרטית. נניח שבמשך שנים רבות הממשלה הייתה לוקחת על עצמה לספק לכל האזרחים נעליים (בנימוק שנעליים הן צורך דחוף), ונניח שכתוצאה מכך מישהו היה מציע להעביר תחום זה ליוזמה הפרטית, ללא ספק היו אומרים לו בכעס: "מה! אתה רוצה שכל אחד חוץ מהעשירים ילך יחף?"

אולם תעשיית הנעליים עושה את עבודתה ביכולת גבוהה יותר אין שעור מאשר החינוך הממלכתי עושה את העבודה שלו.

מהעוסקים במקצוע הפדגוגיה, אפשר לצפות לתרעומת הנקמנית ביותר, עם כל כוונה להורידם מעמדתם הרודנית; היא תבוא לידי ביטוי בעיקר בתארים כגון "ראקציונית" במקרה המתון. למרות זאת, השאלה שיש לשאול כל מורה אשר אצלו מתעורר כעס כזה היא: האם הנך חושב שאיש לא יפקיד מרצונו בידיך את ילדיו וישלם לך על מנת שתלמד אותם? מדוע לעשוק את שכרך ולקבץ את תלמידיך בכפייה?